כריכת הספר מייצגת באופן חזק את הרעיון המרכזי של חיבור זה. על הכריכה מתנוססת בגדול תמונת פגיעת המטוס במגדלי התאומים. פיצוץ רחב מימדים לא רק במימד הפיזי, אלא בתודעה העלומית. ממגדל אחד מתנוסס עשן שחור ומבשר רעות ומהשני מתפרצת אש ועפות הריסות לכל עבר. התמונה הזו מסמלת עבור רובנו, אולי יותר מכל תמונה אחרת, את ההתקפה של האסלם הקיצוני על המערב.
מעל התמונה הזו מופיעה כותרת החיבור הזה :התנגשות בתוך האסלאם. המתח שבין התמוטטו של אחד מסמלי התרבות המערבית המובהקים ביותר בארצות הברית, לבין הכותרת שמכוונת אותנו למחקר פנים איסלמי – הוא לוז הטיעון של סיון בספר זה.
תופעות של קנאות דתית איסלמית, טרור ואלימות, כלפי המערב הם רק התפרצויות חיצוניות של מאבק פנים ערבי או פנים איסלמי.
הספר מורכב ממספר מאמרים שעוסקים בהיבטים שונים של המתחים הפנים איסלמיים במאה העשרים. בקווים כלליים, הציר המרכזי הוא המתח שבין המדינה הערבית, החילונית והאוטוריטרית לבין קנאי האסלם. אלו האחרונים מבקשים להחזיר את המרחב האיסלמי לימי הזוהר שלו שבימי הביניים. בתקופה זו, המרחב האיסלמי כולו היא ממלכה אחת שנשלטה על ידי חוקי השריעה הדתיים. התרבות האיסלמית פרחה, והשלטון באזור היה יציב. נקודה מעניינית אותה מציג סיון היא הפחד של
המעניין בספר הוא האופן בו הוא חושף מורכבת היכן שלרוב אנחנו רואים מקשה אחת. אנחנו נוטים לראות את המציאות הפוליטית במזרח התיכון בצבאי שחור ולבן. מחד האסלם שהוא כולו קנאים וקיצוני ומאידך כוחות ממתנים שמקורם במערב לרוב. במאמרי הספר הזה חושף בפנינו המחבר את השיחה הפנימית בתוך עולם האסלאם ומדינות ערב.
מעניין לקרוא על הקשיים, הטיעונים והשיקולים של ההוגים הליברליים בעולם הערבי. מעניין להבין לעומק את הגישות הפוליטיות השונות בעולם הערבי – פאן ערביות, לאומיות ערבית, איסלמיות מתונה ואיסלמיות קיצונית.
לספר שני חסרונות בולטים. ראשית כל, הוא כתוב בשפה דחוסה ומקצועית שעלולה להרחיק את הקורא ההדיוט, שאינו בא מעולם המחקר.
שנית, ובהקשר דומה, הספר רווי התייחסויות לאישים, חשובים כנראה, מן העולם הערבי והאיסלמי. המחבר מציג את עמדותיהם בנושאים הרלוונטים למאמרים ספציפיים, אבל היה מעניין לו היה מוסיף לספר נספחים בהם הוא מתאר את הביוגרפיה של האישים החשובים בעולם הערבי, בקצרה.
נקודה אחרונה, הספר פורסם ב-2005. במובנים מסוימים הוא מיושן שכן העולם הערבי והמוסלמי השתנה ללא היכר בעקבות האביב הערבי. במובן אחר, האירועים ההיסטוריים מאז 2005 מחזקים את טיעוניו של סיון. במידה רבה הוא חזה את עלייתו של דאע"ש. שעיקר עניינו הוא פנים איסלמי.

גודמן כותב שזה הספר האישי ביותר שכתב. לדעתי, זהו הספר הכי פחות מוצלח שלו. בניגוד לספריו האחרים, לא מצאתי פה חידוש מרענן בצורת ההסתכלות על רעיונות גדולים ומוכרים. ב"סודו של מורה הנבוכים", ב-"חלומו של הכוזרי" וב-"נאומו האחרון של משה" מצליח גודמן לעשות שני מהלכים מרשימים. מחד הוא מנגיש יצירות מופת מן ההגות היהודית בצורה בהירה ורהוטה, ומשרטט את הרעיונות הגדולים שבבסיסם בקווים ברורים אך גם מלאי חיים. מנגד, הוא משתמש בקריאה של יצירות מופת אלו כפנס בו הוא מאיר את המציאות העכשווית באור חדש. במלכוד 67 גודמן מצליח לנתח ולעסוק בסכסוך הפוליטי הישראלי הפנימי באופן מעמיק וחדשני כמו שאיש לפניו לא עשה.
ב"חזרה בלי תשובה" גודמן עוסק במתח שבין החילוניות הישראלית לדתיות הישראלית. הוא קורא מחדש את האבות הרוחניים של הציונות החילונית – המעשית והרוחנית. לטענת גודמן, ביאליק, א.ד גורדון, ברנר וברדיצ'בסקי הם האבות הרוחניים של החילונים הישראלים בני ימינו. אולם, בעוד ברנר וברדיצ'בסקי מרדו ביהדות מרד של התנתקות מוחלטת, גורדון, ביאליק ואחד העם העמידו אפשרות של חילוניות עם זיקה רוחנית ליהדות. במקום דתיות, חילוניות רוחנית, אם נרצה. זוהי לטענתו המחלוקת המכוננת של החילוניות – התנתקות מוחלטת מחד, ויחס מחודש וחופשי למורשת מאידך.
גודמן מצביע גם על הוגי דעות דתיים לאורך הדורות שלא סברו שמתוך מחויבות לדת יש להתנכר לחוכמת העולם. הרמב"ם, למשל, ראה בפילוסופיה היוונית חוכמה שיש להתפלמס עמה. הוא גם מזהה זרמים ביהדות שקיבלו פשרות הלכתיות לא כהתדלדלות רוחנית, אלא דווקא כאמצעי לשמר את הזיקה ליהדות.
גודמן מציע ללמוד מאלו וגם מאלו ולאפשר לחילונים זיקה ממשית יותר ליהדות, מבלי חשש של ויתור על הערכים ההומניסטים שלהם. הוא מציע לדתיים פתיחות לעולם המחשבה האוניברסלי, ולערכים של שוויון מגדרי, למשל, מבלי חשש של מחויבות פחותה לאמונה היהודית.
אלו הם רעיונות יפים. אני משוכנע שלא מעט דתיים וחילונים מזדהים עם המתח שגודמן מתאר. מדוע אם כן, אני סבור שזהו הספר הכי פחות מעניין שלו?
ראשית, מכיוון שבתור מי שמכיר את הטקסטים של ההוגים הציונים החילונים אותם מפרש גודמן, אין בספר בשורה חדשה ואין בו קריאה רעננה. גודמן מציג רעיונות מוכרים. אולי הוא מסכם אותם עבור הקורא. אני תוהה, האם גם בקריאתו את המקורות הדתיים אין הוא מחדש או מציע פרשנות מרעננת?
שנית, בתחילת הספר מציג גודמן את החולשות והחוזקות של אורח החיים הדתי והחילוני. הדתיות מקשה על המאמין מכיוון שלפרקים הוא תובעת ממנו לוותר על ערכים של שיוויון ופתיחות. היא פוגמת ביושרה האינטלקטואלית שלו והיא דנה אותו לחיים של פשפוש עצמי ועול מצוות. החילוניות, לטענתו, מובילה לעיתים לניכור, בדידות וחוויה של חוסר משמעות קיומי. הבעיה עם התיאור הזה, לטעמי, היא כי בעוד הדתי יכול, אולי, למצוא את התשובה למתח בו הוא חי בדת עצמה, החילוני, אליבא דגודמן, לא יכול לעשות זאת. גודמן סבור שהן הפתרונות למצוקת הדתי והן הפתרונות למצוקת החילוני – נמצאות במסורת היהודית. כך, למרות שהוא מבקש להציג את העגלה החילונית כמלאה – הוא שוב מציג אותה כריקה.
בשביל להתגבר על הניכור, חוסר המשמעות והבדידות, יכול החילוני לפנות לפתרונות רבים – חיים קהילתיים, לאומיות ואימוץ רעיונות רוחניים ואידיאולוגיים מגוונים , כולם פתוחים בפניו. היהדות יכולה לשמש אצלו כתרבות וכלאום. האפשרות הזאת אפילו לא מוזכרת אצל גודמן. העדרה מאכזב מכיוון שהתרגלתי לראות בגודמן כותב מעמיק, שנוטה לענות על תהיותיו של הקורא, לכל הפחות בהערות השוליים המאירות שלו.

כל הקלשאות קורסות כשבאים לתאר את החוויה של כניסת ילד לחיי המשפחה. המעבר מזוגיות למשפחתיות הוא קפיצת דרך שאין לה תקדים בחיים האישיים. במילותיה של דולטו: "[...] הילד נוסח בהוריו כוחות של בגרות [..] הילד הוא ההופך זוג לאב ולאם[..]".
לפחות כך אני חוויתי זאת. האחראיים שבינינו ינסו ללקט עצות ולהצטייד במכתמי-חוכמה הוריים לקראת המסע הזה. לבסוף, ההורות נחוות כהתמודדות ייחודית וכהרפתקה חד פעמית. יחד עם זאת, יש בעיניי תובנות מאירות עיניים שנכון להכיר. את חלקן נמצא מתאימות לתפיסת העולם הערכית שלנו, או אז כדאי להעתיקן אל המחברת הגדולה של "אמיתות שמאירות את הדרך". זו שאנו מעיינים בה בכל פעם שאנו חשים שאנו זקוקים להכוונה, למצפן.

כשילד בא לעולם הוא תיעוד של שיחות מתוך תכנית הרדיו של פרסנואז דולטו. דולטו היא פסיכואנליטקאית מפורסמת בצרפת. בתכניתה השיבה להורים שהתקשרו והציגו בפניה סוגיות מאתגרי ההורות - כיצד מתמודדים עם קנאה בין אחים? איך נכון לסייע לילד לישון טוב? איך להתמודד עם פחדים? וגם מה הם המשחקים המתאימים לילד בגיל מסוים.

הגישה של דולטו היא פסכיואנליטית קלאסית ולעיתים תשובותיה שכלתניות מידיי, מבוססות על התיאוריה של הפסיכואנליזה. לעיתים הן גם מיושנות. תכניתה פעלה בצרפת של שנות השבעים, בה החלוקה לתפקידים מגדרים במשפחה היתה נוקשה יותר.
יחד עם זאת, דולטו שבה וחוזרת על הבנה בסיסיה שמשמת כנורמה מכוונת - הילד הוא סובייקט. הוא אדם בפני עצמו. לא חפץ, לא שלוחה של ההורה, לא חיית מחמד ולא נתין צייתן.

ייתכן שלרבים מאיתנו הדבר יישמע מובן מאליו או פשטני. אבל, האם גם אנחנו תמיד זוכרים שגם הרך הפעוט הוא סובייקט, בן אנוש. שאין הוא ידוע מראש למרות הפשטות שלכאורה שבאישיותו?

ובמילותיה של דולטו: "מה שאני מבקשת לומר הוא שמרגע ילדותו (ואף קודם), הילד הוא ישות רגישה באופן בלתי מודע למה שהוא חש מן הלא מודע של אלה החיים במחיצתו ויוצרים קשר איתו. [..] הוא חש את האהבה או את האדישות שחשים כלפיו, את המקום שמקצים לו, את הכבוד שרוחשים לחייו ולמה שהוא מבטא. אם מתייחסים אליו כאל חפץ, כאל מערכת עיכול, מנגון מוטורי, ולא כאל בן אנוש אהוב שאוהב את בעצמו, הוא הופך - שלב אחר שלב המלך הצמיחה שלו, לרובוט המתפקד כשאדונו פוקד עליו. הילד הוא כבר סובייקט יש לו תשוקות ולא רק צרכים[..]"

זמן רב לא קראתי ספר של מאיר שלו. נהניתי מאוד ואני ממליץ בחום לקרוא את "הדבר היה ככה", גם למי שלא קראו את ספריו של שליו עד כה. אני אפילו ממליץ למי שכבר ניסו לקרוא את שליו ולא התחברו, לנסות לעשות זאת שוב עם הספר הזה.

סבתה טוניה ליוותה את חייו של שליו מינקותו דרך נעוריו ועד לבגרותו ובמשך כל השנים הללו היוותה מאין ציר מרכזי בחיי המשפחה. מרגש לקרוא על אהבה הגדולה שרוחש אדם מבוגר לסבתו. אהבה שרבים יכולים להזדהות עמה אך מעטים מעצבים לכדי ספר, שמעורר אותה גם בלב הקורא.

"התירוץ לספר" הוא סיפור מעשה בדבר שואב האבק של אותה סבתא מיתולוגית. עבורי דווקא סיפור זה היה הפחות מרתק מבין המעשיות ששוזר שליו לתוך הרומן הזה. אישיותה הצבעונית של סבתא טוניה, שורשיו של שלו עצמו, קרובי משפחתו בני המושב נהלל, והאופן בו תחת מבטו של שליו הופכים בני משפחתו לדמויות ססגוניות – הם שהופכים את הספר למהנה וקריא ביותר.

שליו מוצא דרך ייחודית להביט על חיי המשפחה – דרך השפה היחידאית של כל משפחה ומשפחה. לכל משפחה יש ביטויים שגורים, אמרות כנף ומילים בהגייה שגויה או מעוותת בכוונת תחילה, שהשתרשו בשיח המשפחתי. השימוש בביטוי שכזה מעלה שלל ריחות, צבעים, מצבי רוח ועולם שלם של אסוציאציות מן הזיכרון הקולקטיבי המשפחתי.
בספר זה תוך כדי תיאור עלילות משפחתו, ובפרט עלילותיה של סבתא טוניה, מחבר שליו גם מעין מילון משפחתי. המילון הזה מרכיב את השפה הייחודית שכמו יש לה חיים משלה. במידת מה, השפה הזו שומרת את רוחם של בני המשפחה שאינם עוד עם בני המשפחה שעוד דוברים את שפתם. שפות משפחתיות שכאלו מאפשרות לנו לשזור עוד ועוד מילים וביטויים אל אוצר המילים שלהן. אליהם מתחברים גם זכרונות, מעשיות אנקדוטות וסיפורים. יחדיו הם מהווים את ההוויה הגדולה שנקראת "משפחה", שהיא גדולה מסך חלקיה. חייהם של הדורות הקודמים יכולים באמצעות עזבונות רוחניים אלו להמשיך ולהפיח חיים והשראה בדורות הבאים.

הספר הזה עושה כבוד גדול לדרך זו להתבונן בקורות המשפחה, אי אפשר שלא לקרוא אותו להרהר במשפחתך שלך, זה חלק מיופיו. כמו כן, הוא נוגע בקורותיה של המדינה וההתיישבות היהודית שטרם הקמת המדינה. סיפור מרתק בפני עצמו. שלו גם מראה כיצד קרב הגרסאות, בין דודות, סבים, אחיות ועוד על המיתולוגיה המשפחתית הוא חלק מבדר וססגונית מן הקלחת המשפחתית. נכון, לא פעם זהו קרב שיכול להביא לקרע של ממש בשעה שהוא בעיצומו, מי אמר למי מה על ארוחת הערב שבישל, או מי הוזמן לארוחת החג והעז לסרב? אך, לימים הלהבות דועכות, היצרים מצטננים ואיש איש חופשי לדבוק בגרסתו ולערער על זו של האחר בקריצה. המפתח, יתכן, הוא המבט המבודח, מלא ההומור בו שלו מתבונן על חיי המשפחה ועל קורותיה.

נבו העיד על "המקווה האחרון בסיביר" כי זהו הספר שאותו הכי נהנה לכתוב. אפשר לחוש בהנאה הזו, כמו לקה שעוטפת את המילים. אפשר לחוש בקלילות שממנה נכתב הספר. זהו ספר שובה לב, שעלילתו נוסחת חיוך על השפתיים. למרות שהדמויות נמצאות לא פעם בקונפליקט זו עם זו, למרות שהאינטרסים והרצונות שלהן מנוגדים, כמעט שאין דמות בספר הזה שאי אפשר לחבב. לכולן חולשות, כולן מועדות, כולן לעיתים אטומות או מתנהגות בטיפשות, בחוסר אחריות, ובאגוצנטריות. אך, על אף כל זאת, כולן אנושיות ובשל כך מעוררות חמלה וחיבה. אפילו ראש העיר תאב השררה, שמנצל את כמיהתם של תושבי השכונה הנידחת, עולים דוברי רוסית, ליחס מצד הרשויות, על מנת להונות נדבן עשיר מחו"ל.. אפילו הוא, מעורר חמלה בסוף העגום שנכפה עליו..

מכל מקום, המקווה האחרון בסיביר הזכיר לי במשהו את "אל תגידי לילה" של עוז. משהו בטעמו, באווירה שבו, הדהד לי את הרומן של עוז. גם "המקווה האחרון בסיביר" מתרחש רחוק מן המרכז הישראלי. בעיר מוכרת מאוד אך רחוקה מאוד, המכונה ברומן "עיר הצדיקים". פסיפס הדמויות אף הוא מורכב מן השוליים של החברה הישראלית, מן השורה האחרונה בתאטרון שהוא החיים הישראלים: חוזרים בתשובה, מקובלים מטעם עצמם, תימהונים, קהילת עולים מסוגרת, צעיר ערבי רגיש ומיוחד, בסיס צבאי נידח, מבקרים עלומים מחוץ לארץ ונדבן אמריקאי אחד.

הפתיחה של הספר (וכן סיומו) מנסה לשוות לו אווירה של סיפור עם, אגדה אורבנית. מעשה שספק התרחש באמת וספק נבט מתוך אירוע ובכוחה של שמועה, התפתח לכדי אירוע כשפים בלתי סביר.

אהבתי מאוד את ההרחקה שנבו עשה, על ידי כך שלא ציין את שמות המקומות, הערים והישובים. התיאורים והכינויים ("עיר הצדיקים", "עיר החטאים") מאפשרים לקרוא להבין בדיוק על איזה מקום מדובר, אך יחד עם זאת יוצרים ריחוק שמאפשר לדמיון להפליג.

ראש העיר מקבל תרומה מנדבן אמריקאי. הנדבן מתנה את מתן התרומה בכך שתשמש לבניית מקווה בעיר. המקום היחידי בו אפשר לבנות מקווה נוסף הוא בשכונה המכונה בפי תושבי העיר "סיביר". זאת, בשל ריחוקה מן המרכז, ובשל והעולים מרוסיה המתגוררים בה, הנתפסים כמרוחקים ומשונים. הפרויקט מתחיל לקרום עור וגידים ונדמה שהתכנית תצא לפעול באופן חלק ופשוט.

אלא שאז, תושבי השכונה מבקשים להבין כיצד תועיל להם בניית "בית המרחץ" המשונה. הם תובעים לעשות בו שימוש משלהם. ראש העיר נאלץ להגיע איתם לפשרה. הנדבן תובע לראות את המקווה בפעולה והכל משתבש... אך היה זה שיבוש רע לתפארת!
אחד מגיבורי דבר המעשה הנפלא הזה, המזכיר סיפור אגדה בעיירה מרוחקת, הוא יד ימינו של ראש העיר, משה בן-צוק. חוזר בתשובה, נגד או קצין לשעבר. אדם רגיש שמחפש את דרכו בעולם. סיפור אהבה מטלטל מעברו רודף אותו. איילת אהבת נעוריו חוזרת לחייו באופן הפחות צפוי מכולם. שניהם כבר נשואים. פעם נוספת, לאחר כעשור, עליהם להחליט האם להגשים את סיפור האהבה המפוספס או להתמיד בתלם שחרשה עבורם חזרתם בתשובה.

ויש עוד דמויות רבות וססגוניות בספר הזה. סיפור נעים שמזכיר לנו את הנעשה ביציע של הארץ, הרחק מן המרכז הברור, בו שולט הסדר של היעילות והרווח. יציע בו שולטים כוחות אחרים, כמיהות למציאות רחוקה שנעזבה, רצון למצוא דרך יציבה באמונה, ואמונות מאגיות בדבר קדושים וצדיקים שמשפיעות על ציבורים שלמים אף מכריעות מערכות בחירות.
זהו סיפור על המפגש בין הציבורים השכוחים של החברה הישראלית.
קריאה מהנה ומומלצת.

כמה פעמים כתבתי על נוילנד עד שהגעתי לנוסח הזה. הכנה והפשוט בעיניי.
בפתח הדברים, אומר שבהתחלה התקשיתי להעריך את נבו כסופר ישראלי המתיימר למקם את עצמו בשורת הסופרים הישראלים הגדולים. לעסוק בישראליות במובנה הרחב ביותר.
הן במשפחה הישראלית, הן בפוליטיקה הישראלית, בחלומות הישראלים, בחברה הישראלית וכן הלאה.
כמו כן, התחושה שלי תמיד הייתה שהוא כותב את המיינסטריים. שהוא מכוון לכתוב את חייהם של איזה אנשי מעמד בורגני ממוצעים, ולעשות עמם את הקשה מכל - להראות את הססגוניות והעניין שבהם דווקא. זהו אתגר ראוי וחשוב. אך לפרקים, למשל בארבע בתים וגעגוע, עבורי זה פשוט לא עבד.

גם את נוילנד פתחתי בתחושה כזו. אולי מכיוון שהנושאים קרובים מאוד לחיי. אני מורה ואני חיי בדרום אמריקה. עבורי לא קל לקרוא על נושאים הקרובים כל כך לליבי ולניסיוני האישי ולראות בהם גם אותנטיות וגם זווית חדשה ומסקרנת. אבל, בחשבון הסופי של הדברים, בנוילנד נבו הצליח לעשות זאת. לאט לאט אך שעברתי את מחסום הקרבה היתרה נסחפתי לעלילה הנהדרת, לדמויות שקל לאהוב וגם לחמול עליהן, התרגשתי מהנופים המתוארים ביד אמן ושקעתי בחוויית המסע הממכרת הזכורה לי משנות העשרים של חיי.

וכעת קצת על הספר:
נוילנד מאת אשכול נבו הוא עבור הקורא הישראלי ההגון תבשיל עשיר ומנחם בערב חורפי. יש בו גם פשטות, טעמים מוכרים, ביתיים מאוד, שממלאים את החך בכל רבדי הטעם של ההיסטוריה הישראלית. ההגשה גם היא נעימה. מן הקדרות המפתות ביותר – סיפורי מסע, חיפוש וגילוי עצמי. כל ירקות השורש האהובים צפים להם בתבשיל הזה זה לצד זה – אהבה, תשוקה, חשבון נפש היסטורי, אפשרות לחברת מופת, מסע לגילוי עצמי, משפחתיות, הורות ועוד ועוד. הם מתערסלים אט אט בכרסו הספרותית של הקורא ונוסחים עליו חיוך שבע רצון בעודו שוקע לבסוף בתנומה טובה.

במציאות בה מרבית הרומנים העבריים שמתפרסמים הינם נישתיים או כחושי יריעה, מנות טאפס שמגרות את החך בדרך לקריאה הבאה ( או אולי לצפיית הבינג' הבאה), תבשיל מהביל שכזה הוא חגיגה של ממש לחובבי הסעודות הספרותיות.
חולשותיו של הרומן הם גם יתרונותיו. שפתו פשוטה ובהירה, הנושאים נוגעים כולם ב"מינסטרים" של החברה הישראלית, כך שלפרקים יש בהם מן הקלישאתיות.
הגיבור יוצא למסע בעקבות אביו שנעדר במעמקי יבשת אמריקה הדרומית, לאחר שזוגתו הנצחית והאהובה הלכה לעולמה. בתוך כך, האב שוקע בזכרונות מלחמת יום הכיפורים בה השתתף והם צפים לפתע מחדש בחייו ואילו הבן בפוגש באישה שגורמת לו להרהר אודות החיים המחכים לו בבית.

הגיבור, דורי, גבר בגיל העמידה, הוא מורה מצליח וכרזמתי. דורי בחר במשלח יד זה מתוך תחושת שליחות עמוקה. הוא ויתר על יוקרה חברתית ורווחה כלכלית בשביל לגעת בנפשם המתעצבת של בני נוער בישראל, ועשה זאת בהצלחה.

הוא נשוי לאשה דעתנית ומעשית מאוד, שעושה חיל כעורכת דין מצליחה. ההורות של השנים לבנם היחיד מורכבת ומשמשת נושא המהדהד ברקע העלילה המרכזית. החיבור העמוק שיש לדורי עם בנו דווקא מאיב על היחסים בין האב לבנו, ואילו בריחוק שכפה עליהם המסע של דורי, טמונה אפשרות לריפוי.

כאמור, מני, אביו של דורי מתמודד ביבשת הרחוקה עם זיכרונות הזוועה של המלחמה. מתוך המסע לריפוי הפצע האישי שלו מלבלבת בו השאיפה לרפא את הישראליות. הוא מבקש ליצור חברת מופת שתתקן או תרפא את הפצעים של הישראלים שהחיים המתוחים בוילה היהודית בג'ונגל של המזרח התיכון הדליקו בהם דלקת נפשית.
בדרום אמריקה פוגש דורי גיבור הסיפור בענבר. צעירה נשואה שיצאה לדרום אמריקה בעקבות משבר אישי וניסיון למצוא שקט ולקיים חשבון נפש. בין השניים נרקמת ידידות עמוקה ומלבלבים גם רגשות ויצרים. הקשר ביניהם מוסיף לתבשיל הזה ארומה נעימה של ארוס שמנעימה את הקריאה עוד יותר.

ברקע נבו שוזר גם את סיפורים של סבתא של ענבר וסבתו של דורי, שעלו לארץ על האוניה האחרונה שהגיעה מאירופה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. סיפור העלייה וההתערות המורכבת בארץ המובטחת, על כאבי הקריעה מאירופה שהיתה בית אך גם מלכודת מוות, מוסיף לרומן הזה עומק אפי. דבר שהופך אותו ל"רומן ישראלי גדול" .

ספר נהדר. למעשה מאגד הספר, בהוצאת עם עובד, שתי נובלות : "משפחת יאסין ולוסי בשמים" ו"עדינה ומרסלה מחפשות את חוט החיים – אגדת פרברים".
סגנון הכתיבה של כרמי, אותה לא הכרתי קודם לקריאת הספר, מצא חן בעיניי מאוד. היא מצליחה למזוג יחדיו הומר צבעוני ונפלא לצד תובנות מעמיקות על זוגיות, הורות, חברות ואפילו המציאות הפוליטית בישראל באופן שנשאר אותנטי וקולח.

דבר נוסף בפתח הדברים. עוד מזמן שמעתי על "מבחן בקדל". בקווים כלליים, המבחן שואל האם בסרט ישנה סצינה בה שתי נשים מדברות זו עם זו, שלא על גברים. מבחן זה בא לקבוע האם הסרט נותן ביטוי לנשים כסובייקטים בפני עצמן. לחלופין אם הסרט או הספר נכשלים במבחן, הרי שהם מציגים נשים מנקודת מבט גברית, ולא בפני עצמן.
לא מדובר "במבחן" מדעי, אבל הוא מעורר תהייה. ספר זה של כרמי עומד במבחן ומעמיד במרכזו דמויות נשיות מורכבות.

הנובלה הראשונה מגוללת את התמודדותה של נאדיה גיבורת סיפור המעשה, עם גידול נער אומנה בשם נתנאל, חייה עם בעלה הילדותי והמרוחק גם הוא, לצד אתגרים בעבודתה ובחייה האישיים.
נתנאל הוא נער מיוחד שמשפחת יאסין מאמצת לחיקה באהבה. נתנאל חיי בתוך עולם פנימי ססגוני אך מנותק מהמציאות. בני הזוג מחליטים, בצעד של אהבה ומסירות אין קץ, לאפשר לעולמו של נתנאל לבוא לידי ביטוי ממשי, להימזג אל המציאות החיצונית ולהתערבל בחייהם. במקום להדחיקו, הם מסייעים לנתנאל להגשים אותו. המפגש הזה הופך לסיפור מינורי יפייפה וצבעוני על זוגיות, הורות, מחויבות ואהבה.

הנובלה השנייה ארוכה יותר וגם מוצלחת יותר בעייני. היא מתמקדת בסיפורן של שתי אמהות, עדינה ומרסלה, שמכירות בבית החולים לצד מיטת בניהם הנמצאים בתרדמת.
מהר מאוד בית החולים מתגלה כמיקרו-קוסמוס של החברה הישראלית ומרבית העלילה נסובה סביבו וסביב הדמויות הפועלות בו – מטופלים לצד אורחים וצוות רפואי.
מרסלה ועדינה שונות מאוד באופיין אבל נרקמת ביניהם חברות אמיצה שמסייעת לשתיהן להתבונן בחייהן בשנית ולהבין שהן נמצאות בפרשת דרכים שמתחדדת לנוכח האירוע הדרמטי אליו נקלעו עם פציעת בניהם.
הן מחפשות אחר "חוט החיים" אותו דבר שנותן טעם הן לילדיהם לשוב להכרה, והן לשתיהן להמשיך בחייהן.
סגנון הכתיבה של כרמי מתחדד בנובלה זו. זהו מעין ריאליזם-מאגי המשלב תחושת הימצאות עמוקה מאוד במציאות הישראלית, לצד רצף עניינים סוריאליסטי, התמזגות של האפשרי בבלתי-סביר-בעליל וכן טשטוש של ביטויי זמן או מקום קונקרטיים.
כרמי גם מצליחה לגעת בנובלה זו בכל-כך הרבה נושאים ישראליים כל-כך אך גם אוניברסליים מאוד – החיים בצל מלחמה, חברות, אהבה, וחיפוש אחר אותו "חוט חיים" אישי שמעניק לכל אדם את הטעם והריגוש שבחייו, על אף הכאבים והקשיים שעליו לצלוח כשהוא אוחז בו.
יש בספר הזה המון משפטים שהם פנינים של ממש, הסגנון בו בחרה כרמי מאפשר לה לצייר תמונות חיים קסומות הטעונות משמעות סמלית. זהו ספר, מרגש, מצחיק מאוד, כואב ומלמד.
מומלץ בחום, תענוג של ממש.

הספר הזה אכזב אותי. אני אוהב היסטוריה, ובמיוחד את תקופת העלייה השנייה וכמובן שאני אוהב ספרות עברית. ראיתי ביציאתו של ספר זה לאור הזדמנות לקרוא שוב על אירוע היסטורי מרתק ולהכיר סוף סוף את כתיבתו של אלון חילו עליו. לצערי הספר פשוט לא היה משהו. בכל זאת, אנסה לכתוב כמה תובנות בעקבות הקריאה בו.

עמוס עוז כתב פעם שהוא מקנא באביו, החוקר, שאיננו צריך להתמודד עם ריקנותו של הדף הלבן. הסופר לעומת זאת, כך כותב עוז, עומד נבוך ומאוים מול הלובן הבוהק של "הכלום". עליו לברוא יש מאין.

בכתיבת רומן השעון על מציאותו של אירוע היסטורי יש מן היופי של שני העולמות – המחקרי והבדיוני. יש בו גם מן היתרונות של שניהם עבור הכותב – יתד עובדתית להאחז בה ולסוב סביבה אך גם חירות יצירתית וחלל ריק בו יכולים דמיונותיו לפרוש כנפיים.

אבל, כרוך בכתיבה מסוג זה גם סיכון כפול. יכול להיעשות בכך לעוול כפול - הן כלפי מעשה הבדיה והן כלפי האירוע שהיה. נראה שבמקרה הזה דמיונו של הכותב מתרסק בשלבים מוקדמים של העלילה.

"רצח בבית האדום" עוסק באירוע היסטורי מכונן בתולדות היישוב היהודי בארץ ישראל. אירוע שהתלכדו בו יחדיו עננת מסתורין לגבי פרטי המקרה, דמותם המסעירה של סופרים עבריים בני העלייה השנייה (ברנר, לואידור , שץ ואחרים) והמטען הנפיץ של הסכסוך הישראלי-ערבי, ועל כן מעורר ציפייה לסיפור מעשה מסעיר לא פחות.

החלק המעניין ביותר בספר, מבחינתי לפחות, היה אחרית הדבר, בו תיאר חילו את פרטי המקרה האמיתיים, עד כמה שאלו ידועים לנו מן המחקר. הדמויות עליהן בחר חילו לספר היו כנראה יותר מרתקות ומסעירות בחייהן ממה שהן בספרו זה.
חילו בחר לספר את החלק הראשון של הסיפור מנקודת מבטו של הסופר הצעיר לואידור ולא מזו של ברנר המוכר יותר לקורא. חבל אם כן, שאם כל המחקר ההיסטורי, ועל אף בחירה רעננה זו, דמותו של לואידור נותרת די שטוחה.
מלבד תשוקותיו לנער ערבי עמו יצר קשרים, סלידתו מחיזוריו של ברנר ולבסוף – גורלו המר, איננו יודעים עליו דבר.

שלא כמו ב"הטנק" של ענברי הבחירה בנקודות מבט שונות על אותו אירוע היסטורי איננה מעמיקה את יכולתו של הקורא להבין את חשיבותו של האירוע או את מורכבותו. אלא, עוטפת את האירועים במעין מסך לא חדיר של סובייקטיביות קיצונית. סיפור האירועים מנקודת מבטם של השכן הגנן וקוטפת הפרחים מלאה ותמוה...

לא קראתי ספרים נוספים של חילו, אז אני לא יודע אם זה מאפיין את כתיבתו, יש גם משהו גרוטסקי יתר על המידה בתיאורי המוות ומעשה הרצח בסיפור. נכון, רצח הוא דבר נורא ומזעזע אבל כשהתיאורים באים מפיה של ילדה קטנה החוויה מועצמת..

אני חושב שאם סופר בוחר להשלים מדמיונו הקודח פערים בידע של הציבור הרחב לגבי אירוע היסטורי ממשי, כנראה שיש לו איזשהי אמירה בנושא. אולי, איזשהו ניסיון לומר משהו גדול יותר על ידי הסיפור. כאן, לא לגמרי הצלחתי להבין מה זה.

אולי, וזה אולי גדול, חילו ניסה להראות שבבסיסם של אירועים היסטוריים הרי חשיבות, שהתקבעו בזכרוננו כאירועים בעלי משמעות לאומית, יש למעשה יותר יצרים, תשוקות וחולשות אנושיות מאשר אידיאלים או כוונות בעלות אופי לאומי.

אולי גם, חילו ניסה לתת ביטוי משוחרר להשערות בנוגע לנטיותיו המיניות של ברנר. כמו גם לאלו של אחדים אחרים מבני העלייה השנייה, ולהשפעה של עובדה זו על נסיבות חייהם באותה תקופה.

לא מעט כתבו כאן על הספר הזה לאחרונה, והנה קרה שגם אני קראתי אותו.
בתקופות שונות אני מטלטל בין מציאת עניין גובר בספרי עיון והיסטוריה לבין התמסרות לספרים שהם בדיה מוחלטת.
בעיניי, לאלו וגם לאלו יש מקום של כבוד בעולם הספרות. אסתטיקה, יכולת כתיבה, רהיטות הלשון, יצירתיות וביטוי של רעיונות הכובשים את הקורא, באים לידי ביטוי בספרי עיון והיסטוריה לא פחות מאשר ברומנים גדולים. נכון, אני מחפש בהם משהו אחר, אבל יש עונג בקריאתם ולא רק בשביל למצות מהם איזה "שורה תחתונה".

"הערות שוליים מרתוק מן ההיסטוריה" מאת מילטון לא מוצא את מקומו בקרב ספרי המופת העיוניים או ספרי המופת הבדיוניים.
זהו ספר חביב ותו לו. ספר "נסיעות" או ספר "טיסה" - קריא מאוד, שלא מכביד על הקורא או תובע ממנו רבות, אלא אמור "לבדר". להעביר את הזמן בנעימים.
הכתיבה היא קלה ומבקשת בעיקר לעמוד על הדרמה האנושית הגלומה בכל סיפור.

מעניין לגלות שמרבית הסיפורים קשורים לתקופות אפלות בהיסטוריה האנושית - מלחמות, בעיקר מלחמת העולם השנייה, הדיקטטורות הגדולות של המאה העשרים - זו הנאצית וזו הסובייטית, תקופת הקולניאליזם האירופאי על ביטויי הגזענות והשעבוד שבהן ועוד כהנה וכהנה.

בולטים במיעוטם סיפורים ששמים את הזרקור אל אירועים חיוביים יותר. ישנם כמה סיפורים של "הצלחה כנגד כל הסיכויים" אך גם הם ברובם כרוכים במיני תיאורים גרוטסקיים.

אני תוהה - האם עניין זה הוא תולדה של תחומי העניין של הכותב, או שהם מבטאים שתי מגמות אנושיות רחבות יותר. מחד, התעניינותם של היסטוריונים ככלל בהיסטוריה של פוליטיקה, כלומר מאבקי כוחות גדולים - מלחמות, חלופי מהלומות בין ממלכות ומשטרים וכיוצא בזאת. (אמנם לא פעם מבקש מילטון להראות את סיפורו יוצא הדופן של היחיד בתוך ההיסטוריה הגדולה, אבל עדיין כקורא הרגשתי שאני נשאר יותר עם מחשבות על המלחמה ופחות על היחיד).

מאידך, הרצון לספק את היצר המורבידי של קהל קוראים רחב שאיננו מעוניין בסיפורים רכים יותר, אלא בתיאורי קרבות, התרסקויות, קניבליזם ועוד. כלומר, השפעה של "תרבות הרייטינג" על הכותב.

או אולי יש אפשרות שלישית, שהיא שילוב של כל הכתוב מעלה. המחבר ביקש להאיר אירועים פחות מוכרים (ומפתיעים לטעמו) מן המעשיות הגדולות שעיצבו את המאות האחרונות. התוצאה, בעיניי, לא מספיק מוצלחת, לא כספר עיון ולא כסיפור.

ספר נסיעות סביר.