בספר מציג חיות-מן את דמותו של אלישע בן אבויה החל מנערותו ועד תחילת שנות העשרים שלו. הוא מסיר את הערפל על חייו של אלישע ומנסה לתת תשובה ומדוע קרה לו מה שקרה. אלישע בו אבויה הוא אחד מחמשת החכמים שנכנסו ל”פרדס” (תורת הסוד) לפי הגמרא . אלישע , נאמר עליו : “האחר”
הספר מתבסס על היסטוריה ,מיסטיקה יהודית. קבלה וגמרא.
הסופר הרכיב לו את הפרטים הביוגרפיים שהוא חשב שמתאימים לתקופה הזו של חיי אלישע , התקופה היא כ 16 שנה אחרי חורבן בית המקדש. ואכן התיאורים של החיים בגליל אצל משפחתו חיי הישיבה בלוד וחיי הרבנים המרכזיים שהובילו את הדור מרגיש לקורא מאד אמינים. בתקופה זו הרבנים מנסים לעצב חיים דתיים חדשים (שבעצם ממשיכים עד היום) כיוון שכבר שאין בית מקדש ואין קרבנות והכהנים ירדו ממרכזיותם בחיי היהודים.
בספר יש התרכזות רבה בתהליך הנפשי שעובר אלישע מחייו בגליל בבית אביו ועד להתלבטויותיו ומרכזיותו של הרב אליעזר בחייו והדרך שהוא מכוון אותו לתפקיד חייו בעתיד. נפשו של אלישע מגיעה לתהומות של טומאה וגם עולה במעלה ההיכלות הקדושה והטהרה לקרבת ה’. חזיונות פוקדים את אלישע כנער ורבו חושב שהם משמעותיים.
את הספר קראתי וסיימתי לפני חג פסח. לאחר הקריאה בספר קריאת ההגדה של פסח הייתה יותר משמעותית מאשר בשנים שעברו. ראיתי את הדמויות של הרבנים והויכוחים שלהם באור אחר.
הספר מאד מעניין , פנטסיה דתית כתובה בשפה עשירה. הרגשתי שהרבנים שמוזכרים בגמרא ובמשנה התעוררו לחיים . יתכן שיש רמז בספר מדוע אלישע ניזוק מהכניסה לפרדס , לפי חיות- מן ולפי מה שאני מבינה , כנראה בגלל ראשית חייו והאנשים שהשפיעו עליו מאד כמו הרב אליעזר, רבן גמליאל ור’ ישמעל. וכמובן הרקע שהיה לו עם תרבות יוון (שאהובתו רות יצגה בספר)
היה רצוי שתהיה הקדמה או רקע היסטורי לספר ולדמותו של אלישע.
לדעתי מי שלא למד על הרבנים האלה ועל הגמרא והמשנה , אולי לא יצליח להבין ולקבל משמעות עמוקה יותר מהספר.מי שלא יודע על חזיונות, היכלות וטומאות לא ממש יבין את המסופר.
הכריכה של הספר מעולה. מצביעה בדיוק על הנקודה העיקרית של הספר : אלישע בן אבויה שמרגיש חובה להמשיך את המסורת היהודית /דתית (הנר ) לאחר חורבן בית המקדש וירושלים , עם הפנים לעתיד אחר אמנם האור מכוון לירושלים והנער הולך עם נר קטן אל החושך).
.

זהו ספר אינפורמטיבי,לא רומן . מעין מדריך טיולים לניו זילנד. שפרה הורן מוסרת בספר אינפורמציה רבה ומפורטת על ניו זילנד , מעין דיווח. היא כותבת על ההיסטוריה ועל ראשית המתיישבים שם. על הדגשים וההקפדה של האוכלוסיה המקומית של בנושאי איכות הסביבה הם אובססיבים לגבי האיזון האקולוגי של החי והצומח המיוחדים שבמדינתם. היא מפרטת את מה שתייר יכול למצוא כשהוא מגיע לניו זילנד. היא גם ערכה השוואות בין אוסטרליה לניו זילנד, אוסטרליה מועדפת .שפרה הורן מספרת שהיא חייתה שם מספר שנים. האינפורמציה שלה בספר מעודכנת לשנת 2006 בלבד. כך שתייר פוטנציאלי צריך להמשיך ולקרוא על ניו זילנד עוד פרטים עדכניים.
אחרי שקראתי את הספר אני לא ממש מתלהבת לנסוע לשם. חשבתי שניו זילנד היא אי יפיפה עם חופים מקסימים ומרחבי טבע מיוחדים (והיא באמת כזו), אבל בספר היא שיקפה בעיקר את המציאות הלא מלהיבה של המקום. אכזבה.

בעקבות יציאתו לחופשי מהכלא לאחר חנינה של ירג, טרוריסט/רוצח של קבוצת באדר מיננהוף. אחותו המסורה מארגנת לכבודו מפגש בביתה שבכפר עם חבריו שאיתם היה קשור בפעילות המהפכה כשניסו לארגן פעולות טרור ולפעול על פי רעיונות השמאל הקיצוני בגרמניה. כיום חבריו התמתנו והם בעלי מקצוע .
הסופר שלינק, מתאר את דמותם של כל אחד מהמשתתפים בסוף השבוע הזה, המתח ששורר ביניהם ואת התהליך שעברו בגלל מספר אירועים שקרו בשלושת הימים האלה בכפר. כל המשתתפים רצו לדעת מה עבר עליו במשך 25 שנה בכלא, איך זה השפיע עליו ומה תוכניותיו לעתיד. הסופר מתאר מה עבר ומה השתנה גם על חבריו ועל היחסים ביניהם כיום והאם היום היו ממשיכים בפעילות הזו כמו כמה מחבריו דוחפים אותו להמשיך. חייו של ירג נעצרו בכלא ואילו חבריו המשיכו בחייהם ,רכשו מקצוע ופנו עורף לעבר.
כריסטינה אחותו של ירג מתוארת בספר כשהיא מלווה ותומכת בו מילדותו וממשיכה לתמוך בו גם לאחר השחרור מהכלא למרות שהיחסים בינים מורכבים .
היה מאד מעניין להבין את הדמויות והמניעים שלהם והקשר עם ירג אז והיום. האמת לקרוא על גרמנים כשהנאציזם ברקע והתמיכה בטרור היה לי קצת קשה לקבל . הסופר נותן הרגשה לקורא שהוא לא שופט את ירג אך יש לו מין גישה סלחנית אליו ואמפטית . למרות זאת אני חייבת לציין שהספר שונה מרתק זורם ומענין.

הסיפור הוא בהשראת אירועים אמיתיים, על קונסול סין באוסטריה במלחמת העולם השניה אשר הנפיק אשרות כניסה לסין ליהודים רבים שנרדפו על ידי הנאצים. בכך הוא הציל אותם ממוות ודאי תוך כדי סיכון חייהם. הקונסול המשיך והפיק אשרות כניסה גם לאחר שמדינות רבות אחרות סגרו בפני היהודים קבלת אשרות. שהשגריר
הסיני ביקש ודרש להנפיק יותר אשרות ליהודים למרות התנגדות בסין. הסיפור מסופר על ידי שלוש דמויות עיקריות: גרייס אשתו האמריקאית של הקונסול, מפי הקונסול פאנג שאן ומפי לולה היהודיה. כל ראש פרק בספר הוא מזוהה על ידי אחת הדמויות האלו המספר מנקודת המבט שלו את האירועים העוברים עליה. דרך סיפורה של לולה ומשפחתה הקורא נחשף למעשיהם האכזריים של הנאצים ועל חייהם ומותם של יהודים רבים תחת השלטון הנאצי .
הקריאה בספר מאד זורמת נותנת תמונה אמיתית ומפרטת את האירועים הקשים ואת האכזריות הרבה של הנאצים(אזרחים וחיילים) ובמיוחד את אייכמן האיש הרע והאכזר מכולם. ישנם קטעים שהם קשים לקריאה.
טוב שעדיין נכתבים ספרים כאלו, כדי לא לשכוח את הרוע שהאדם מסוגל לעשות ובעיקר נגד היהודים. וגם טוב שמהדהדים את האנשים טובים לאורך ההיסטוריה שמסוגלים ללכת נגד הזרם ולהציל יהודים. קראתי שהקונסול זכה להכרה כאיש חסיד אומות עולם על ידי יד ושם, שמאד מגיע לו על ההקרבה והאנושיות שגילה בתקופה ההיא.
הספר כתוב בכישרון כתיבה רב על ידי ווינה רנדל וטוב שנכתב.
מומלץ לקרוא.

בספר ישנם שני סיפורים שונים.סיפור אחד דימיוני שרוחמה וייס המציאה על חייה כביכול של אישה פשוטה שנקראת שלום מקפריסין (בהתבסס על רקע היסטורי) שחיה במאה הראשונה לספירה בתקופת מרד התפוצות נגד רומא אשר התרחשו במצרים ובקפריסין. הסיפור השני הוא סיפור חייה הפרטיים של הסופרת רוחמה וייס. היא מספרת בפתיחות על ילדיה, חייה המקצועיים ובעיקר על החוויה הטראומטית בילדותה. זו חוויה שמשפיעה עליה עד היום ובכל יום והיא ההתעללות המינית והנפשית שהעביר אותה אביה במשך תקופה ארוכה.
הסיפור של שלום היהודיה מקפריסין הוא מאד שולי ולא מפותח מספיק.איני מבינה גם איך הוא קשור לסיפור חייה של הסופרת שולבו שניהם בספר אחד. היא מכנה את קפריסין שאליה היא מגיעה לעיתים קרובות בגלל הסיפור שהיא כותבת על היהודיה שלום ,כמחוז החופש.
אני מבינה שרוחמה וייס רצתה בספר לזעוק את הכאב שהצטבר בנפשה. כי הכאב שלה מופיע ומתואר מספר רב פעמים בספר. הכאב התעורר שוב כתוצאה מכך שבנה גויס לצבא וכל חרדותיה צפו ועלו.
האמת כואב לי הלב עליה שהיא לא מצליחה להשתחרר למרות כל הדברים שניסת בעבר.קטונתי מלתת עצות, אך לדעתי היא חייבת להניח לזה. אביה כבר נפטר וההתחבטויות לא פותרות ולא מרפאות את נפשה.
בספר היא מתארת את הבריחה שלה להתבודדיות ולקבל שקט נפשי אצל הנזירות במנזר בבית גמאל ליד בית שמש ובפרובאנס.אך גם ההתבודדויות ושמיעת התפילה השמימית של הנזירות היא בריחה זמנית וקצרה ולא פותרת ומעלימה את הזכרונות הרעים. לסיכום, חייהן של שתי נשים (הסופרת ושלום הקפריסאית) מתארות כאב אישי אך שונה מאד ועוברות מסע חיים מטלטל ומיוסר אך אולי הוא בא לתאר את הכאב והסבל והמצוקות של נשים לאורך השנים?

הספר עוקב אחר המפקח ג’ימי פרז ואחר פתרון התעלומה של רצח ילדה ונערה באי הפסטורלי הזה ,בעזרת רוי טיילור מפקח משטרה שהגיע מסקוטלנד.
אמנם האי מרוחק, בקצה העולם, אך לדעתי הסופרת רצתה להראות שגם במקומות נידחים “בני אדם הם בני אדם, בלי קשר למקום שהם גרים בו”.
בכל ישוב של אנשים יש אהבות, קנאה,פחד וסודות .יש באי אוסף של אנשים בעלי אופי שונה עד מוזר.
הסופרת הביאה לנו טעימה על החיים באי שטלנד, על אפשרויות החיים,מזג האויר המיוחד, על אפשרויות הפרנסה, חינוך והחגים המיוחדים שלהם. במקום הקטן הזה כולם מכירים את כולם.
דמותו של בלש המשטרה פרז, היא די אנמית לטעמי. הבנתי שעשו סדרה בריטית בעקבות סדרת הספרים של אן קליבס שבקראת שטלנד, שבה הבלש הוא הדמות הראשית. מקווה שבסדרה הוא יותר כריזמטי.

הסופר הספרדי שכתב את הספר המצוין "צלה של הרוח", כתב את הספר “משחקו של המלאך", שחלקו פנטזיות כישוף ובדיה.
הסיפור מתרחש בברצלונה של תחילת המאה ה-20. הדמות הראשית היא דויד מרטין האיש המיוסר שאנחנו עוקבים אחריו מילדותו העניה שחי עם אביו לאחר שאמו עזבה.הוא גדל ללא אמא ברקע. הסיפור מתרכז על אהבתו הגדולה לכתיבה ולספר. הן כקורא ובעיקר של סופר מוכשר הממציא סיפורים לאנשים הצמאים לסיפורים. הוא מוקף באנשי ספר כמו בעל חנות הספרים סמפרה שאיתו הוא מסתדר ומעריך, וכמו וידאל האיש העשיר שתומך בו כלכלית שמנסה כוחו בכתיבה ללא הצלחה עד שמרטין עוזר לו ללא ידיעתו בכתיבת ספר מצליח. ישנו גם האיש המסתורי אנדראס קורלי העור איש מסתורי, שמעודד אותו ומכריח אותו לכתוב לו ספר מיוחד תמורת סכום כסף גדול. בספר מופיעות שתי נשים שאוהבות אותו אך הוא אינו משיב להן אהבה כי מעולם לא חווה אהבה מהוריו. היצירה הזו של קרלוס רואיס סאפון גדושה באהבת הספר והכתיבה בכל צורותיה.
ספר מהנה אך לא התחברו לי הקטעים הבדיוניים והפנטזיות שהיו לאורך הספר די הזוי.
לאורך כל קריאת הספר חשבתי לעצמי הלוואי והייתי עכשיו עושה סיור בברצלונה בעקבות המקומות המוזכרים בספר שמרטין היה בהם ותיאר אותם.
לדעתי הספר פחות מעניין מהספר צלה של הרוח.

בספר יש דמות מרכזית אחת, יואב שגיב,שעובד במחלקת האבידות בתחנת רכבת.
הוא עבר לגור בבית דודתו בתל אביב כדי להיות קרוב ללימודיו באוניברסיטה.מערכת יחסים יפה נרקמת לאט לאט ביניהם והיא כמו בין סבתא לנכד.
בספר יש סיפורים קטנים נוספים שבסוף מתחברים לסיפור המרכזי. המוטיבים המרכזיים בספר הם, רכבת ואבידות. יש הרבה דברים אנשים מאבדים לא רק דברים פיסיים אלא מערכות יחסים ואופציות בחיים שמפספסים.הסופר מתאר את העצב והתיסכול כאשר מאבדים דברים ואת השמחה והאושר כאשר מוצאים את האבידה וגם מצאר את מצב שבו האבידה לא תמצא לעולם.
הסיפור מתנהל בצורה איטית, כמו המחשבות ההירהורים וההתלבטויות של יואב. יואב עובר בסיפור סוג של התבגרות. המפגש עם האבידות לקח אותו ללמוד פסיכולוגי וגם למפגש עם עצמו.
מרוב המעברים לסיפורי המישנה גם אני הרגשתי שאני הולכת לאיבוד.
השפה של שיינפלד עשירה לעיתים מתפייטת ומטפורית. ביהדות עניין השבת אבידה הוא חשוב. כאן הביא הסופר שיינפלד מבט נוסף ועמוק לצורך של השבת האבידה.
האמת, הספר קצת שעמם אותי בחלקים ממנו.

זהו סיפורם של האנשים שנכשלו בתפקידם כסוכנים של סוכנות הביון הבריטית.הקריירה שלהם התרסקה בשל טעויות בביצוע משימות או בעיות אישיות שהתגלו תוך כדי פעילותם, אך הסוכנות המשיכה להעסיק אותם בבית סלואו בעבודה פקידותית עלובה. הם נקראים “סוסים איטיים” בניגוד לסוכנים הפעילים שנקראים “כלבים”. הסיפור עוקב אחר ריבר קרטרייט, אשר בעת התרגיל שנערך לו הוא פישל. הוא הרגיש שבכוונה הטעו אותו,ולכן הוא יוצא להגנת עצמו ולהוכיח את מי שהפליל אותו.
הספר משופע בביקורת צינית על מוסד הריגול ועל האנשים שעובדים בו.
החלק הראשון של הספר מתקדם בצורה איטית ומשעממת תוך כדי תיאור כל אחד מהעובדים בבית סלואו.אך מהקטע של החטיפה וההועדה על הכוונה להוציא להורג של החטוף העלילה התחילה לנוע והתחיל האקשן.
היו המלצות מאד חמות על הספר אך אני לא התחברתי לשנינות ולהומור הבריטי בספר. זהו מותחן ריגול קצת אחר בתוך זאנר ספרי הריגול הקלאסיים.