איתמר לוי החליט בספר הזה ללמד אותנו לכתוב מחזה. ללמד אותנו להסתכל על כל מה ששונה סביבנו וקצת מוזר, ואחר כך להדביק את כל השונות הזאת והמוזרות לאדם אחד, כך שבסופו של דבר אנחנו בטוחים שמדובר במישהו שהוא פסיכי לגמרי. ואולי לא? אולי גם כשנמצאים מתחת לאדמה בבית הרוס לגמרי צריך לחשוב על המשך החיים, ועל כל מיני אמצעים להתפרנס בעתיד, ולהמשיך לחפש בין החפצים את כל שווי - הערך, ולא לנסות בכלל לפלס דרך החוצה. לשכנע את עצמך שהכל בסדר, כי מישהו בסוף יבוא לחלץ, אבל באותה עת לא לעשות דבר כדי להציל מישהו שנמצא מתחתך. כאילו כך צריך להתקיים העולם.
הניגודיות הזאת, בין המציאות למעשים, מייצרת קטעים משעשעים, וכשמוסיפים לזה וידויים אישיים של הסופר, על האופן שבו הוא פגש באירועים אותם הוא החליט לבחור למחזה, הטקסט גם הופך למעניין, גם אם הוא לא חף מאירועים שלבטח לא יכולים להתקיים במציאות.
בזמן הקריאה היתה לי הרגשה שלוי כותב רקוויאם לעצמו, וכשהתקרבתי לסוף הספר פגשתי בקטע שבו הוא מציין שהוא לא מגיע לחזרות בגלל ענייני בריאות. אז בפניה אישית לאיתמר לוי אומר שאני מאחלת לו בריאות טובה ועוד שנים ארוכות של עשיה. והפעם אני מקווה דווקא לטעות.











![מרטין עדן [מהדורת 2012 - תרגום חדש]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers96/963208.jpg)

![למי צלצלו הפעמונים [מהדורת 2006]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers0/2125.jpg)




