מעניין מאוד, בידע דל על כל תרבות האינקה ועל הסופר קראתי את הספרון הזה מהר, והתחדשו לי כמה דברים.

ראשית כל, כן הכרתי את האינקה וחבריו מסתם סיפורי אבא שהרווחתי ביושר, אבל מעולם לא נתקלתי במשהו שהביא אותי לגגל קצת יותר, וביחד עם האינקה הצטרף לגיגול גם יעקב וסרמן. לא הכרתי אותו, והוא עונה בדיוק על התבנית שאני מחפש ואוהב, וכבר פצחתי בחיפוש אחר הפנינים שלו.
הספר לא כזה מדהים (תשע נשמות מה נשמע?) והמזל שהמתרגם זה הראל קין שלא יודע מה הסיפור שלו אבל ניכר שמלאכת התרגום שלו ממש מוצלחת, ככה שהתוצר הסופי שכתוב בעברית - היה מצד האמת 3 כוכבים אבל כן מעוגל כלפי מעלה על הקסם שהוא משדר.

העלילה התקצירית לא כזאת מעניינת כי בסדר, ספרדים בתקופה היסטורית מגיעים לפרו, מתנגשים עם תרבות אחרת ובני אדם אחרים, וכמובן משתגעים מהזהב. ההתחלה-אמצע-סוף משדרים על אותו גל קצת רגוע ומשעמם, ואין מדובר בספר היסטורי אלא בסתם רומן נחמד שאולי בא לתאר קונפליקט בין תרבויות והנגשה של עד כמה האדם זאת חיה טורפת. הראל קין מעלה את זה בתרגום טוב, ופעם חשבתי שהוא כלכך מצוין בלתרגם את צווייג שאולי זה רק מקרה שמניח אותו בשילוב טוב עם סופר ספציפי, והנה גיליתי עוד צד.
אז מהר מהר הייתי מציין לטובה את הכריכה היפה ואת הספר הנחמד-חביב ואת הזיקה שאולי תתעורר לכם לגבי וסרמן המסקרן

הסיפור הקצר הזה פרי עטו של וסרמן, עוסק בימיה האחרונים של ממלכת האינקה. זהו סיפורו של הכובש פרנסיסקו פיסארו אשר השמועה על ממלכת הזהב בדרום אמריקה, גרמה לו לארגן מספר משלחות שמטרתן היתה חיפוש העושר האגדי של ממלכת האינקה. פיסארו כנראה התקנא קצת בהצלחותיו של כובש אחר, הרנאן קורטז שעליו כתב ניל יאנג הנפלא את שירו "קורטז הרוצח" – Cortez the Killer.

Cortez, Cortez
What a killer

כך כתב ניל יאנג אך פיסארו כנראה לא היה טוב בהרבה מקורטז.

סיפורה של ממלכת האינקה, השמדתה כמו גם לכידתו והוצאתו להורג של אטוואלפה, מלכה האחרון של הממלכה, הוא סיפור מוכר וידוע. וסרמן מספר כאן את הסיפור מפיו של דומינגו דה סוריה לוסה, אחד מאנשיו של פיסארו אשר עם הזמן הופך למעריץ של התרבות הזו. הוא רואה כיצד חבריו מסתחררים ממראה הזהב הרב עליו הם מצליחים לשים את ידיהם והדבר גורם לו להרהורים רבים:
"למראה חברי השיכורים מזהב מצד אחד, ודמותו השותקת וארשת התדהמה של האינקה מצד שני, התחוור לי לראשונה כמה זרים אנחנו בעיניו, בלתי מובנים ומעוררי פלצות בזרותנו, לא כמו אנשים מעולם בלתי מוכר, כי אם כמו בריות שאת טבען אין להבין ואין לדעת".

מכיוון שהסיפור כל כך מוכר וידוע, נראה לי כי וסרמן עשה שימוש בסיפור הזה כדי להעלות כאן את הנושא של התנגשות בין תרבויות שונות כאשר כל אחת מייצגת ערכים אחרים.
"כיצד תוכל לומר בכזאת פסקנות כי אלוהיך הוא האלוהים האמיתי והיחיד? וכיצד זה אוכל להאמין בו", שואל אטוואלפה בזמן שביו את פיסארו כשהם משוחחים על מהות האל, "אם הוא מתיר לכם, המדברים תמיד על האהבה והרחמנות שלו, לרצוח חפים מפשע?"

אך לא רק על רצח חפים מפשע מדבר אטוואלפה, אלא גם על "הרס שכיות החמדה שנוצרו בזיעת אפם של אנשי המלאכה". זו התנגשות אמיתית בין עולם הרוח לעולם החומר כאשר ברור מי מייצג מה.

כנראה שהענין הזה של התנגשות בין תרבויות היה רלוונטי לכל אורך ההיסטוריה וכמובן שהוא רלוונטי גם היום לאור מה שאנו עוברים בימים אלו. יחד עם זאת נראה לי כי ניתן היה להוציא מהסיפור הזה של הרס תרבות האינקה והמאבק התרבותי, הרבה יותר ממה שיש בספר(ון) הזה שהוא בעייני בסך הכל סביר, אך לא הרבה מעבר לזה.

סיפור ותיק למדיי ,קראתי עיבוד שלו בילדותי באחד מספרי אבא/אמא/סבא/סבתא מספר/ת ורציתי להרחיב.
אמנם הקונספט של הוצאת נשמות בהוצאת קלסיקות שמעולם ( או מזמן) לא תורגמו מבורך בהחלט - עד כה קראתי את דוקטור מריגולד של צ'ארלס דיקנס -אבל המחיר הוא שערוריה.
מדובר בנובלה בפורמט כיס הנקראת בשטף ובהחלט מותירה רצון להרחיב וללמוד את הנושא.
הנובלה נכתבה בשנות ה20 של המאה הקודמת ומתרחשת במאה ה16 בפרו .
1532 כמה עשרות "מגלי עולם", שכירי חרב ספרדיים בהנהגת פיזארו מגיעים לדרום אמריקה ,כובשים את היבשת ואת העמים היושבים בה ומוציאים להורג את מלך האינקה אטוואלפה, אומת האינקה ששלטה באזור כמאה שנה, היתה בעלת משטר ריכוזי חזק,טכנולוגיה מתקדמת - לזמנה- אומה עשירה ומשגשגת שחיה לה חיי שלום ושלווה שנים רבות,
כל המידע שיש לנו הוא מעדות ספרדים וגם מה שניתן ללמוד משרידים ארכיאולוגים וממיתוסים של אלו שחיים היום. האינקה לא השתמשו בכתב כך שאין לנו תיעוד מכלי ראשון.
הקול הדובר הוא אחד האבירים במטהו של פיזארו: דומינגו,שכותב את זיכרונותיו,
בכמה משפטים אנחנו נחשפים לאחת משואות העמים הראשונות, לפחות בהיסטוריה המתועדת,השמדה ,לא מתוכננת אמנם ,אך מבוצעת בקפדנות וכלאחר יד משל מדובר בקן טרמיטים שפוגע ביסודות הבניין. למעשה פחות מכך כי האינקה לא היוו שום סכנה עבור הכובשים הספרדיים , גם כשהפסיקו להעריצם כאלים האינקה לא נלחמו על חרותם. לאחר טבח של כמה אלפים מהם וללא שנפגע איש מ 180 הספרדים ( ! ) ,נלקח המלך אווטלאפה בשבי.
כשהמלך נוכח לדעת כמה משתוקקים הספרדים לזהב הוא מציע לפדות עצמו בתמורה למילוי חדר מסוים בזהב עד למועד מוגדר.
לנוכח הסיכוי לזכות בכמות כזו של זהב הספרדים מאבדים את זה, נעשים כל מיני מעשי זוועה, מריבות וסכסוכים בינם לבין עצמם.
בני עמו של אווטולפה מתגייסים להביא מטענים של זהב, איש לא חושב להביא נשק או להבריח את המלך או להשתלט על המתחם. בסופו של דבר אווטולפה מוצא להורג למרות שעמד בהתחייבותו,הנימוק להוצאתו להורג הוא שלא עמד בה למרות שלכולם ידוע כי הספרדים גנבו מן הזהב לפני המועד.
היה לי ויכוח עם גיסי מה יותר מרגיז ההתנהגות המנוולת ,המושחתת ,הנצלנות ,תאוות הבצע והאכזריות של הספרדים או אזלת היד ,חוסר האונים ,הנאיביות וקבלת הדין של האינקה.
הטיעון שלי הוא שאין שום דרך לשפוט את האינקה ואת התנהגותם , בוודאי לא כשאנחנו משתמשים במושגים של הזמן שלנו ושל תרבות המערב , זו שמגנה בכל פה הליכה "כצאן לטבח" אם כי גם אנחנו למדנו עם הזמן כי מי שלא חווה את הסיטואציה לא רשאי לשפוט.
בסופו של דבר זה סיפור מאד עצוב,הוא אומר לנו דברים נוראים על המין האנושי,הוא לא משאיר שום תקווה. וזה נכתב עוד לפני מלחמת העולם השנייה וכל אירועי הג'נוסייד של המאה ה - 20.

יעקב ואסרמן אינו סופר מוכר עבורי, אך מקריאת ספר זה הייתי מגדירה אותו כרקפת הפורחת מתחת לסלע. זהו סופר גרמני מהמאה ה20 אשר היה בן דורו של סטפן צוויג וכתב יצירות למכביר , אך שמו לא נודע ופורסם כשמו של צוויג.
איני רוצה להרחיב עליו, על מנת להשאיר את חווית העשרה מקריאת הספר באחרית הדבר.

הוא מבצע תרגיל מבריק לטעמי. לוקח פרק בהיסטוריית האינקה כיבוש אמפריית האינקה על ידי הספרדים, כאשר אטיוולפה הינה שליטה האחרון של אימפריית האינקה. בתרגיל זה הוא מפגיש בין תפישות עולם שונות, תרבויות שונות ומעניק לנו מבט אל נבכי הנפש "המערבית" במצבי קיצון.
אגב , תרגיל זה ניתן לבצע לא רק בימים עברו, אבל ניתן לבצע בכל עת.

ספר מקסים ומהנה, ומעורר מחשבה ורגשות עזים.
**לספר האזנתי בעונג רב.

הנובלה החדשה פרי ביתו החתולי של אוריאל קון, בתרגומו המצוין של הראל קין, מתרחשת אי-שם במאה ה-16, במדינת פרו, ונכתבת כממואר וכעדות של אחד האבירים בצבא הספרדי הכובש. הספר נפתח בהצגה עצמית של הדובר, דומינגו, המעיד כי כיום הוא חי חיי נזירות ובידוד בעיר לימה.

צבא זה מגיע לקחמרקה שבפרו בתאווה גדולה לזהב ובשליחות ריבונית-מיסיונרית. הנוצרים הספרדים נפגשים עם בני עם האינקה, עובדי אלילים פשוטים, שחייהם החברתיים והכלכליים מתוארים כאוטופיה מושלמת. הם חיים בשיתוף מעורר פליאה והערצה ובשוויון גורף; רק אדם אחד נישא מעם, רק אישיות אחת נערצת ללא סייג על-ידי בני האינקה כולם: אָטָוואלְפּה, השליט הנשגב, צאצא של השמש עצמה.

קחמרקה, ופרו בכלל, ידועות כעשירות עושר מופלג בזהב. אנשי הצבא החמדנים נחושים בדעתם להשתלט על אוצרותיה האדירים של הארץ. הכומר הצבאי לא מצליח לשכנע את שליט האינקה לקבל על עצמו את דת הנצרות, כמה מפתיע, וכך נופלת בקרב המפקדים ההחלטה לכבוש את המקום בכוח הזרוע ולנכס לעצמם את הזהב הממלא אותו.

הניגודים הרבים בין ילידי קחמרקה לבין בני הציוויליזציה הספרדית מודגשים ביתר שאת ובהקצנה באמצעות יחסם לזהב הזה, המצוי בשפע רב בפרו, ואותו חומדים אנשי הצבא. בעוד שהתרבות האירופית התחרותית מעלה על נס הישגים חומריים וצבירת רכוש ויוקרה, בני האינקה הכפריים לא מייחסים כל חשיבות ערכית לזהב בו הם "טובלים". הם מקשטים בו את מוסדותיהם, חפציהם ובגדיהם, אך לא רואים בו כמושא להשתוקקות או להערצה, בדיוק כפי שבני התרבות המערבית שווי-נפש כלפי ברזל או עופרת.

לכן, כשאטוואלפה נלקח בשבי בידי הכובשים, הוא מופתע ונדהם כשהוא מגלה מה גדולה נהירתם של שוביו אחר הזהב, וכשהוא נוכח לדעת כי בידיו האפשרות לקנות את חירותו בזהב.

הנובלה מגלמת בתוכה נושאים ומשמעויות רבים. יש כאן מלחמת-ענקים; הגנרל הנחוש, פיסארו, מול שליט האינקה הנערץ. יש פה "תאונה חזיתית" בין נציגי העם "הנאור", המאמין באל אחד בלתי נראה, מול העם הפשוט, הנבער, עובד האלילים המוחשיים והסוגד לאדם הנחשב צאצא ישיר של השמש. נושא חשוב נוסף הוא הבגידה במולדת, בדמותו של המתורגמן החלקלק שמתווך בין הצבא לאינקה.

הדובר בנובלה הנו אביר בצבא אותו הוא למעשה מגנה, אבל לא בביקורת ישירה, אלא בנימה המשתמעת במובהק מסגנון כתיבתו. ואיזה סגנון חכם הוא זה; שכן בעת שמתאר הדובר את הזוועות שהוא עד להן, את מעשי הקטל, את עינוי הצדק הנוראי, את העוול המחריד שעושים הקולגות שלו לבני האינקה, הוא מכליל את עצמו באותה רעבתנות בלתי מרוסנת ואינסופית לזהב, וכך למעשה חוקר את נבכי נפשו-הוא המשתקפים במעשיו של הכובש נטול-החמלה, אליו הוא משתייך. דומינגו מספר לקורא כי הוא לוקה בגמגום - הן פיזי והן נפשי - וזה בא לידי ביטוי גם ב"גמגום מעשי", כביכול: הפאסיביות בה הוא נוקט, רוב הזמן, בתוך המתרחש.

אם כן, מדובר בנובלה הכתובה היטב, מעניינת מאוד, המשתמשת במאורעות היסטוריים כדי להעלות ביקורת נוקבת על האתנוצנטריות הפושעת של גיבוריה, אשר בכללם נמנה גם הדובר עצמו, על תכונותיו הציניות של האדם ועל תשוקותיו ההרסניות. לא בכדי הוא מבודד את עצמו מהחברה מספר שנים אחרי המאורעות עליהם הוא מדווח, והופך מאיש צבא רודף-בצע לנזיר עניו, מהורהר ומלנכולי.

הנובלה הקטנה הזו איננה מופתית או סוחפת באופן יוצא מגדר הרגיל. עם זאת, היא מומלצת לקריאה בייחוד בזכות האופי העל-זמני של הסיפור, ופוטנציאל הרלוונטיות שלו לכל בני האדם. דמותו של השליט בן האינקה מרתקת במעשיה, דבריה והשקפות החיים שלה, ובעיני היא אחד הדובדבנים העסיסיים יותר של הסיפור. כך גם שני העמודים האחרונים של הספר, מתוכם אצטט כאן את השורות היפות הבאות, שנגעו בי מאוד, רגשית וקוגניטיבית:

"מי ששרוי באפלה ומתאווה אל הזוהר, נפשו נתונה בייסורים אך גם בתנועה. בין תחושה פנימית לידיעה יש מורה דרך, ובין עצלות לכיסופים יש קול קורא" (עמ' 82).

לספר מצורפת אחרית דבר מהנה, אינטליגנטית ומאירת עיניים של המו"ל.

כבעל עניין רב בהיסטוריה ככלל ובהיסטוריה של ציבילזציות בפרט, קראתי בשקיקה את הנובלה הקצרה הזו, שעוסקת באחד מהמפגשים הדרמטיים ביותר בדברי ימי העולם, בין הכובשים הספרדים בראשתו של פיזארו לבין שליט האינקה אטוואלפה, בימיו האחרונים. על אף שהספר מוצג כעוסק בשאלות על-זמניות של מוסר ופילוסופיה, אני לא הבחנתי בכאלו, ולמעשה המאפיינים התרבותיים של כל אחת מהחברות - תאוות הבצע של הספרדים שאינה יודעת גבולות, והאוטופיה השיתופית-קהילתית של הפרואנים - מוצגים בצורה רומנטית ופשטנית, שכמובן גם אינה נכונה מבחינה היסטורית (בין היתר מפני שהאינקה אטוואלפה לא היה שה תמים, אלא רוצח המונים אכזרי בפני עצמו. או כפי שאמר סנדור קלגאן "כלב הציד" לאריה במשחקי הכס: They are all killers).

עיקר כוחו של הסיפור אינו נובע איפוא מהתיאור ההיסטורי, אלא מהשפה הפיוטית והעשירה של הסופר (והמתרגם), מהעלילה הסוחפת, ובמיוחד מדמותו הטראגית של אטוואלפה, אדם שנבגד ע"י בני עמו ומאבד במהרה (כתוצאה מטעות נאיבית) את כל עולמו: ממלכתו, משפחתו, חירותו ולבסוף גם את חייו. במובן הזה הספר אכן מציג סיפור אנושי שהוא במידה רבה אוניברסלי. המילים האחרונות של הספר מהדהדות בעוצמתן: "הכוכב הזה שעליו אני חי, אולי מנודה הוא מאלוהים."

נ.ב - לא אהבתי את אחרית הדבר, שמנסה לקשר בין נושאי הספר לבין שקיעתה של ירושלים הליברלית של ימינו. הקישור נראה לי מאולץ ומגושם.