לומר את האמת ציפיתי למשהו אחר מהספר.
לא, לא ציפיתי לסוף טוב, אבל ציפיתי לסיבה אחרת לסוף המריר.
לספר שלי נוספה דיאגרמת עוגה קטנה שטענה שהספר חצי - אהבה ראשונה, רבע - מרירות ורבע - מתיקות.
מתיקות לא היית פה. הדבר המתוק היחיד שהיה אלו היו הקרובים של הנרי, החברים שלו והמשפחה.
המערכת היחסים בינו לבין גרייס, אם הייתה בכלל, הייתה מאוד מרירה עד חוסר נעימות.
שמתי לב עוד ברבע הראשון של הספר שה׳סיפור אהבה׳ שלהם נופל במדרון מאוד מאוד תלול, וזה גרם לי אי נעימות לקרוא ולדעת שזה מזוייף, אבל הבחור עיוור מידי כדי לשם לב לעיניין, רק לקראת סוף הספר הוא הבין מה קרה.
אבל אני כן נהנתי משאר הספר, זאת אומרת סיפורי הרקע שהיו, ולומר את האמת אני חושבת שהם יכלו היו להיות יותר מעניינים מאשר הרומן המתפורר שלבם.
זה פשוט, גרייס היא זו שהרסה לי בעצם את הקריאה. אני קוראת את הספר כשאני מתעניינת כל כך בסיפורי רקע של הדמויות סביב הנרי, של חברים שלו, של המשפחה שלו.
למשל התעניינתי הרבה יותר בסיפור של הבחור האוסטרלי, מאשר בסיפור שלו. לא בגלל שהנרי הייתה דמות גרועה, ממש לא, אלא פשוט כי הוא התרכז רק בגרייס, דמות רעה. זה כאילו הדבר היחיד שראינו זה רק גרייס, מישהי אבלה שלפי דעתי האישית, השתמשה בהנרי כתחליף לחבר שלה.
כן היא אולי אמרה שהיה לה קל יותר להתחבר אליו ולדבר איתו, אבל זה מחזק את הטענה שלי שהיא פשוט ראתה את החבר שלבה ולא את הנרי, כי מצויין בספר שהיו להם תכונות דומות שקשה לשנות.
וזה בזבוז של דמות. להנרי יש דווקא הרבה תכונות טוב, אני באמת אהבתי את הדמות שלו, אהבתי את כל הדמויות, חוץ מאת גרייס.
ולומר את האמת בדרך כלל אני מגנה על הדמויות הפגועות, כי היה לי הסבר הגיוני בראש למה הדמות הספציפית הזו עשתה את זה, אבל עם גרייס זה פשוט היה... היא אבלה, והבחור האקראי הזה מזכיר לה את החבר המת שלה, אז היא משתמשת בו כדי שתהיה לה אשלייה שהחבר שלה בחיים ואולי לא הכל נורא כמו שהיא חושבת.
וזה פשוט... זה עוד הכעיס אותי שבסוף הנרי ציין שהיא החלימה, כי זה פשוט נראה כאילו הוא אומר שבגללו היא לא החלימה, וטוב, יש סיכוי שאולי כן, כי כמו שטענתי, היא הייתה בטוחה שהוא החבר שלה, ולכן היא כל הזמן נזכרה שהיא לא עם חבר שלה, היא עם הנרי, והכאב היה חזר מחדש, מה שמחזק את הטענה שלי שהיא אף פעם לא ראתה את הנרי. היא מעולם לא ראתה אותו. היא ראתה רק את החבר שלה, וזה פשוט מכעיס אותי כי אני בטוחה שהיא הייתה מודעת לכך. היא ידעה שהיא שמה את עצמה באשליות כדי לגרום לעצמה להרגיש טוב יותר, והיא ידעה שבסופו של דבר היא פוגעת בו.
אבל הכתיבה עצמה דווקא הייתה נחמדה, מן צינית-אירונית שכזו שגרמה לי לגחך פה ושם באקראיות, זה היה משעשע, מה שאני מחפשת בספר.
אבל באותו הזמן היו כמה משפטי שווי ציטוט, אבל אני לא יכולה לצטט אותך מפני שקראתי את הספר באנגלית, כך שהציטוט לא יהיה מדוייק לביקורת הספציפית הזו.
אבל מה שכן מפריע לי, זה תרגום שם הספר.
אני יודעת שעיקרון כל הספר היה שהילד התאהב בגרייס, אבל אני חושבת ששם הספר המקורי - Our Chemical Hearts - מתאים יותר.
מפני שהספר לא מדבר רק על איך שהילד מתאהב בה, הוא לא מתאהב בה לאורך כל הספר.
במיוחד בהסבר שאחותו נתנה לו כשהיא ניסתה לעודד אותו; אהבה זו תופעה כימית בראש שמתרחשת ונמשכת, או מתרחשת ונגמרת, וטוב, כשזה כואב אז זה מועבר בכל הגוף, אבל בעיקר הכי כואב בלב, וזה פשוט קורה, שהלב הפיזי כואב כשמקור זה כימיה בראש.
וזה פשוט... קשה להסביר אבל זה נשמע כל כך הרבה יותר טוב, ממחיש קצת טוב יותר את הספר, מאשר סתם ׳להתאהב בגרייס׳.
וחוץ מזה, הספר דיבר על די הרבה אהבות, כן, העיקרית והכי בולטת הייתה של הנרי לגרייס(אני לא מאמינה שהיא באמת חיבבה אותו), אבל הייתה גם את הקלושה של ההורים שלו, של הידיד שלו, של לולה, של אחותו, אפילו של גרייס לחבר שלה, אלו אהבות שונות ואיך כל בן אדם מגיב אליהן, ולא רק אהבה אחת.
נ.ב. בחלק של היום הולדת של לולה, כשג׳ורג׳יה הביאה לה קקטוס ליום ההולדת, ולוחה התרגשה, זה כנראה בגלל שבשפת הפרחים קקטוס מסמל ׳אהבה עזה׳, מה שמסביר את ההתרגשות של לולה.
![האסופית - אן מהחווה הירוקה [מהדורה חדשה]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers93/939075.jpg)
