אזהרה
ביקורת זו ארוכה ומבולגנת להחריד.
אבל אם אתם עדיין רוצים לקרוא לפחות חלק ממנה, אז אני אחלק אותה לשלושה חלקים, ואתם יכולים להחליט אם לפרוש ממנה בסופו של כל חלק.
1.
החביבות של אמריקה סינגר לא עברה אל בתה אִידְלֵיין שרייב.
אבל גאד, אני כל כך מזדהה איתה.
היא מתייחסת לגברים כאילו הם כלום בהשוואה אליה, ואני מתה על זה.
בעיקר כשהיא מתחילה להבין שהם משפיעים עליה, ושהיא נקשרת אליהם בניגוד לרצונה.
זה פשוט כיף; היא רוצה לראות אותם סובלים, היא לא מעוניינת להתחתן עם אף אחד מהם, ה"בחירה" הזאת בכלל לא הייתה רעיון שלה - והיא מתעקשת לא לחבב אותם ולגרום להם לרצות לברוח.
אבל בנים הם פשוט עם נהדר. הם שונים מבנות, הם שונים ממה שהיא מכירה ורגילה אליו, וזה רק הגיוני שהם ישפיעו עליה כשהם נראים כל כך טוב - ורוצים אותה.
תחשבו על זה, אדם שלא בטוח שהוא רוצה להתחתן ושלא רואה את עצמו מתאהב באף אחד, נתקע עם שלושים וחמישה אנשים שרוצים להתחתן איתו - והוא חייב לתת להם הזדמנות.
זה לא כיף לה.
היא ממש ממש מתקשה.
כשאני כותבת את תחילת הביקורת הזאת, עוד לא סיימתי את הספר, אני בערך חמישים עמודים מהסוף, ועד כה היא עדיין מתקשה.
פתאום היא מגלה איפה החסרונות שלה, מה אנשים באמת חושבים עליה, ושהיא קצת עיוורת וחסומה למה שעובר על האנשים שהיא אוהבת.
האי נגישות שלה לאחרים הפכה אותה למישהי לא מספיק מודעת לסביבה, והבחורים שהגיעו לביתה בניגוד לרצונה ובדחיפת הוריה - הם מה שמעורר בה את הקונפליקט.
זה מעניין כשחושבים על זה,
שברגע שאתה חוסם משהו בהחלטיות ואומר: "זה לא יקרה, אני לא ארשה זאת"-
אתה בעצם חוסך מעצמך את הקונפליקט.
אתה עושה בחירה, בלי להבין שאתה עושה בחירה.
אתה מחליט שאתה לא צריך להניח את שני הצדדים שיש בתוכך על המאזניים, ובאמת לשקול אותם זה מול זה.
אתה מחליט שאתה יודע מי אתה, ושאתה בטוח במה שאתה רוצה.
זה עניין גדול של גיל ההתבגרות, ואני חושבת שיש אנשים בוגרים שעדיין לא הרשו לעצמם באמת להניח את כל הצדדים שיש בהם על המאזניים שבתוכם, ולגלות מה באמת בעל חשיבות עבורם.
זה קשה, להכיר את עצמך; זה תהליך שמוביל לקונפליקט ודאי - שברגע שנכנסת אליו - אתה לא יכול פשוט להחליט שלא לפתור אותו.
אתה מודע אליו עכשיו, אתה חווה אותו עכשיו, אי אפשר למחוק את זה.
אני עוד רגע אלך לסיים את הספר כי החלק הזה של הביקורת עלול להתארך מדי, אז אני רק אסיים את החלק הזה במחשבה אחרונה.
אני חושבת, שלהכיר את עצמך זה תמיד מפחיד, כי לפעמים זה קשה לקבל את זה שזה "אתה".
אני מכירה את כל החלקים בי, ואני יודעת שלא כולם הם "אני"; שרק בגלל שמשהו נמצא בך לא אומר שהוא חלק נצחי ממך.
אבל הבנתי את זה רק תוך כדי תהליך.
כשלא יודעים את הפרט הזה מראש, את זה שאנחנו לא אמורים לקחת את כל מה שאנחנו מוצאים בתוכנו כחלק משמעותי במי שאנחנו - זה קל ללכת לאיבוד ולהרגיש שאנחנו חצויים, שיש בנו פיצול בכל כך הרבה אגפים.
למשל אני - ממש לא הזדהיתי עם ה-"סאנשיין".
הרגשתי שאני ההפך מזה, אבל הייתי צריכה לבחור כינוי לאיזה בלוג שכבר לא קיים, ומישהו קרא לי בשם הזה וראה אותי בדרך הזאת…
אז הלכתי על זה.
עם הזמן התחלתי לראות שהצד הזה כן קיים, ושאני לא כולי אפורה.
ראייה פסימית, חשיבה של שחור או לבן והכל או כלום - היו חלק גדול ממני בתור מתבגרת.
אבל ברגע שאיפשרתי לדברים אחרים להיכנס, ולא התעקשתי על הזהות הזאת של הילדה שיושבת בסוף הכיתה ולא רוצה להתחבר כי היא כל כך אימו - התחלתי לגלות שאני לא רוצה להיות "מגניבה" בדרך הזאת.
התחלתי לחשוב שהדבר הכי מגניב בעולם - זה פשוט להיות אני, גם אם אחרים לא יסכימו איתי על זה.
הבנתי כמה אנשים צמאים לאותנטיות, וכשאני חוויתי את זה על עצמי והרגשתי שכולם אותו דבר ושזה משעמם אותי, פשוט החלטתי להיות האדם הנוראי שאני באמת, ולא איזו גרסה מוקצנת של זה.
כי למרות שאימו בהחלט קיים בי, רציתי שהוא יהיה כל כולי, כי הרגשתי שאני צריכה לבחור בין הצדדים האלה כדי להיות שלמה.
נו - לזה אני מתכוונת, חשיבה של שחור או לבן.
זה לא אמיתי, הלוואי ומישהו היה אומר לי את זה אז:
"זה לא אמיתי. מותר לך להיות גם וגם. את אף פעם לא תרגישי שלמה עם תבחרי צד."
זה קשה להיות מי שאתה באמת, בכל רגע בחיים.
כי יש זמנים שבהם ה"עצמך" הזה - מביך.
כי מה לעשות, לפעמים להיות אותנטי אומר שאתה חייב להראות הכל…
לא משנה כמה מה שיוצא ממך מכוער או טיפשי.
לפעמים להיות אתה, אומר להיות מפלצת למישהו.
לפעמים להיות אתה, אומר להיות סמרטוט עבור מישהו.
לפעמים להיות אתה, אומר להגיד שאתה פגום.
לפעמים להיות אתה, אומר להודות שאתה לא יודע או שעשית טעות.
לפעמים להיות אתה, אומר להתנשא על כולם.
כל החלקים האלה!
הם רק חלקים…
והם לא חייבים להיות חלק ממך בעתיד.
הם גם לא חייבים להיות חלק ממך עכשיו, אבל לדעתי - זה שווה להכיר בזה שהם שם.
זה נשמע קצת מסובך, אבל זה מה שאני חושבת:
לא כל מה שבתוכך, הוא חלק ממך; זה אפשרי שיש זרעים רעים בתוכך, שיכולים פשוט להיות שם באיזו קערה בצד, מבלי שתשתול אותם באדמת נפשך.
רק בגלל שאתה מזהה משהו בתוכך, אפשרות כלשהי, לא אומר שזה חייב להיות חלק ממך.
ליבי עם המתבגרים.
הם משתגעים בשקט ואף אחד לא יכול להוציא אותם מזה;
רק הזמן, המודעות וחוויות החיים.
---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
2.
עכשיו אני אלך לסיים את הספר…
אל תלכו לשום מקום!
-
אומייגאד, אני מנוזלת, בכיתי.
אם אפשר לקרוא לזה בכי, זה היה ללא דמעות אבל מלא התרגשות.
הארבעים העמודים האחרונים היו מדהימים.
אני לא יודעת מה להגיד, מאיפה להתחיל, הרגע סיימתי והייתי בטוחה שאני הולכת לתת לספר ארבעה כוכבים ולהרגיש שלא מגיע לו אפילו 0.1 יותר מזה.
טוב, נראה לי שהחלטתי, החלק הזה של הביקורת הולך להיות שונה.
אני לא יכולה להסביר בדיוק איך זה יהיה שונה… אבל אני כנראה הולכת להזהיר די מהר על ספוילרים.
קודם כל, בוא נחזור אחורה ונדבר קצת על העלילה.
אז אידליין היא יורשת העצר כמובן.
היא עומדת להיות מלכה, משהו שהיא לא בהכרח רוצה, אבל מה אפשר לעשות?
היא נולדה שבע דקות לפני אחיה התאום אָרֶן, היא נוטרת לו על כך, וגם לאחיה הצעירים יותר קיידן ואוסטן.
בזמנים אחרים, זה לא היה משנה שהיא נולדה ראשונה והתואר היה עובר לארן בכל מקרה, אבל הוריה החליטו שהם לא מוכנים לזה - והיא חושבת שההוגנות הזאת כלפיה, בכלל לא הוגנת.
יש מהומות בממלכה, שיטת המעמדות חוסלה אבל עדיין יש אנשים לא מרוצים, ויש אפליה נגד אנשים על רקע המעמד שהיה להם בעבר.
כדי להרגיע את כל זה, מקסון חושב על מה נעשה בעבר כדי להרגיע את העם, וישר רואים שהוא חושב על "הבחירה" שלו ושל אמריקה.
המנהג הזה של הבחירה כמובן בוטל, אבל הם רוצים להחזיר אותה על מנת להרגיע את המהומות.
אז הוריה, מקסון ואמריקה, משכנעים אותה להשתתף בבחירה בניגוד לרצונה, ומסבירים לה שזה לטובת הממלכה.
היא מסכימה בסופו של דבר, אבל היא מבהירה שהיא רק נותנת הזדמנות, שלושה חודשים, ושבסופם היא לא חייבת לבחור אף אחד.
מקסון מסכים לעסקה.
אני חושבת שבספר הזה יש הרבה הפתעות שאפשר להרוס, ולכן אני לא אספר עליו עוד הרבה ואעבור לחלק של הספוילרים.
אני הולכת לספר לכם אם היא הולכת לבחור במישהו בסוף, שזה בעצם ספוילר ע-נ-ק לספר הזה וגם לחמישי.
יש לי הסבר טוב מאוד ללמה אני רוצה לדבר על זה.
*אזהרת ספוילרים ענקית*
תקשיבו, זאת הפעם השנייה שאני קוראת את הסדרה הזאת אוקיי?
אז כשאני אומרת לכם, שלא היה לי מושג במי היא הולכת לבחור ואם בכלל - אז תאמינו שלא היה לי פאקינג מושג.
אבל אני הולכת לגלות לכם עכשיו במי היא בחרה…
כדי שלא יתפסו את השם שלו בטעות בסריקה מהירה, אני מבליעה שמו בתוך המשפט הזה, אריק, כי אני לא רוצה להדגיש אותו מדי ולהרוס למישהו שקורא את הביקורת בדילוגים.
היא בחרה בו, ובאמת לא האמנתי לזה, כי בכלל לא חשבתי שהוא אופציה!
לקרוא את הספר הזה - כשאני יודעת שזה הולך להיות הוא - זאת פשוט חוויה אחרת.
אבל לפני זה, אני רוצה לשתף שני ציטוטים.
הראשון הוא מה שמקסון אומר לאידליין רגע לפני שמתחילה הבחירה:
"אני לא יודע אם יש דבר כזה, גורל או מזל. אבל אני יכול לומר לך שלפעמים הדבר שאת מקווה לו פשוט נכנס בפתח ואיכשהו מתברר לך שהוא בחר בך."
רציתי לבכות כשקראתי את זה.
חשבתי שזה מקסים, והרגשתי שהוא מדבר אליי…
אולי אני חייבת לתת לספר הזה חמישה כוכבים, פשוט כי אני מזדהה עם אידליין, אפילו שהיא נוראית לפעמים.
-
את המשפט השני אמרה אידליין, ואני לא אגיד למי, רק שזה אחד מהבחורים:
"זה היה הרבה יותר קשה מכפי שציפיתי, ועם כל כך הרבה צרות לאורך הדרך.
ואני לא יודעת להראות את רגשותי כמו בנות אחרות, אז אני נתפסת כלא אכפתית, גם כשכן אכפת לי.
אני אוהבת לשמור את עצמי לעצמי.
אני יודעת שזה נראה רע, אבל זאת האמת."
כאילו, אני מזדהה עם זה רצח.
עם כל מילה ובעיקר עם ה-"אני יודעת שזה נראה רע".
-
עכשיו בוא נדבר על אריק.
מי שלא קרא את הספר, לא יבין מה ההפתעה בכך.
אריק הוא לא אחד מהמועמדים בבחירה, אלא מתורגמן של בחור בשם הנרי, שבקושי מדבר ומבין אנגלית, מה שבעצם אומר שכל דבר שאידליין אומרת להנרי עובר דרך אריק ולהפך.
לאידליין לא היה לב לשלוח את הנרי הביתה, כי הוא באמת מתוק והיא מרגישה בטוחה איתו.
אבל וואו - כשהיא בחרה באריק (בספר החמישי) הייתי מופתעת.
הרגשתי שעבדו עליי, בכלל לא התייחסתי אליו יותר מדי עד שהיא בחרה בו, ואז זה כבר היה מאוחר מדי, הספר נגמר.
קשה להסביר את זה, הייתי כל כך מבולבלת, אבל לא מופתעת…
אני זוכרת שחשבתי שזה ברור שהיא בחרה באריק, כי קוראים לו אריק!
כשהוא אמר את השם שלו בקריאה הראשונה, זה לגמרי משך את תשומת הלב שלי וזה הרגיש מיוחד.
אבל משהו הלך לאיבוד בקריאה הראשונה, וכנראה שזה היה אמור להיות ככה, שהקורא לא יכול לנחש את הבחירה של אידליין עד הרגע האחרון.
אבל עדיין, הרגשתי שפספסתי חלק ענק.
אז באמת שנהנתי מאוד מזה שהפעם ידעתי שהיא הולכת לבחור באריק, כי יכולתי באמת לנצור את הרגעים שלהם ביחד.
הארבעים העמודים האחרונים היו כל כך הרבה יותר מהנים, דווקא כי יכולתי להתמקד בה ובאריק ולזהות שהיא מרגישה כלפיו משהו.
לזהות את מה שאני בתור קוראת ממש פספסתי בקריאה ראשונה.
אז המשכתי את הספר מהמקום שבו עצרתי.
40 עמודים לפני הסוף, בדיוק רגע לפני המסיבה שאירגנה אידליין לקמיל, נסיכה צרפתייה והחברה של ארן:
"אני, כמובן, הקפדתי להישאר בקרבת הזוג המאושר, שהיה שובה לב ומתיש כאחד.
ארן הביט בקמיל בהערצה עיוורת. זה היה נחמד, האופן שבו הביט בה, מוקסם מכל נשיפת אוויר שיצאה מפיה.
אבל אני הרגשתי מנותקת מכל זה בצורה מוזרה, כי אף אחד לא הביט בי ככה מעולם, ואני לא הבטתי ככה באף אחד.
תפסתי את עצמי מקנאה בקמיל.
לא בגלל שאהבה את אחי אהבת נפש - ואני ידעתי שאהבה כזאת היא מהכוחות היציבים ביותר בעולם - אלא משום שהכול בא לה בקלות רבה כל כך."
כמה עמודים אחרי זה היא מדברת עם אריק, ושם פתאום ממש רואים שיש ביניהם משהו, ובחיי שלא היה לזה תקדים מספיק ניכר לפני, ושאני מבינה למה פספסתי את זה בקריאה ראשונה.
כי למרות שאנחנו בתוך הראש של אידליין, משהו באיך שהיא מרגישה כלפי אריק אף פעם לא באמת הועבר דרך המחשבות שלה.
כאילו היא חסמה את המחשבות עליו, ולא ידעה מה שהיא מרגישה כלפיו, עד לרגע שבו היא בחרה בו בספר החמישי.
לכן השיחה שלהם כאן, נשמעה לי יותר כמו הספד למה שיכול היה להיות ביניהם, אם הוא היה מועמד:
"לא הבנתי איך בדיוק מצליח אריק לגרום לי לרצות לשפוך את הלב בפניו.
'אבל למה את רוצה להיות כמוה בזמן שאידליין טובה מספיק ואפילו יותר מזה?'
סובבתי אליו את ראשי בהשתאות, כאילו אמר משהו שאינו מתקבל על הדעת.
הייתי במצב מתמיד של חוסר שביעות רצון - לעולם לא אהיה טובה מספיק.
דבריו של אריק כמעט הביאו אותי לבכי. הושטתי את ידי ואחזתי ביד שלו, כמו שעשיתי בחדרי לפני זמן לא רב.
'אני כל כך שמחה שפגשתי אותך. לא משנה איך כל העסק הזה ייגמר, נראה לי שעצם המפגש עם חלק מכם הרחיב לי את האופקים.'
'ולי אין די מילים לבטא איזו זכות גדולה זאת להכיר אותך.'
אני חושבת שהתכוונתי רק ללחוץ את ידו, אבל בסופו של דבר עמדנו זמן-מה יד ביד ושתקנו ביחד.
'אתה נרשמת?' שאלתי פתאום. 'לבחירה, זאת אומרת?'
אריק חייך והניד בראשו. 'לא.'
'למה לא?'
הוא משך בכתפיו והתלבט מה לענות. 'מפני ש… מי אני?'
(...)
הוא חיכך את גב כף ידי באגודלו, בתנועה כמעט לא מורגשת. ואני חשתי ששנינו תוהים מה היה קורה אילו הוכנס שמו לאחד מהסלים ההם."
---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
3.
יש לי רגשות מעורבים כלפי הביקורת הזאת.
אני לא בטוחה אם אני אהיה מרוצה ממנה בעתיד, ואם זה אומר שאני צריכה לגנוז אותה.
אוך… הייתי צריכה לדעת לא להתחיל לכתוב אותה לפני שסיימתי את הספר.
ידעתי שזה רעיון גרוע, ושזה יקשה עליי, אבל לא יכולתי להתאפק.
אני כותבת את הביקורות האלה אפילו שאני יודעת שלאף אחד לא אכפת, כי ככה אני מוציאה את המיטב מחווית הקריאה שלי.
אבל פתאום, למרות שנהניתי לקרוא את הספר, אני מרגישה שמשהו כאן מטריד אותי.
כאילו יש עוד משהו שאני צריכה לכתוב עליו, עוד משהו שאני צריכה לגעת בו, שאני צריכה באמת להתעמת עם מה שאני מזדהה איתו באידליין.
הספר הזה הסתיים בכך שהיא החליטה שהיא מתכוונת להתחתן בסוף הבחירה.
אז זו כבר לא רק "הזדמנות" שהיא נותנת, אלא משהו שהיא החליטה שהיא רוצה שיהיה בחייה.
ואני פשוט לא מרגישה ככה, ואני יודעת שזה מוזר - אבל היא הרבה פחות אמפתית וזמינה רגשית ממני, ובכל זאת הגיעה להחלטה הזאת לפניי.
הו פאק, אני אשכרה מתחרה בדמות דמיונית.
אני נזכרת עכשיו באיך שאמא שלי צעקה עליי אתמול כשביטאתי את רצוני ללכת ליריד ספרים בחול המועד: "תפסיקי עם הספרים!".
ועכשיו אני רוצה לבכות.
אני פשוט-
ממש לא יודעת מה הבעיה בי.
אצל אידליין זה בבירור עניין של שליטה, ודרך להישאר חזקה מול אחרים.
אני לא בטוחה מה זה אצלי…
בעיות אמון?
פחד ממחויבות?
תשישות?
חשש שישפטו אותי?
או, זה מזכיר לי רגע אחד מהספר.
גם עם הרגע הזה מאוד הזדהיתי, ונראה לי שאני יכולה למצוא אותו די מהר.
צדקתי, זה לקח לי ממש כמה שניות.
הקטע הבא הוא מהרגע שבו שביידן, אחד המתמודדים, אומר לאידליין שהוא רוצה לעזוב את התחרות:
"שילבתי את זרועותי. 'אני רואה שאתה נסער. מה דעתך להגיד לי למה כדי שנוכל להמשיך הלאה?'
הוא עיווה את פניו. ניכר בו שהצעתי אינה לרוחו. 'אני רוצה לעזוב.'
הרגשתי כאילו רצתי בכל המהירות היישר אל קיר לבנים.
'סליחה?'
'היה מביך אתמול בערב. הזמנתי אותך לפגישה ואת ניפנפת אותי.'
הרמתי יד במחאה. 'למעשה, לא דחיתי את ההזמנה. אתה לא איפשרת לי להגיע לזה.'
'עמדת להסכים?' שאל בספקנות.
הרמתי את זרועותי והנחתי להן להישמט לצדי גופי.
'אני לא יכולה לדעת עכשיו, כי אתה התנהגת בצורה נוראית כשסובבת אלי את הגב.'
'את מתכוונת ברצינות להטיף לי מוסר על התנהגות רעה?'
נדהמתי. איך הוא מעז?
התקרבתי אליו, אף שגם כאשר הזדקפתי כמיטב יכולתי הרגשתי קטנה לידו.
'אתה יודע שאני יכולה להעניש אותך אם תמשיך לדבר אלי ככה, נכון?'
'אז עכשיו את גם מאיימת עלי? קודם את דוחה אותי, אחר כך את משתמשת בי בתור קטע קטן של בידור ב"ריפורט", ועכשיו הייתי צריך לבזבז את כל הבוקר שלי כדי לאתר אותך, אחרי שהבטחת להיפגש איתי במהלך ארוחת הבוקר.'
'אתה אדם אחד מתוך עשרים! ויש לי גם עבודה! איך אתה יכול להיות כל כך אנוכי?'
עיניו התרחבו והוא הצביע על עצמו. 'מי אנוכי? אני?'
ניסיתי להקשיח את לבי, לא להניח לו לפגוע בי.
'אתה יודע, היית אחד מהמתחרים החביבים עלי. עמדתי להשאיר אותך כאן לאורך זמן. מצאת חן בעיני משפחתי, ואני התפעלתי מהכישרון המוזיקלי שלך.'
'אני לא צריך את חותמת האיכות של משפחתך. את היית נחמדה אלי במשך שעה שלמה, ואחר כך נעלמת לי כאילו שום דבר לא קרה. אני חופשי לעזוב מתי שארצה, ואני מוכן לעזוב עכשיו.'
'אז תעזוב!'
הפכתי את פני והתחלתי ללכת. אני לא חייבת לסבול את זה.
הוא צעק אחרי, נועץ בי את הסכין בפעם האחרונה. 'כל החברים שלי אמרו שאני משוגע שנרשמתי לתחרות! והם כל כך צדקו!'
המשכתי ללכת.
'את שתלטנית! את אנוכית! מה חשבתי לעצמי?'
(...)
תיכננתי להרגיז אותם עד שיגידו דברים כמו שאמר ביידן כרגע…
אבל לא עשיתי שום דבר מתוך כוונה להכעיס אותו. והוא אמר אותם בכל זאת.
מה פגום בי כל כך שפוסלים אותי רק מפני שאני מי שאני?
והמילים האחרונות שלו השיגו בדיוק את מטרתו.
כששלפתי את השמות לפני חודש, האמנתי שיש לי מיליוני אפשרויות בחירה.
כעת תהיתי כמה גברים לא נרשמו לתחרות משום שהם פסלו אותי מראש מאותן סיבות.
כמה אנשים חושבים שאני שתלטנית? אנוכית?
ממה הציבור נהנה יותר, מהרגעים המתוקים שלי עם הבחורים או מהרגעים שבהם אני נתפסת ככישלון?"
-
עכשיו אני יודעת שאני הולכת לכתוב אזהרה בתחילת הביקורת.
זה מצחיק, שאני ואידליין כל כך דומות, כי היא עומדת להיות מלכה אבל אני סתם בחורה…
אני באמת לא יודעת איך לא להתנהג כאילו העולם סובב סביבי.
אני לא יודעת איך לקחת בחשבון את מה שאנשים אחרים מרגישים, לא כשאני כל כך עסוקה בלהגן על מה שאני מרגישה.
מה שעבר לי בראש בסצנה הזאת, היה: "אז למה בכלל החלטת להתקרב אליי אם יש לך דעה כזאת שלילית עליי?".
זה עבר לי בראש כי אני מרגישה ככה הרבה, ללא ספק גרמתי לבחורים להתחרט על כך שהם החליטו לדבר איתי.
אני חושבת שזה עניין גדול אצלי, שמרגעים כאלה בדיוק אני חוששת.
יש משהו בחוסר הבנה כלפיי, ב-"ידעתי שאת פסיכית" ו-"יש לך בעיה", כשזה בא מבחור שכבר רגל אחת מחוץ לדלת - שפשוט פוגע בי כל פעם מחדש. It's a clean shot.
אני לא הכי מבינה את זה.
הרי זה מובן מאליו שיהיו רגעים שבהם אנשים לא יבינו אותי.
זה קורה כל הזמן.
אבל בכל זאת, כשאני בקשר עם אנשים, והם יודעים עם מי יש להם עסק, והם עדיין מתעצבנים עליי על כך שאני בדיוק מי שהם חשבו שאני…
אני לא יודעת, זה פשוט ממש ממש כואב.
כי זה לא מרגיש הוגן.
אני מכירה את הנקודה החלשה הזאת, גיליתי אותה כשהייתי בת שמונה - אני נפגעת יותר מדי מאי צדק.
זה יכול ממש לשגע אותי.
אי צדק, ובעיקר אי אמון בי - יכול לגרום לי לבכות בשניות.
נראה לי שהנקודה החלשה הזאת, היא בין הדברים היחידים שלא הקשיחו אצלי עם הגיל.
אני חושבת שדווקא בגללה, אני לא משקרת לאף אחד.
בגלל זה אני גם אומרת דברים אכזריים לפעמים, ומוצאת את עצמי מנסה להסביר את כוונתי האמיתית שלא תמיד עוברת דרך טון מילותיי.
לקבל אמון מאחרים מאוד חשוב לי, ומשום מה, גם כשאחרים משקרים לי ופוגעים בי - זה עדיין מאוד לא קל לגרום לי לאבד את האמון.
אבל לא יודעת, אולי זה כבר לא רלוונטי ואני כבר לא כזאת.
אני לא בטוחה אם זה שיש לי בעיות אמון פתאום, אומר שעכשיו גם קל לי לאבד אמון.
הרי איך אפשר לאבד משהו שלא נוצר?
איך אפשר לאבד משהו שלא יכולתי לתת מלכתחילה?
כאילו, בעבר יכולתי.
יכולתי בקלות.
אבל עכשיו זה אחרת.
עכשיו אני יודעת איך מישהו יכול להכאיב לי.
_
איך אני יכולה לתת לספר הזה פחות מחמישה כוכבים אחרי כל מה שכתבתי עליו הרגע?!
זה לא הגיוני.
אני מניחה שבמקרה כזה, שבו החוויה והביקורת הן הרבה מעבר לספר עצמו, זה בהחלט בסדר להשאיר ללא דירוג.
יש לי תחושה שאני לא אוהב את הביקורת הזאת בעתיד.
אפילו העתיד הקרוב, העתיד של מחר בבוקר.
אה רגע, 5:13, אנחנו כבר בבוקר.
לא חשוב.
