אני אוהב ספרים נידחים, אינני כותב ביקורת על רבי מכר, גם מפני שאני בדרך כלל לא קורא אותם, גם מפני שאנשים חשובים ממני כבר כותבים עליהם ביקורות לאין מספר וגם מפני שדעתי אינה חשובה במיוחד.
למה אני אוהב ספרים נידחים? אולי אני אוהב להראות יוצא דופן, אולי מפני שגם אני כתבתי פעם ספר כזה, ואולי מפני שרק מתוך החוץ אפשר לראות את הפנים בבהירות הגדולה ביותר. על כל פנים "הספר השחור" של נחמי דרימר הוא ספר נידח, רובכם לא שמעתם עליו, לא היה עם נחמי ראיון בגלריה של הארץ, גם לא בסופשבוע של ידיעות, הימור שלי-גם לא יהיה.
אז על מה הספר הזה? אי אפשר ממש להגדיר אותו ולטעמי זה חלק מקסמו, הוא ניסיוני, מפתיע ובכל זאת מאוד קריא.
במבט ראשון זה סוג של ממואר (סתם מילה פלצנית לזכרונות), נחמי דרימר, זקן, נרגן וקצת כעסן מספר על ילדותו בחיפה, על אביו שמת עליו כשהיה בן חמש עשרה, על אישתו רוחי, שמתה בגיל 35 והשאירה אותו לבד ידיו ריקות מלבד שתי ילדות קטנות נורית בת ארבע וענת בת חצי שנה, הוא מספר על שלושה התקפי הלב שעבר, על הפחד מהמוות, על הטחורים, על כל מה שרצה לכתוב ולא כתב אף פעם. זכרונותיו עצובים ונוגעים ללב, נחמי כנה עם עצמו בצורה כמעט אכזרית, אבל נחמי גם צוחק עם עצמו, מבין ששום דבר לא באמת רציני ובנוסף גם משקר מידי פעם בלי בושה ואפילו מודה בכך ועוד קורץ.
במבט שני, זהו ספר סיפורים, וכך הם מתחילים "בארץ רחוק, רחוקה מעבר להרי החושך בסמוך ליער גדול ושחור, בכפר קטן חיה לה ילדה קטנה ושמה גרטשן.", גרטשן נחטפת על ידי זקן שזורק אותה לשק, גרטשן צורחת בכל כוחה בעוד הזקן נושא אותה הרחק אל היער שם הוא מתכוון...
בקצהו השני של הכפר גוספה מגיע אל הלול שלו ושם "על הקרקע היו פזורות נוצות טבולות בדם, כרבולות אדומות שסועות וראשים ערופים", הוא מסב את מבטו לאחור, והוא רואה מפלצת בדמות זאב, ג'וספה יורה בה ומחטיא, הזאב עומד על רגליו הקדמיות, ניביו נוטפים דם, גוספה מבין שאלה רגעיו האחרונים, הזאב מתקרב אליו ו...
מה קורה בהמשך? תקראו בעצמכם ואז תדעו.
סיפוריו של דרימר משולבים בזכרונותיו, נשזרים ומשתקפים בהם עד לבלי הפרד. בסיפורים הטוב נאבק ברע, מכשפות ואנשי זאב נלחמים בכמרים שנושאים צלב, נערות יפות וגברים כרותי ראש, אלא שלא ברור כלל מי טוב ומי רע, מה גבוה ומה נמוך, וממש לא ברור לאן נחמי לוקח אותנו, למה הוא מתכוון בסיפוריו, אם בכלל הוא התכוון למשהו, מלבד להיכשל באופן המוצלח ביותר.
במבט שלישי, זהו ספר עיון, נחמי שאינו כותב כמעט כלום על חייו המקצועיים, מתגלה כאיש רחב אופקים, (דוקטור גוגל גילה לי שהוא קשור לעולם התיאטרון, מה שמתאים לספר הזה שמלא בהעמדות פנים מכל הסוגים), הספר מתחיל בגשר, עליו צועד וולטר בנימין הילד ב 1900, גשר עליו צועד נחמי שלנו שמנסה מאה שנים אחר כך לשחזר את דרכו של וולטר בנימין האם ימצא את הגשר? וולטר בנימין כתב לא מעט לגרשום שלום, אבל האם באמת נחמי נפגש עם גרשום בחנות הספרים של שטיין, אי שם בירושלים כשהיה סטודנט? האם הם באמת שתו תה יחד או שהכל רק סיפור יפה? בנוסף תמצאו את דנטה, ביאטריצ'ה וירגיליוס, את הרב אבולעפיה, ר' אלעזר בן דרודיא ואפילו את הבעש"ט הזכור לטוב, שנחמי הוא אחד מצאצאיו או לא...
אז מה זיכרון, מה סיפור מה אמת היסטורית? נדמה שבעיני נחמי הליצן הקצת עצוב, אין כל הבדל ביניהם, הכל נעים בסחרחרה, משתדלים להביט על הנוף המסתובב, להשתעשע קצת לפני שמתים.
ואסיים בציטוט שמצטט נחמי ממכתבי ולטר בניימין לגרשם שלום, (לא בטוח אם זה ציטוט או סתם המצאה) "על מנת לעשות צדק לדמותו של קפקא בטוהרה וביופייה היחידי, אסור להעלים עין ולו לרגע מן העיקר האחר הזה: זוהי דמותו של מי שנכשל" ונחמי מוסיף שהוא אינו טהור וגם לא יפה, ונדמה ש "הספר השחור" הוא נסיון שנכשל, אבל לטעמי, מדובר בכישלון מפואר..
ושכחתי מהשירים, המשעשעים , המסורבלים, המומצאים והאמיתיים שנחמי שוזר מידי פעם... בקיצור, תתעלמו מהעטיפה היא די מכוערת לטעמי, תתעלמו מהסירטון שנחמי העלה ליוטיוב הוא לא ממש קשור לספר, אם אתם מחפשים ספר מקורי, כנה, ואחר, ועם קמצוץ של ליצנות, אז "הספר השחור" הוא ממש בשבילכם.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
