נתקלתי בספר דרך בכתבה, והוא תפס אותי כבר החל מהרגע הראשון, מהקונספט - נורית בגדה בעידו, ועכשיו כדי לא לפרק את הזוגיות, הוא מודיע לה שתורו. זו רק נקודת הפתיחה, ומכאן הספר ממשיך להפתיע, ממריא למסע מרתק של גילויים עצמיים, תשוקות, יצרים כשהכל מטובל במידה שווה של הומור וכאב.
עידו הוא דמות אותנטית של עורך-דין, מישהו שקצת בורח אל החוזה והחוק כשהחיים מביכים אותו, שמרגיש מאוים בתור גבר, אבל גם מלא תשוקה ואהבה, דמות מורכבת רב מימדית שויוצאת למסע שמטלטל ומשנה אותה. נורית אשתו היא רופאת שיניים, אישה שמתקשה לשמור על סדר, יצרית, קפריזית, הכל אצלה בבלגאן, ואפשר ממש לראות ולהרגיש אותה.
חשוב להדגיש, זה לא ספר "כבד". מי שמחפש תומאס מאן, דוסטיובסקי, העיר והכלבים (ורגס יוסה), מוטב שיקרא משהו אחר.
הספר הזה משתייך לז'אנר של ספרים קומים אך חכמים, איפשהו (אם כבר ניימדופינג) בין סומרסט מוהם, דודה חוליה והכתבן, ניק הורנבי (נאמנות גבוהה) וכו'.
הכתיבה מאוד קולחת, העלילה כל כך מושכת שקשה מאוד לעצור, וכמעט תמיד מצאתי את עצמי מציצה לעמוד הבא (ואז כבר קוראת אותו), ותוך כדי, על ה"שלד" של העלילה יש לא מעט תובנות, "מתנות לקורא", או קטעים שבהם אפשר ליהנות מעצם הכתיבה.
הספרות העברית מלאה בכאב, מלחמות, שואה וכו', וכמה מרענן למצוא ספר שיש בו גם קומיות. אני רוצה רגע להתעכב על המשפט האחרון- על הרבה ספרים נכתב שהם "מלאי הומור", "קומים", ושאר סופרלטיבים, אבל איכשהו אני כמעט לא צוחקת בספרים. לכל היותר מחייכת, ובעיקר מתעצבנת כשאני מרגישה שמישהו מתאמץ להצחיק אותי. הספר הזה מצחיק מאוד. הוא מצחיק בצורה חכמה, מין שנינות כזו שלא מאכילה בכפית, אני קוראת משפט, ורק אחרי שניה מבינה מה בעצם קראתי. אין כאן "מחיאות כפיים" של סיטקום על כל שנינה, אלא החרוזים האלה שזורים בטבעיות.
אי אפשר לסיים בלי להזכיר את דמויות המשנה המיוחדות, אמנון הבוס הבהמתי, אשתו הדיווה שמכה אותו, הקולגה במשרד שעושה יוגה ואי אפשר לא להתאהב בה, וכמובן שיר השפית והנערים שהיו מאוהבים בה, הזוגות במלון באילת - מאוד ישראלי, מאוד מקורי, כל עמוד הרגשתי שאני מקבלת מתנה.
לסיכום - עלילה מאוד סוחפת, ספר שנון, מקורי ועם הומור חכם נהדר, כתיבה מינית מעוררת, עומק בהתבוננות על יחסים, זוגיות וחיי משפחה. ספר נהדר, אי אפשר לא להגיד תודה שקראת אותו.
