לידת ילד, מסתבר, לא הופכת אוטומטית אישה לאימא. האגרוף הקמוץ של אותה אישה, כך עולה מן הספר, יכול היה להיות בנסיבות חיים אחרות יד פתוחה ואצבעות זקופות, אבל כשהאלימות הפיזית מופנית כלפי ילדיה, בשר מבשרה, הכאב הוא חד וצורב. האירוע המכונן של הרומן מתרחש מיד עם פתיחתו, והוא מתאר אלימות קיצונית של אם כלפי בנה: לאחר שכל מאמציה של מרתה ברומפמן לגמול את בנה בן האחת עשרה ממציצת אצבע עולים בתוהו, היא מתנפלת עליו בהתקף של זעם וטירוף עם סכין שלופה. האירוע הזה מסתיים במוות, ולא של הבן הסורר, והוא מהווה את הבסיס לרומן המשפחתי העצוב, הרגיש והיפה הזה.

מי שנכווה ברותחין נזהר בצוננין, אומרים. אז אומרים. הרומן נותן לנו דוגמה הפוכה, של מי שנכוותה ברותחין בילדותה, כשהיא חוותה התעללות מינית קשה מצד אביה, אך בבגרותה היא מתקרבת שוב אל הרותחין ואל התופת. הפעם, למרבה האימה, מן הצד השני של המתרס, כשהיא מתעללת בילדיה שלה. רבות נכתב על אנשים שחוו התעללות בצעירותם, ובבגרותם הפכו למתעללים בעצמם, והספר מיטיב להמחיש זאת. ההשפעות ההרסניות של ההתעללות שחוותה מרתה בילדותה באים לידי ביטוי באישיותה המבוגרת: יחסים זוגיים נטולי אהבה, מחלת נפש שמתפרצת כמו לבה רותחת מפעם לפעם ומכלה כל מה (ומי) שנקרה בדרכה, ובעיקר יחס מחפיר כלפי ילדיה, בסקלה שנעה בין אדישות והתנכרות להתעמרות והתעללות. ההתעללות המינית שחוותה מרתה בילדותה, כמו מעשי התעמרותה בילדיה שלה, לא מתוארים ומפורטים בספר לפרטי פרטים. בכך באה לידי ביטוי אחת המעלות הבולטות של הרומן, לדעתי. בספרות, פגיעה מינית בקטינים, קל וחומר כאשר היא מבוצעת על ידי אחד ההורים, רובצת לפתחה סכנת הגלישה למלודרמה זולה. כשהסופר פורט על נימי נפשו של הקורא ומפרט את מעשי הזוועה, הרומן עלול להיות רגשני. כשהסופר מתעמק בהשלכות הקשות של ההתעללות על קורבנותיו ומיטיב לשרטטן בפני הקורא, הרומן עשוי להיות רגיש ומרגש, וכך באים הדברים לדי ביטוי בספר זה.

זהו ספר הפרוזה הראשון של ד"ר תומס ה' אוגדן, פסיכואנליטיקאי במקצועו, אשר כתב כמה ספרי עיון בתחום. הרקע המקצועי איננו מבטיח כתיבת רומן טוב. יתר על כן, במקרים כאלו קיימת סכנה, לדעתי, שבאצטלה של סיפור קלוש הדוקטור המלומד ירביץ בנו את תורתו המקצועית. כאן זה לא קורה. אוגדן יודע לספר סיפור, והוא כתב רומן משפחתי רגיש וכואב על נישואים נטולי אהבה, על מערכת יחסים מעורערת בין שתי אחיות ומנגד גם על מערכת יחסים תומכת בין אח ואחות, על חיים בצל מחלת נפש ובעיקר על השפעותיה ההרסניות של התעללות בילדים בתוך המשפחה. מפעם לפעם המספר הכול יודע מתאר בפני הקורא את התרשמותו מן הדמויות במקום לתת לו להסיק זאת בעצמו מן הדיאלוגים, מהתנהגותן ומהתנהלותן, וזה העקב אכילס הבולט של הרומן, לדעתי.

הפרטים שהושמטו הם הפרטים שלא ידועים לנו בתחילה. וכך, בין שאר הפרטים שהולכים ונחשפים בפני הקורא, מתברר שמאחורי דמותה השטנית של מרתה, כפי שהיא מתוארת בפתח הרומן שעה שהיא מתנפלת על בנה עם סכין שלופה, מסתתרת אישה פגועה שחוותה התעללות קשה בילדותה. אוגדן מתמקד דווקא בפגיעה החמורה של מרתה בסובבים אותה, בעוולות שגורם האדם הפגוע ליקיריו. הוא משרטט דמות של אישה אומללה שההתעללות שהיא חוותה בילדותה פשוט מוטטה את חייה, ועל הדרך גם את חיי יקיריה. אתה יכול להשתקם, כביכול, ללמוד, לעבוד, להתחתן ולהוליד ילדים, אבל ההשפעה של ההתעללות תיתן בסופו של דבר את אותותיה.

השאלה הגדולה היא מה ניתן לעשות כדי למנוע את המשך שרשרת האלימות המשפחתית ובפרט את ההתעללות בילדים, ועל זה, נראה לי, עדיין אין תשובה הולמת.

#
צעיר וצעירה מתחברים בקולג'. שניהם באים מבתים של חקלאים במערב התיכון בארצות הברית. לשניהם הורים עם השכלת יסוד בלבד. לו יש אח בוגר ואחות צעירה, לה אחות צעירה. אבל... אותו גידלו הורים אוהבים, שידעו לאפשר לו לגדול, למצוא מי הוא ולהיפרד. אותה גידלו הורים מתעללים: אב מתעלל באופן אקטיבי, פיזית, נפשית ומינית ואם שמסבה מבט ושותה. מה יקרה בחיבור בינהם?

כצפוי. הוא ינסה לתמוך בה בכל מחיר. זה מה שהוא למד בבית. הוא יוותר על צרכיו, יתחשב וינסה "לגדל" אותה להיות רעיה אוהבת ואם מתחשבת. והיא תמשיך איכשהו את הקו של הבית בו גודלה – תמשיך להיות בודדה, חשדנית וחרדה, לא תאפשר לאיש להתקרב אליה, ומי שיגרום לה חרדה – יהפוך לאויב שלה. עיסקת התחברות בין שניהם היא אולטימטום: מותר לו להיות נאמן רק לה. אוי לו אם יתברר שיש מישהו נוסף שהוא אוהב. כולל הילדים שלו. והיא תביע בוז ואכזבה מהחיים שנאלצה לחיות על כורחה, בוז לגבר איתו היא חיה ונתפס בעיניה כחלש, ותכעס, ותכעס. ותוציא את הכעס על החלשים ממנה, אלה שגרמו לה לחיות חיים לא רצויים.

את הספר כתב פסיכיאטור ידוע, שכתב כבר מספר ספרים מקצועיים, וזהו ספר הפרוזה הראשון שלו. הנושא מעניין, לעתים דרמטי אפילו, אבל הסופר מתנהל באופן רגוע, ענייני ומונוטוני. הרגשתי כמו בהרצאה מקצועית כשהמרצה אינו משנה את גוון קולו ומסביר את הנושא באופן רהוט אך יבש. זו חולשתו העיקרית של הספר: הוא הופך נושא דרמטי מאד ל-case study. תאורי ההתנהגות של הדמויות טובים, הניתוח הפסיכולוגי נכון אבל משהו חסר בחיבור בין הספר לקורא (אני).

מה אני אומרת? משפחה אינה רק אהבה ונאמנות. לא כל המשפחות מספקות תמיכה ואהבה, וגם אלה שכן – לא תמיד עונות על הצרכים הייחודיים של חבריהן. החיים מזמנים קשיים שיש צורך ב"עמוד שדרה" יציב כדי להתמודד איתם. ואם לא התחלת את חייך עם טיפוח עמידות, תישבר, ככל הנראה, כשתיתקל בקושי כזה.
הספר כתוב בסדר, אבל לא הלהיב אותי לקרוא אותו. עיגלתי את 3.5 הכוכבים שהגיעו לו, לדעתי, ל–4, בזכות הנושא מעורר המחשבה והסיפור המעניין.

יש ספרים שכבר על ההתחלה תופסים אותנו בבטן, והלפיתה הזו הופכת לתנאי הכרחי להמשך הקריאה .
מקום ההתרחשויות של הרומן הזה היא מדינת קנזס, המדינה ה-34 של ארה"ב. בעברה היא כונתה "קנזס המדממת" בשל המאבקים האלימים שהתקיימו בה בין תומכי העבדות לבין שולליה. היא תפקדה גם כנקודת מעבר בדרך של המתיישבים ליוטה וקליפורניה.

הבחירה במקום הזה אולי לא הייתה מקרית כי אוגדן הסופר, מצליח להדיף ריח רע של אלימות וכפייה כבר בבחירה הראשונה שלו. הוא משבץ עבורנו ברומן הזה את אורח חייהם של החוואים, אורח חיים לגמרי לא קל, על בדידותם ומלחמותיהם באיתני הטבע, ומוליך אותנו בדרכי עפר צרובי שמש, אבק של חרסית צהובה, ענני ארבה שמכהים את האור, ודרך שדות חיטה מוכי כימשון, כפור, סופת ברד של קיץ ורצונות וכעסים מודחקים של מי שוויתר על זכותו לבחור וחולשתו הופכת בהדרגה לעוצמה הרסנית .

ובנוסף הוא גם פסיכואנליטיקן, ולכן הוא מצליח ממש לערות אותנו לתוך פנימיותם של הדמויות, כשהן חסרות עור כמעט. ללא הגנה. הוא מושיב אותנו בתוך תאי המוח העמוקים ביותר ומאפשר לעקוב אחרי הפנים הדחוס, האנרגיה האגורה בגרעין הדי.אן.איי. שלהם עד לשחרור הבלתי נמנע שמתפרץ החוצה ממש כמו בתהליך של ביקוע גרעיני. וכן, קורה בספר שלו דבר איום .

הקריאה קולחת, מרתקת, מסקרנת, ואינה דוחה, ותאמינו לי, כי באופן אישי אני נמנעת מקריאת תכנים קשים ששזורה בהם התעללות. הוא מצליח לכתוב "את "הסיטואציה, את ההתרחשות, מבלי לרדת לרזולוציה גבוהה מדי, אלא רק במובן האנליטי .

ספר על חולשות אנוש. של משפחה אחת, ועל הפרטים שאנו שומטים כדי לגונן ולא תמיד על עצמנו. ומה שיוצא בסוף מכמיר את הלב, ומשאיר את הקוראים עם הרבה חומר למחשבה .

"מסמר עקרב" כתב ביקורת יוצאת מהכלל, ואני יכולה רק להטות את הזווית הצידה כדי להוסיף ולא להכביר .

עיתון "הארץ "חיטט לאוגדן בתוך המכנסיים וניסה לבדוק האם מסתתר שם סופר או פסיכואנליטיקן, ומי מוריד את היד למי. והדואליות הזו משום מה תמיד מסבכת את המבקרים. הם מתקשים לקבל שכל אדם בפוטנציה יכול לחבוש על ראשו שני כובעים ואפילו יותר ...

אז לא נתייחס אליהם. לטעמי הוא כותב יוצא מהכלל, ועל פי הבנתי הוא נחשב גם לבעל מקצוע מוערך, אז כמובן שיש סיכוי שייצא משהו מוצלח תחת ידו .

ספר קטן, 216 עמודים , של "עם עובד" שנקרא בנשימה אחת .

מה היינו מצפים מרומן קצר על מוות וחיים בחווה נידחת בקנזס שנכתב בידי פסיכואנלטיקאי? (על הפסיכואנליזה ניתן לקרוא כאן) אני הייתי מצפה לרומן בו אני מקבלת ניתוח תת-מודע על הנפשות הפועלות, חיבור של קווים פסיכולוגיים בין אדם לסביבתו ובמיוחד בין האדם לעצמו תוך השלכה על האירועים עליהם מבוסס הרומן ועוד. האם זה מה שקיבלתי בספר של אוגדן? כמעט... האם זה גרוע? בחלק מהזמן...

תומס אוגדן הוא מהפסיכואנלטיקאים המוכרים הן בשל עבודתו ובעיקר בשל ספריו אשר החליט לפרסם רומן פרי עטו בשנות חייו המאוחרות, הסיבה איננה ברורה לי כהיא זו אבל בספרו הנוכחי ניתן לקבל את הרושם שהוא ניסה לצאת ממסגרת החשיבה השגרתית שלו ולהיכנס לעולם שאולי במעט היה מעט גדול לנעליו.
אסייג ואומר שבעולם הספרותי הגדרת ספרו של אוגדן כרומן מדהים, שיכבוש את מדפי הספרים רק בשל העובדה כי הרומן שיצר כה מופלא היא אשליה קלה. לא שמדובר בספר שלא היה צריך להוציאו לאור, זאת אני לא אומר לעולם, אלא שלא הייתי ממהרת להשוות ולקוות שאם הוא פסיכואנלטיקאי מצוין הוא יהיה גם סופר מצוין.

אוגדן מציג לנו סיפור על משפחה פשוטה המתגוררת ועובדת בחוותה בקנזס הקטנה אי שם באזור שנות ה-70 הייתי מנחשת – ארל ומרתה ושני ילדיהם וורן ומלודי. משפחת חקלאים שכל חייהם סובבים סביב מטרת פרנסת הבית ושרידות לאורך זמן. אך לאחר מותה המוקדם של מרתה בידיו של ארל מתחילות להתגלות לנו פיסות של חיים לא שלמים, קשים ולא מספקים אשר גררו את השניים למצבים עוד יותר קשים פיזית ובמיוחד נפשית איתם אולצו להתמודד על בסיס יומי.
ארל ומרתה לא חלמו מעולם לחיות את החיים הנוכחיים שלהם. כל אחד מהם רצה וקיווה לצאת מהמעגל של המשפחות קשות היום, מגדלי התבואה ועובדי האדמה והם אף היו על הגל הנכון כאשר נרשמו ללימודים גבוהים ועברו להתגורר יחד בדירה קטנה ללא התחייבויות – לא בינם לבין עצמם, לא בינם לבין הסביבה ובטח לא כלפי החיים שעתידים להיות להם.
"'שנה אחר שנה', סיפר למרתה חברתו, שאיתה חלק דירת חדר קטנה באוניברסיטה, 'ראיתי איך אבי וחקלאים אחרים עוברים מחזור זהה של דישון, זריעה, גידול וקציר. ברבות השנים הם לא הפכו לחקלאים טובים יותר, הם רק נעשו חקלאים זקנים יותר.'"
אלא שהמשפט "האדם מתכנן תוכניות ואלוהים צוחק עליו מלמעלה" נכון כאן ללא כל סייג. מרתה נכנסת להריון לא רצוי והפלה לא באה בחשבון.
בדרך לא דרך מתגלגלים מרתה וארל לאותם חיים מהם ניסו לברוח ושום יום לא נתן להם עוד תקווה או צל של שמחה שיכנס לחייהם ויושיע אותם מהאסון אליו הם נכנסו. אסון שסופו היה בלתי נמנע.
הבא נוסיף לזה נופך של אהבה נכזבת ובלתי מושגת של ארל, מחלתה הנפשית של מרתה והניתוק של כל אחד מהם ממשפחתם ואז תגידו לי אתם האם אכן היה ניתן לשנות מסלול את חייהם לנתיב בטוח יותר?
נשמע שהרומן יכול היה להיות טוב בשל עלילה אחת שזורה בשנייה, סיפורי חיים מורכבים ודמויות מורכבות עוד יותר, אז היכן זה השתבש? בדיוק בנקודה בה תומס אוגדן ניסה להתנתק ממקצועו ולהפוך להיות סופר. הספר אולי קליל בשפתו וזורם (התרגום הנוכחי עזר כאן מאד) אך הרגשתי שקיבלתי לידיי ניתוח פסיכולוגי של משפחה מורכבת מבלי לתת לזה את הנפח הסיפורי שמלכתחילה היה אמור להיות שם. ספר טוב נמדד ביכולתו לתת לקורא את היכולת לנתח את המצבים השונים בהם נתקלות הדמויות, לחדור לנפשותיהם תוך כדי חדירת המעטה הגופני שלהם בעצמך וחיבור כל הנקודות רק עד לנקודה בה הסופר נותן לך את הדבק הסופי. כאן קיבלתי הכל על מגש של כסף וזה לא היה לי נעים כלל.
לא הרגשתי שאני קוראת רומן וזו בעיניי הטעות הכי גדולה של אוגדן. בעיניי, גם לא אוכל להאשים אותו. זה כמו לתת לסנדלר לתקן לי את המנוע ברכב ולעשות את זה בדיוק כמו שעושה מכונאי, זה אולי יוכל לקרות אבל לא באופן שהייתי מצפה. מה שכן אין ספק שבמקצועו אוגדן הוא מופת!
היכולת הזו לנתח את הפסיכולוגיה והנפש המורכבת של האדם תחת כל מצב ואירוע בו הוא נתקל זו יכולת מופלאה ודורשת כישרון מדויק להפליא.
אם אני מנתקת את עצמי מראי הרומן ונכנסת לדגשים של הפסיכואנליזה המובאת בספר אני יכולה להגיד שנהנתי מאד – ההבנה הרגישה והחיבור שנוצר בין הנפש לגוף הוא מופלא בעיניי ואוגדן מצליח להביא בפני הקוראים שלו את המשפחה הזו כמין ניתוח תיק פסיכולוגי על מנת שנוכל להבין כל חוויה של אותם האנשים בעיניים שונות מעיננו אנו.

אם אסכם את כל האמור, הספר כרומן לא צולח אצלי את הביקורת אבל אם נתייג אותו תחת ז'אנר חדש כדוגמת 'ספר עיון פסיכולוגי עם קורטוב של סיפורת' אולי אז הוא מצליח לגרום לי להגיד עליו שהוא מעניין ואפילו לעבור את הביקורתיות שלי.
כמובן שאם אינכם בראש ניתוחי כיום אל תכניסו את עצמכם לספר הזה, אבל אם התחשק לכם להרגיש פסיכואנלטיקאי לרגעים אתם מוזמנים.

אוגדן, יהודי יליד 1946, הנו תיאורטיקן מצליח בתחום הפסיכואנליזה, ומרצה לפסיכואנליזה ולכתיבה יוצרת. זהו רומן הביכורים שלו.

הרומן עוסק בסיפורה של משפחה אחת בחוות תבואה בקנזס. בני הזוג מרתה וארל ברונפמן מנהלים חיים לא פשוטים, ארל כמנהל החווה ומרתה כעובדת בדיינר המקומי, ולהם שני ילדים, מלודי בת ה-15 ואחיה וורן בן ה-11. כבר בתחילת הרומן מסתבר שמישהו מת בבית ברונפמן, וסגן השריף עושה דרכו לשם לחקור את המאורעות וסיבותיהן. משם ואילך מתחיל להתגולל בפנינו, תוך כדי קפיצות אחורה בזמן ובחזרה אל ההוה הסיפורי, סיפור חייהם של מרתה וארל. סוד משפחתי אפל מכביד על מרתה, כמו רוחות רפאים בתוך נפשה המעורערת, והיא מתפקדת באופן ירוד כאמא לילדיה. ארל לעומת זאת, צמח במשפחה טובה ובית חם, אם כי הוריו היו אנשים חסרי השכלה גבוהה וחקלאים כמוהו היום. ארל ומרתה נפגשים כסטודנטים באוניברסיטה, הוא לומד הנדסה והיא לומדת ספרנות ושחזור ספרים. ארל מתוודע לאופיה הקשה די מהר אך העניינים מתגלגלים כך שהם עוברים לגור ביחד, וכעבור זמן מה נישאים.
מעט אחרי נישואיהם, מגלים בלשכת מבקר האוניברסיטה סוד גדול של מרתה, אשר בהסתרתו היו תלויים סיום לימודיה וקבלת התואר. מכאן מתעצמת העלילה לכדי התמודדויות ומצבים קיצוניים, הן של מרתה אישית, הן בנישואין שלה עם ארל, והן במערכות יחסים נוספות בסיפור.

תוך כדי הספר מתוודע הקורא למערכת היחסים המופלאה בין האחים, מלודי ו-וורן, העומדת בניגוד לקשר בין מרתה ואחותה אן, עמה למעשה לא דיברה כמה שנים עד שזו הופיעה לפתע שוב בחייה. אוגדן מטפל בנושאים אנושיים כואבים רבים; חוסר הגשמה עצמית אינטלקטואלית ותעסוקתית, אהבה בלתי ממומשת בין גבר ואישה, יחסי הורים-ילדים ובחינת ההשלכות של הורות מתנכרת/מתעללת או הורות פאסיבית על הילדים, מחלת נפש ואיבוד קשר עם המציאות, בידוד חברתי ויחסים בקהילה קטנה ואינטימית..

הספר מעניין, קריא מאוד, זורם היטב, אוגדן מנגיש היטב את הסיפור לקוראיו. הכתיבה איננה פרוזאית פר-סה, יש תחושה שמעבר להיותו רומן ״רגיל״, זהו מסמך בסגנון הקייס-סטאדי (חקר מקרה פסיכולוגי / פסיכיאטרי). אוגדן טורח לספק לקורא הסברים, הבהרות, כמעט כאילו הוא מלמד את הספר בכיתת הספרות או הפסיכולוגיה באוניברסיטה. לעתים זה מוריד מתחושת האתגר שהייתי רוצה לקבל בספר, אך מצד שני, זה גם מקל עלי כקוראת, שמפרשים לי התנהגויות, מחשבות ורגשות של דמויות, ושהמחבר עושה עבורי את הקישורים בין הקצוות פה ושם.

הדיאלוגים בין הדמויות טובים וחכמים מאוד, אך לפעמים בהגזמה, כביכול. הכל מאוד מהוקצע ותפור היטב.. לעתים מתקבלת התחושה שהדמות אומרת בדיוק מה שהיית מצפה ממנה לומר, או שדבריה הם הנכונים ביותר (ברמה האנושית) לאותה סיטואציה, או שלכל הדמויות יש כזו אינטליגנציה רגשית גבוהה שזה לא תמיד אמין (כמו הילד וורן, רק בן 11 ומדבר כמו גבר בן 25 לפחות. או כמו המוכרת בחנות הבגדים שדיברה אל מלודי בשיא הרגישות וזה היה כל כך מושלם שזה צרם לי).

אוגדן מבין היטב בבני אדם וזה ניכר שהוא בא מעולם הטיפול. הוא כותב טוב, סה״כ. יש לו דימויים מאוד יפים לנוף ולמזג האויר, והוא מצליח להעביר אוירה רגשית בצורה טובה מאוד. הסיפור קשה וכואב, הדמויות למודות סבל, והספר בכללותו מרגיש קצת כמו מותחן פסיכולוגי הפוגש רומן רומנטי, עם קווים של סיפור בלשי.
התירגום טוב, השפה יפה ומדי פעם ציורית, ועם זאת לא מכבידה.
שם הספר הולם אותו מאוד, שכן הנושא הזה, של דמויות המספרות רק חלק מהסיפור, חוזר על עצמו כמוטיב בספר. אם זה שקרים או חלקי אמיתות, תמיד זה מאוד אנושי ומובן. מה גם שאוגדן עצמו משמיט מהסיפור, אך רומז רמז ברור, את הטראומה שעברה אחת הדמויות בילדותה, עניין שהוא קריטי להבנת נפשה ולהזדהות עמה, למרות הכל. מאוד מצא חן בעיני האופן שבו המחבר גורם לקורא הן לכעוס והן לרחם, הן למתוח ביקורת והן להזדהות ולחוש חמלה.

ספר מופת זה לא, אבל אני בכל זאת ממליצה לקרוא, בזכות היתרונות שציינתי.

צריך לקחת בחשבון שבכל פעם שסיפור מתחיל בחווה חקלאית בקנזס זה ייגמר לא טוב. כך היה ב"בדם קר" (האדיר!) של טרומן קפוטה, וכך גם בספר הזה.
ב"הפרטים שהושמטו" אוגדן מתאר בטון ענייני, שלו ורגוע (מדי. מה זה האיפוק הזה?) סיפור קשה מאד על משפחת חקלאים קטנה שקורסת באופן נורא אל תוך בעיותיה, שאולי לא ניתנות לפיתרון מיטבי לעולם.
אוגדן אינו מישיר מבט אל לב המאפליה. הוא מתאר "רק" את הנזק האדיר שגורמים גלי ההדף של שורש הבעיה, ושורש הבעיה הוא גילוי עריות.
על הפשע האיום הזה, שאין שני לו, כמעט ואיננו שומעים דבר במהלך הספר. הספר עוסק בתוצאותיו בקרב הנפגעת הראשית והמשפחה שהיא הקימה.
אוגדן פורש תמונה רחבה של הרקע, של הרגשות הנטווים ושל משפחה שמוקמת בתנאים מאד לא אופטימליים ושלא מצליחה להיבנות "כמו שצריך" בשום שלב.
התוצאה הסופית קשה מאד מאד.

מבחינה סיפורית נטו, אוגדן לא סוגר את כל הקצוות ואת כל המניעים, ולי זה קצת הפריע.
עם זאת זה ספר ביכורים מרשים למדי עבור מי שספרות היא עיסוק משני אצלו לצד קריירה משגשגת בתחום הפסיכותרפויטי.

מערכות יחסים מסובכות,סודות, ומחלת נפש של האם גורמות למשפחת חקלאים אמריקאית להסתיים באסון. הספר מענין מתאים לקוראים המתענינים במערכות יחסים סבוכים במשפחה. כתוב מצוין.התפתחות העלילה מרתקת.

על אף הכתיבה הקולחת והמעניינת, אוגדן לא הצליח להרשים אותי בספר הביכורים שלו כסופר.
היו לי ציפיות רבות מהספר, מתוך הכרות עם כתביו התיאורטיים של אוגדן, ובהחלט ציפיתי לתובנות פסיכולוגיות ואנושיות, או לפחות לתיאורים מורכבים של דמויות.
לצערי, לא חושב שניתן לומר שאוגדן עומד בציפיות. הוא רוקם תמונת חיים מעניינת מאוד, אך הדמויות שלו שבלוניות, לא עוברות שינויים, וללא עומק. הכל פתור ומסודר עד הסוף כמו אחרי אנליזה שהסתיימה בהצלחה.
הסיום מעיד על הצורך 'לסגור' קצוות, גם אם באופן תמוה ולא מתבקש כלל.
אגב, מעניין לראות את הדמויות מתנהגות באופן 'טיפולי' מושלם, גם אם זה פוגע באמינות. דמותו של הבעל והתנהגותו מול הטראומה של אשתו היא מופת לזוגיות מתמסרת, אך לא משכנעת כלל.
מעניין לראות את דמותו של אוגדן בתיאור הפסיכיאטרית, ואת העמדה האוטיסיטית-מגעית - מושג שפיתח אוגדן בתיאוריה האנליטית שלו - המתבטאת בהתנהגותה של מרתה.
לסיכום - ספר נחמד ותו לא.

אוגדן מחבר הספר הנ"ל הוא פסיכולוג ע"פ מקצועו אך אינני בטוח שדווקא העובדה הזאת משפרת את הספר הזה. מבחינתי העלילה דווקא די מרתקת. זהו סיפורה של משפחת חוואים בקנזס שקורית לה טרגדיה. אוגדן יודע לספר סיפור ויודע לכתוב דיאלוגים וגם לתאר את הדברים שקורים, בתור מספר "יודע כל". הסיפור מתחיל בעצם "מהסוף" ואז יש קפיצות אחורה בזמן כדי שנוכל להבין את מה שקורה... אבל לדעתי יש כאן מגרעת ענקית שמתגלית לפחות לעיניי בספר הזה והיא עודף ההסברים הפסיכולוגיים שמכניס המחבר לסיפור; כלומר הוא כאילו מתייחס אלינו הקוראים כאנשים לא אינטליגנטיים שצריך להסביר להם כל דבר בכפית לפה עד כדי חפירה...
למשל בקטע שבו אחות מפתיעה את אחותה שלא ראתה אותה זמן רב הוא מסביר: "עד שלא שמעה את המונולוג של אן שכחה מרתה לגמרי את התפקיד שזו מילאה בילדותה, מרתה אהבה להאמין שהייתה אז עצמאית לגמרי ולא הסתמכה על איש, אבל היא הסתמכה הרבה מאוד על אן, העציב אותה שהיה עליה לנתק את אן מחייה באכזריות שנתיים קודם לכן"... (עמ' 81) וכך הלאה... עכשיו במחשבה שניה בעצם גם העלילה שהיא אמנם די מרתקת אבל מלאה בקלישאות פסיכולוגיות של בית שבו ההורים מתעללים בבתם שנאלצת לעזוב את הבית ושונאת גם היא מצידה את הילדים שלה... בכל זאת מצאתי בספר משהו שיכולתי מאוד להזדהות עמו; באחד הדיאלוגים מספרת פסיכיאטרית על סרט מדע בדיוני שראתה בגיל שבע והיה טראומטי מבחינתה היא אפילו מתארת אותו בקצרה... ובכן תאמינו או לא! גם אני ראיתי בגיל שבע סרט מדע בדיוני שהפחיד אותי עד מוות ואני יכול להישבע שמדובר באותו הסרט המוזכר בספר! (עמ' 179) (למי שמתעניין קראו לו "הפלישה מהמאדים" - ראיתי אותו שוב לפני כמה שנים ובכלל לא הבנתי למה כל כך נבהלתי אז...) אני לא רוצה לעשות פה ספוילרים אבל לקינוח אינו מסתפק המחבר בטרגדיה שקורית בתחילת הספר ומנחית עלינו עוד אחת (וגם לה כמובן יש הסבר פסיכולוגי "עמוק"...) בקיצור, יתכן שאוגדן הוא פסיכולוג מוכשר שפרסם גם מחקרים פסיכולוגיים אבל לאור הספר הזה אני די מפקפק בו כסופר...