בחירות.

כן, בחירות.

אני חושבת שהגיע הזמן ובשלה השעה לדבר על כמה בחירות של אנשים בחיים שלהם. נכון, זה החיים שלהם ולא החיים שלי, ועדיין יש בחירות שכדאי לצריך לדבר עליהן. כמו למשל הבחירה של ג'ון ורדון להמשיך את סדרת הבלשים שלו עם הבלש דייב גרני אחרי הספר "לחשוב על מספר". נכון שהספר ההוא, הראשון, העלה איזו נקודה. אבל זו היתה נקודה שלא תלויה מהותית בזהות של הבלש, ועל זהות הבלש אני רוצה לדבר עכשיו. יותר נכון על הבחירות שלו.

דייב גרני, בלש בפנסיה, לשעבר במשטרת ניו יורק, מתגורר עתה עם רעייתו השנייה מדלן באחוזה כפרית. מה הדבר שמחבר ביניהם? לא ברור. לא תכונות אופי, לא אמונה דתית, לא תחומי עניין. תחומי העניין של מדלן הן גינון כפרי, גידור וביות מגוון בעלי חיים כולל בעלה השני, ומגוון חרדות ורגשות לא מובעים. באותו הזמן גרני מתגעגע לעיר ולאקשן של חיי הפשע, ומתפתה פעם אחר פעם לרק עוד פיענוח אחד אחרון ודי, זה כבר החמישי. אז זו שאלה ראשונה של בחירות, והיא מופנית כלפי שניהם.

בספר הזה הגיע זמן לצאת לחופשה. למה יוצאים לחופשה? כדי לגוון את השגרה. ועל כן מה שקורה בדרך כלל זה שמי שגר בעיר נופש באיזורים כפריים ומי שגר בכפר בוחר בנופש עירוני. לא מדלן ודייב גרני. כלומר גרני, לו היו שואלים אותו היה מוותר על החופשה כליל, אבל מדלן בוחרת בנופש במקום עוד יותר נידח ועוד יותר כפרי מהבית שלהם שבהרי ניו יורק. ועוד במקום שהוא קר. הנה בחירה לא ברורה. היא מוותרת על גידורים במקרה הזה, וגם בנגינה על הצ'לו שהעסיקה אותה בספרים הקודמים, העיקר לצאת אל הכפור.

מדלן לא מעוניינת בחקירות של דייב, אבל נעתרת לעשות קפיצה קטנה בדרך אל אגם הזאבים, שם מתגורר מטפל בהיפנוזה שעוזר לאנשים להימנע מעישון ועכשיו מואשם בגרימת התאבדות של ארבעה פציינטים שלו לשעבר. המטפל לא מעוניין במעורבתו של גרני. זו האחות שלו שמעוניינת וסוחפת את דייב ומדלן למקום סחוף רוחות וקרח, עתיר זאבים חיים ומפוחלצים, דמויות מוזרות ומשונות, והמון מכשירי מעקב משוכללים. מנגד מדלן מסתגרת בתוך עצמה, נזכרת באירוע טראגי מהילדות שלה ומרבה במקלחות ואמבטיות חמות כי האיזור, ובכן, קר. אמרנו שהוא קר? אז עוד יותר קר. בשלב כלשהו הפסקתי לעקוב אחרי פרטי העלילה כי הקונספירציות היו סבוכות מדי לטעמי, והמשכתי לקרוא רק מתוך אינרציה.

זהו הספר החמישי מסדרת הספרים של ג'ון ורדון בכוכובו של הבלש דייב גרני.
הספר שייך לקטגוריית המתח והמסתורין ומתאר עלילה יוצאת דופן. בכלל, ההתמחות של ג'ון ורדון הוא יצירת תעלומה בלתי רגילה ובלתי הגיונית וניסיון לא רק לגלות "מי הרוצח" אלא גם "איך לעזאזל זה הגיוני?".
לכן, לחובבי הז'אנר זהו ספר מצוין. קולח ומותח לכל אורכו.
הפריעו לי שני דברים:
1) יש שמות שבגלל המצלול שלהם בעברית הם נוטים לבלבל וכך לפעמים נוצר צורך לוודא שאכן מדברים על הדמות שאתה חושב שמדברים עליה.

2) הפיתרון היה טוב אך לא מבריק. בשונה מחשוב על מספר. יש המון תעלומות לאורך הספר והמענה על חלקן סביר.

למרות זאת, מצאתי את עצמי מהרהר בחלק המסתורי לאורך הימים שבהם קראתי אותו, בעבודה, בגן השעשועים ובנסיעה. וזו לדעתי ההוכחה הטובה ביותר שמדובר בספר מצוין.

#
דייב גרני, הבלש המעוטר בפנסייה, בעל אינטליגנצייה-קרימינלית יוצאת מהכלל, יוצא עם זוגתו לחופשת שלג. ביומיום הם גרים בחווה מרוחקת מהעיר, 200 דונם עם חורשות, נחל ושלג בחורף. הם (בעיקר היא, יש לציין) רוצים לצאת לחופשה לטבע פראי עם חורשות, נחל ושלג... תאמרו – חופשה זה טוב לנפש. שינוי אווירה וזה. נראה לי שלצאת לחופשה למקום שמציע עוד מאותו דבר שיש לך, מינוס הנוחות, מעיד על שיקול-דעת שלא הייתי סומכת עליו.

ורדון הוא סופר אוירה, שבונה על הפחדת הקורא. הוא חוזר שוב ושוב על תיאורי טבע ריק מאדם, עם שלג וקרח מתחת לרגליים, יללות איומות של חיה, או אולי אדם במצוקה? דמדומים וחושך, סיפורי עבר מבעיתים, חזיונות רפאים, רעשים חשודים, דמויות מוזרות ואם זה לא מספיק – יש גם איזכור ה-11 בספטמבר (הספר נכתב ב 2015), סוכנויות לביטחון לאומי, קונספירציות, טכנולוגיה שטרם היכרנו...

לפני כמעט עשור קראתי את שני הספרים הראשונים של ורדון, עם אותו בלש. שניהם היו בינוניים בעיני. לא התפעלתי ולא היה לי דחוף לקרוא את הספר החמישי, שהצטנן בשקט על המדף שלי. החלטתי שעבר מספיק זמן. אולי ורדון השתפר, או שאני אהיה יותר סלחנית.

אז לא. ורדון שומר על רמה בינונית אחידה. אשתו של גרני עדיין מעצבנת. היא ממעיטה במלים ומרבה בפרצופים חמוצים, הבעה מסתורית על פניה, שפת-גופה מתנכרת, בעלה צריך לנחש על מה היא חושבת. והתעלומה? בנוייה על מה שלא יכול להיות, רמזים לעל-טבעי (שכמובן מתבררים כעורבא פרח) עולם הפסיכולוגיה, ההיפנוזה, קצת הומופוביה, קצת היסטוריה, קצת היסטרייה, מלון לעשירים, הנמצא בטבע פראי, עם שלג, רוח מייללת, אגם ומיתוסים מקומיים (בדיוק מתאים לחופשה רומנטית...) יש בספר רעים ורעים יותר, טפשים וטפשים יותר, מוזרים ומוזרים יותר.

מדלן גרני קיבלה את מנת השלג שלה. הייתי אומרת שהכמות צריכה להספיק לה להרבה שנים. אבל נראה לי שהיא לא לומדת מניסיון ובספריו הבאים של ורדון (שאני כבר לא אקרא) היא שוב תרחף מיסתורית וצודקת ותעצבן את סביבתה, חוץ מאשר את בעלה המוקסם. Comme il faut

עוד תעלומה בלשית בכיכובו של "הבלש המעוטר ביותר במשטרת ניו יורק" דייב גרני. שוב הוא מתמודד עם תעלומת רצח קשת פיתרון, שוב שותפו הוותיק ג'ק הארדוויק ואשתו מדלן שלא תמיד מסתכלת בחיוב על כך שהוא עוזב כל פעם את חיי הפנסיה לטובת עוד פענוח של פרשיית רצח מסובכת. כרגיל "דייב נגד כל העולם הממוסד" שלא ממש מעוניין לפתור באמת את הרציחות מכל מיני סיבות פוליטיות או של "ביטחון לאומי". הפעם התעלומה מתרחשת בהרי האדירונדק במדינת ניו יורק בבית הארחה במזג אוויר קפוא ומושלג. כרגיל אצל דייב גרני - היכולת לעקוב אחר התפתלות העלילה והחשודים היא לא קלה, אבל בסך הכל העלילה קולחת, מעניינת אם כי צפוי לגמרי שגיבורנו "דייב הגיבור" יכה שוק על ירך את הרעים.

יצא שקימפלתי אל תוך הלילה.
משפט מוזר. כלומר, כמה זמן לוקח כבר לקמפל.
לוקח, לוקח. ואז הקומפילציה נכשלת, בודקים למה, מתקנים ושוב.
אם לא הבנתם את המשפטים דלעיל, לא נורא.
פשוט תאמינו לי שקומפילציות זה לא ממש מה שבא לכם לעשות אל תוך הלילה.
וככה יצא שהספר הזה, שדשדשתי בין עמודיו הראשונים וכבר שבועיים שלא נגעתי בו, והוא עמד לו בקרן זוית כקוד שאין לו מקמפל, זכה לתשומת לב מרוכזת.
מרוכזת יחסית, כלומר. בין תיקון לתיקון, תוך כדי קומפילציה.
והשעה התאחרה, והלכה ונהייתה מתאימה מאין כמוה לקריאת ספר מתח המתרחש במקום קפוא וקודר כמו "אגם הזאבים", שבו מתרחשות לכאורה התרחשויות על-טבעיות, אבל גרני הבלש וכמוהו ג'ון ורדון הסופר אינם מאמינים בתופעות על-טבעיות כך שהכל יפתר בסוף כך או אחרת, אבל בינתיים מפחיד.
בהתחלה, כאמור, דשדשתי.
שוב מדלן עושה פרצופים חמוצים ומתנהגת באופן שקשה לדרג במדויק על הציר הדמיוני שנמתח בין התנהגות מסתורית לפאסיב-אגרסיב.
שוב גרני תוהה מה עובר עליה, שואל ולא מקבל תשובות, ומפסיק לשאול, בטח בגלל שכמו כל גבר הוא יודע שהתשובה האמיתית היא "אם אתה לא מבין לבד כנראה שאין טעם להסביר" ולמה בעצם לא פשוט להניח ששוב נמאס לה שהוא חוזר לחיי הבלשות והסכנה, בעצם.
אה, כי אולי הפעם יהיה הסבר אחר?
טוב, זה כבר חידוש.
ואז התעלומות מצטברות ונערמות, ושום דבר לא מסתדר עם שום דבר, וגם אם פה ושם יש תעלומות שהפתרון שלהן די ברור (ארבעה אנשים חלמו את אותו הסיוט! איך זה יתכן? נו באמת), הסה"כ מבלבל ומותח, וגם מפחיד.
ספר מתח כזה, אין מה לעשות, לא יכול להתרחש בארץ.
אין מקומות כמו אגם הזאבים בארץ.
מבודדים כל כך, קפואים כל כך, נטושים, כאלה שמספרים עליהם אגדות מצמררות, והזאבים מיללים בהם בלילה.
באיזשהו שלב, בכל פעם שגרני יצא לאנשהו והשאיר את מדלן לבד, רציתי לזרוק עליו איזה נבוט.
מה אתה משאיר אותה לבד?? מה, אף פעם לא ראית סרט אימה בחיים?
הזכרתי כבר שהשעה הלכה והתאחרה?
בסופו של דבר, החוט שקשר את כל הקצוות וסגר את כל התעלומות הצליח להפתיע אותי,
לא כולל עלק-טוויסט אפוי למחצה ומיותר למדי לקראת סיום, שגם ילד שכל ניסיונו הבלשי מסתכם בקריאת "חסמב"ה ושודדי הסוסים" היה עולה עליו.
אז לכמה דקות היתה לי תחושה טובה כזאת, של סוף ספר מתח טוב. של פתרון מבריק שמסביר הכל.
ואז פתאום קלטתי את החורים שהוא משאיר, את חוסר ההיגיון שלו.
לפרט יהיה ספוילר, אז תצטרכו להאמין לי.
או לקרוא בעצמכם.
תלוי כמה קומפילציות מחכות לכם.

ויש גם אג'נדה פוליטית שצובעת את סיום הספר, והייתי שמחה להתפלמס איתה רק שתכלס ממש לא בא לי.
אפשר להתפעל מסופר של ספרי מתח שהחליט לתת לספר שלו ערך מוסף של אג'נדה, תהיה אשר תהיה.
אפשר לגחך קצת אל מול היומרנות.
אפשר לעזוב את זה.
אחרי הכל, הקוד התקמפל בסופו של דבר.
והלכתי לישון.

הספר החמישי והטוב ביותר עד עכשיו, עלילה מורכבת ומעניינת. רומן זורם ומעניין, קריאה כמעט רציפה קשה היה להניח את הספר מהיד. כבר ניגש לחפש את הספר השישי בסדרה !!

שמעתי שהיה בלגן.

אבל תעזבו, באתי לדבר על ספר. ועל סופר.
ג'ון ורדון הוא מין סופר כזה שאוהב תעלומות. הוא אוהב לחשוב עליהן ואוהב לפצח אותן, ויותר מהכול הוא היה משתוקק להיות בלש שפותר תעלומות רצח מסובכות. בשבילו, בלשות היא משחק מוחות מתוחכם, שחמט בשישה מימדים, חידה סבוכה שאפשר להתיר אם רק יושבים וחושבים בשקט בשקט, חוקרים עדים ומחברים נקודות על סיכות על מפה גדולה בפריסינקט.

רק שבמציאות, השוטרים הרבה, הרבה יותר שטחיים ואהבלים, ואל תתחילו בכלל עם הפושעים, שלא לדבר על מה שקורה כאן בארץ. אם מישהו רוצח פה, רוב הסיכויים שזה בגלל שהנרצח אמר משהו על חברה שלו, והוא התעצבן ושלף סכין יפנית. לא יותר קשה מסודוקו. אפילו לרציחות מורכבות יותר אין בדרך כלל את כל התוספות הדרמטיות שיכולות להפוך את זה לספר מתח.

טוב, כנראה שבגלל זה כותבים ספרי מתח.

ובדיוק בגלל זה, ספרי מתח הם שטויות במיץ עגבניות.

אבל חוץ מזה שג'ון ורדון בסך הכול יודע לכתוב, ושקניתי את הספר הזה בשמונה עשרה שקל בקניון כשיצאתי הביתה בשישי, וששכחתי אותו כשהייתי בערך באמצע על שולחן של בית קפה וזה אפילו לא מדגדג לי לדעת את הסוף, תדעו שזה ספר על רצח מסתורי, שהוא ממש תעלומה וזה, ואם אתם אוהבים את הדברים האלה, אז מגיע לכם.

מקווה שלא העלבתי אף אחד.


צ'או!

דייב גרני חוזר למשחק החקירות. מקרה לא רגיל של ארבעה אנשים שהתאבדו - ואולי בעצם לא? ארבעה אנשים ממוקדים שונים במדינת ארצות הברית, חלמו חלום מזעזע בו זאב תוקף אותם ולאחר מכן אותו זאב הופך לפיגיון ודוקר אותם למוות. את החלום כולם חולמים לאחר שהיו בטיפול להפסקת עישון אצל ד"ר האמונד.
החשד: ד"ר האמונד היפנט את מטופליו להתאבד. ד"ר האמונד הוא רוצח.
המטרה של גרני : לגלות את האמת. כל העדויות נשמעות מופרכות בעינייו.

ספר עם קו עלילה מעניין שמפעיל את הראש, עם כל ראיה ששמעתי וכל דמות שהכרתי ניסיתי למצוא פיתרון. לגלות את הסוף לפני שהסוף יגיע. האם הצלחתי? ובכן לא.
האם הסוף סיפק אותי? גם לא, הרגשתי שהסופר החמיץ את הנקודה עם הפיתרון למרות שכל העלילה הייתה בנויה טוב. הכוונה שלדעתי לא היה מספיק הסבר ברור למקרה.

אלה שלא אוהבים סופים מבלבלים יכולים לוותר ואלה שאוהבים קו עלילה חדש ומסקרן מוזמנים.

שמעתם פעם על "מרתון ג'ון ורדון"?
סביר שלא שמעתם, למען האמת. כי עד כה אני המשתתף היחיד שאני מכיר...

ישבתי בתקופה האחרונה וקראתי ברצף את כל ארבעת הספרים שהבחור כתב. מעולים ונחמדים אחד אחד. מי יותר טוב (חשוב על מספר) מי פחות טוב (תנו לשד לישון), כל אחד מהם מספק בהחלט חווית קריאה בלשית למדי.

היפה בספריו שאין שם הגזמות פרועות, או עלילות מופרכות. בסך הכל העלילות אמינות מאוד, ולגמרי בגובה העיניים.
אישית אני מוצא את עצמי מחבב מאוד את הבלש דייב-גרני-הכי-מעוטר-בתולדות-העיר-ניו-יורק. למה? כי הוא צנוע, עניו, שקט, ובאופן כללי יצור קומפקטי למדי שלא עושה מהומות.

המיוחד בספריו של ורדון לטעמי הן החידות ש'צובטות' את הקורא ולא נותנות לו מנוח. הסופר מציג בפנינו הקוראים חידה כלשהי בשלב מוקדם של הספר, וברור שיש פתרון, אבל.. אין לנו מושג מהו.
לאט לאט גרני נזכר בסיפורים שקרו לו בתור בלש מתחיל/בפעולה ואיכשהו הסיפורים שהאינטואיציה שלו מזכירה לו הם בדיוק הסיפורים שהוא צריך כדי לפתור את החידה הנוכחית, שיהיה...

היות ומדובר בספרים שכליים ורציונליים, הקורא יודע שהוא לא יקבל פתרון מקושקש ולא קביל, אלא פתרון לוגי ושכלי לגמרי.
בספר הראשון 'חשוב על מספר' המחבר בעצם פרץ לעולם, וזה הספר הכי טוב שלו, כמובן. עד כה שאר הספרים היו די חיוורים ביחס לראשון, ועדיין רלוונטיים ומעניינים.
עד היום.

הספר הנוכחי, "אגם הזאבים" הוא המקום השני. איך אומרים הפרשנים השמעממים בטלויזיה? "יש לנו יורש".
מקווה שאצליח להעביר בשורות הבאות את מחשבותיי:)

יצא לכם לקרוא את היצירה של ארתור קונאן דויל: פרשת כלבם של בני בסקרוויל? אם לא, זה מה שהיא, בקצרה:
יצירה אפלולית וחשוכה, מלאת מתח.

הספר הזה, החמישי בסדרת דייב גרני, הוא התשובה של ורדון לספר הנ"ל.
כל העלילה מתרחשת במין בית האחרה כפרי, נידח, עם קליטה סלולרית חלשה מאוד וחשמל מקרטע, נוסח מדינת עולם שלישי.
איפשהו בסביבה יש אגם (קפוא, קר, אפור, שומם. אלא מה) ויש סביבו כל מיני חיות לא נחמדות. למשל? זאבים.
לאורך כל העלילה אנחנו נתקלים בדמויות מוזרות ו'חשודות'. להוציא 2-3 דמויות 'רציונליות' כל הדמויות הן בלתי מפוענחות עד הסוף.
בהחלט, מחווה ראויה לשמה לספר הנ"ל.

במהלך הספר קורות כמה התרחשויות 'על טבעיות' בעליל. כולן חשוכות, מאיימות, מסוייטות. והבלש גרני? ניצב מולן! לבד! חמוש ב: שכל ישר, חבר לצרה- שוטר עם פה מלוכלך למדי ופרצוף סמוק, מדלן מוזרה אחת, פסיכולוגית מומחית שנחלצת לסייע טלפונית בעת צרה, אקדח, תעודת בלש בגמלאות (גרני מקפיד להניח אצבע על המילה 'בגמלאות') ו.. זהו. זה הכל. עם זה גרני מנסה- וגם מצליח, כמובן- לפתור את ההתרחשויות המוזרות, החשוכות, העל טבעיות שקורות בספר.

אישית- מאוד אהבתי את קו העלילה ואת הקדרות הכללית של הספר.
ההמלצה החמה שלי? לקרוא את הספר בלילה חשוך נטול כוכבים סוער וסחוף רוחות, לבד על מגדלור בודד. להעצמת החוויה...
חג שמח:)