ספר מיוחד ומעניין, שקשה קצת לקטלג. הוא עוסק בחלל, אבל לא בצורה מדעית אלא בדרך של הרהורים פילוסופיים, התייחסויות ופרשנויות שזורות ליצירות אמנות ותרבות. באופן טיפוסי נפתח כל פרק בציטוט של שיר הייקו קצר, שלאחריו מתייחס המחבר לאיזשהו גוף שמיימי (אחד מהכוכבים במערכת השמש או מחוצה לה, הגלקסיות, הירח וכו'), מזכיר כמה נתונים מדעיים לגביו ומצרף צילום מרהיב שלו, ומפליג משם, בשפה פיוטית ובצורה מעט אסוציאציטיבית, אל כל מיני תופעות ויצירות אמנות (ציורים, שירה, ספרות) שעולות מההקשר. כך לדוגמא הוא מתייחס למופע משולש שראה בשמי הלילה של הירח, צדק וכוכב נוסף, ומשתמש בו כדי להגיע לניתוח מעניין של הציור "מרים המגדלית ביום תשובתה" של הצייר דה לה טור משנת 1790. דוגמה נוספת: גלקסית המחושים (יש כזו), וממנה הלאה להרהורים על יתושים ווירוסים. האזכורים השונים בספר רבים ומגוונים ונעים כאמור מנתונים מדעיים פשוטים אל תופעות ביולוגיות, היסטוריות ואנושיות, יצירות אמנויות קלאסיות ומודרניות, מערביות ואקזוטיות, והרבה מאוד התייחסויות למקורות היהודיים. (לי אישית היתה חסרה התייחסות לציור המדהים של וינסנט ואן גוך "ליל הכוכבים" - לבטח אחד מתיאורי החלל הידועים ביותר באמנות, אבל אולי אני לא אובייקטיבי כי אני כל כך אוהב את הציור הזה והייתי בשמחה קורא ספר רק עליו.) על כל פנים, הספר הוא כאמור לא ספר עיון, אלא נוטה יותר לכיוון הפרוזה. הכתיבה אישית, פיוטית מאוד כאמור, מלומדת ועשירה.

ייתכן שהביקורת היבשושית שלי עושה קצת עוול לספר, שלמעשה מלא בהתבוננות עדינה והרבה רגש. אני בכל אופן אהבתי.

בשמו של ההיסטוריון פרנן ברודל נתקלתי לפני מספר שנים כאשר קראתי את ספרו המעניין אך מייגע של שלום ואלד "עלייתן ושקיעתן של ציביליזציות: לקחים לעם היהודי". הספר ההוא ביקש לעמוד על הגורמים השונים המביאים להצלחה ולנפילה של ציביליזציות מתוך לימוד כתביהם של מספר היסטוריונים בולטים (כל אחד בתחום עיסוקו), בניסיון להסיק מכך מסקנות על עתיד ה"ציביליזציה" היהודית. ברודל היה אחד מההיסטוריונים שזכה להיכלל באותה רשימה יוקרתית שבספר, ועל אף שכבר חלפו השנים ולא זכרתי מהו תחום מחקרו או מה בדיוק ייחד אותו כהיסטוריון, שמחתי להיתקל בספר מפרי עטו במדף הספרים, וקיוויתי שאוכל בכך להיחשף לעבודתו ואולי להבין ממנה מדוע נחשב לאחד מהמשפיעים והידועים.

על אף שברודל הוא כמובן היסטוריון, הספר אינו בדיוק ספר היסטוריה (לפחות לא באופן המוכר לנו). ראשית, במובן זה שהוא אינו עוסק בהתפתחות כרונולוגית של אירועים, ושנית בכך ששפתו הספרותית היא שפה פיוטית, תיאורית ומתנגנת, כפי שניתן להיווכח מפסקת הפתיחה שלו, המופיעה גם בתיאור הספר בעמוד זה. ניתן אולי לשייך את הספר (גם) לאחד מתחומי הגיאוגרפיה, מאחר שהוא מבקש לתאר, ממעוף הציפור, מרחב גיאוגרפי מסוים, כשהחלוקה הנושאית-מבנית שלו אינה מבוססת דווקא על תקופות או אירועים, אלא כוללת גם יסודות פיזיים ממש. כך לדוגמא נושאים שני הפרקים הראשונים של הספר (מתוך שישה) את השמות: "האדמה" ו-"הים" (גם הפרקים הבאים נושאים שמות מעט ניו-אייג'יים). שניים מהפרקים הנוספים לא נכתבו על ידי ברודל עצמו אלא על ידי תלמידיו, ובכלל זאת הפרק על רומא (שזכתה לפרק משלה, כפי הנראה, לנוכח הימצאותה הגיאוגרפית בדיוק במרכז הים התיכון, והעובדה שהאימפריה שלה שלטה בזמן מסוים על המרחב כולו). פרק זה אכן שונה בסגנונו היבשושי ומלא הפרטים מהפרקים האחרים, ולא לטובה.

הפרק המעניין ביותר בעיני נכתב ע"י ברודל ונושא את השם "ההיסטוריה". הוא מחלק באופן משכנע ומאיר עיניים את הציביליזציות במרחב הים התיכון לשלוש קבוצות ראשיות, בהתאם לחלוקה גיאוגרפית, היוצרת בתורה חלוקה תרבותית: המזרח התיכון (מטורקיה דרך הלבנט ועד לצפון אפריקה), המרחב היווני האיגאי-בלקני, וצפון מערב הים התיכון (איטליה, צרפת וספרד). ברודל טוען, במידה רבה של צדק לדעתי, כי החלוקה הבסיסית הזו, שהחלה כבר בימי מלחמות הפרסים ביוונים ורומא, שרירה וקיימת ועד לתקופה המודרנית, שבה קווי הגבול בין הציביליזציות הם כמעט זהים (וזאת גם אם זהות הציביליזציות שתופסות את כל אחד משלושת המרחבים השתנתה): מזרח תיכון שכיום הוא איסלאמי, בלקן שכיום הוא יווני-אורתודוקסי, וצפון מערב שכיום הוא נוצרי קתולי. ברודל מראה, שגם כאשר אימפריה מאחד המרחבים האלו השתלטה לזמן מסוים על מרחב אחר, ואפילו למשך מאות שנים (היוונים בתקופת אלכסנדר על המזרח התיכון, הרומאים על מרחב הים כולו, המוסלמים על ספרד, הצלבנים על ארץ ישראל וכו'), שבו הדברים בסופו של דבר להסתדר בהתאם לאותה חלוקה גיאוגרפית ראשונית, כמעין תיקון של הסטייה שאירעה, והשפעתה של הציבילזציה הזרה והכובשת נמוגה במהרה. על אף שיש פה ושם איים תרבותיים יוצאי דופן בכל אחד מהמרחבים (המדינה שלנו, לדוגמא), הניתוח הזה מבריק בעיניי.

הספר כולל גם אחרית דבר מעניינת מאוד שנכתבה ע"י פרופ' עוזי אלידע, המציגה לקורא הישראלי את פועלו האקדמי של ברודל, ואת התפיסה שהפכה אותו לאחד מההיסטוריונים החשובים והמשפיעים ביותר. ברודל היה מההוגים המרכזיים של אסכולת האנאל בהיסטוריוגרפיה, שביקשה לערוך ניתוח כולל, מקיף ובין תחומי של החברה הנלמדת, תוך התייחסות לממדיה הכלכליים, הגיאוגרפיים, הפסיכולוגיים והחברתיים (זאת, בניגוד לדיסציפלינה ההיסטוריוגרפית המסורתית, שלא התמקדה בקבוצה החברתית בכללותה כיחידה הנלמדת, אלא בהתנהלותם והשפעתם של אישים היסטוריים דגולים). ברודל ועמיתיו שאפו אפוא להפנות את המבט ההיסטורי מאירועים דרמטיים וקצרים בהובלת אישים כאלו ואחרים, אל עבר תהליכים ותופעות שהשינוי בהם הוא מחזורי ו/או איטי ביותר, כשלעיתים אף אין בהם שינוי כלל, בפרקי זמן של מאות ואלפי שנים.

הספר הנוכחי כולל כאמור מספר דוגמאות לכך, ומהווה בעיני מקרה מבחן יפה ליישום של אותה תפיסה היסטוריוגרפית על מרחב ספציפי (הים התיכון). בהיותו מסוגנן, שוטף (יחסית) ולא ארוך, נהניתי מקריאתו, ואולי אף אשוב אליו ביום מן הימים.

ספרו החדש של ז'ורז' סימנון כולל שני סיפורים לא ארוכים, שעלילותיהם פורטו כבר בביקורות הקודמות ולכן אחזור עליהן בקצרה מרובה: הראשון, רוחות הרפאים של הכובען, עוסק במוכר כובעים ותיק המתגורר בעיירת נמל צרפתית קטנה לחוף האוקיאנוס האטלנטי, הרוצח סדרה של נשים מבוגרות, מסיבה שמתבררת לאיטה במהלך הסיפור. השני, השען מאוורטון, מתאר את היחסים שבין אב (שעליו נקרא הסיפור) לבין בנו המתבגר שנעלם לו לפתע (זהו אינו סיפור מתח, על אף שגם בו מתרחש רצח).

מדוע קובצו להם שני הסיפורים יחדיו? קיימים מספר מאפיינים דומים. ראשית, התקופה בה מתרחשים האירועים (שנות החמישים) ; שנית, הסביבה - בית מגורים הצמוד לחנות, בעיירה קטנה ומנומנמת (אחת בצרפת ואחת בארה"ב) ; שלישית, דמות הגיבור - גם הכובען וגם השען הם גברים בודדים בגיל העמידה (נראה שהכובען מבוגר יותר), בעלי עסקים זעירים (חנות בעיירה), מעין מומחים בתחום (כובענות ושענות), שהוא בעל מימד אומנותי (craft) מסוים ; שלישית, קיומו של שכן, שאף הוא גבר בגיל העמידה, כדמות המשנה העיקרית שעמה מתקשר הגיבור ; ולבסוף, סגנון הכתיבה הספרותי של סימנון, המביט על גיבוריו מהצד, ולאט מגלה לקורא עוד ועוד על הנסיבות והרקע להתרחשויות, במעגלים הולכים וגדלים.

קיימים גם הבדלים בין הסיפורים: ראשית, דמותו של הכובען, שהוא רוצח סדרתי, היא כמובן שלילית יותר מבחינה מוסרית מזו של השען. זוהי דמות בעלת בטחון, מתוכננת, מובילה, מתוחכמת וערמומית (לפחות בחלקו הראשון של הסיפור), לעומת דמותו של השען טוב הלב והנאיבי, שנכשל בקריאת המציאות ומוצא עצמו נגרר ומטלטל בעל כורחו אחרי האירועים. שנית, דמות המשנה של השכן - ב"שען", מדובר בנגר, חברו הטוב (והיחיד) של הגיבור, דמות תומכת וחזקה, ואילו ב"כובען", מדובר בחייט, דמות אניגמטית ושתקנית שמהווה מעין אנטיתזה לגיבור (עוד על כך בהמשך). למעשה ניתן לומר כי שני הצמדים בכל אחד מהסיפורים משלימים זה את זה במעין מקבילית: ב"כובען" - גיבור דומיננטי ודמות משנה מעוררת רחמים, וב"שען" - גיבור פסיבי ודמות משנה חזקה שהיא משענת תומכת. לבסוף ניתן לומר, שעל אף שההסתכלות של סימנון על טבע האדם בשני הסיפורים היא פסימית ביותר, ב"שען" בכל זאת קיימות נקודות אור אנושיות (השכן שהוא חבר אמיתי ותומך, כמו גם הגיבור, שהוא דמות המעוררת מידה רבה של הזדהות ושסימנון ללא ספק אוהב), לעומת ה"כובען", שבו הדמויות כולן, כולל דמויות המשנה, אינן אהובות ואינן מעוררות אהדה אמיתית (בין אם כתוצאה מחסרונות מוסריים או אישיותיים, כל דמות בדרכה).

שני הסיפורים נפלאים ומצוינים, ולנוכח הסגנון הריאליסטי והתיאורי של הכתיבה, קל מאוד גם לדמיין אותם כסרטים. ה"כובען" קורא ממש לבמאי כמו היצ'קוק, לא רק בגלל עלילות הרצח והמתח והתקופה המתוארת, אלא גם לנוכח המוטיבים החוזרים של המציצנות (בין חלון ביתו של הכובען לחלון ביתו של השכן), שהזכירו לי מאוד את "חלון אחורי" (שגם הוא עוסק ברוצח מבוגר ובאשה נכה). ואכן, למרות שמידת הרגש ב"שען" רבה יותר, ארחיב מעט על ה"כובען" שעניין אותי יותר, אולי כי אני אוהב סיפורים על רוצחים סדרתיים, או בזכות האווירה האפלה של העיירה האטלנטית סחופת הערפל והרוחות. ואם ברוחות עסקינן, מהן אותן רוחות רפאים המוזכרות בכותרת? שהרי הסיפור הוא ריאליסטי ביותר ונעדרים ממנו כל סממנים של העולם ה"על טבעי". די אולי לומר כי בנפשו של הכובען מסתובבות כמה וכמה רוחות מדומינות כאלו (של אנשים חיים ומתים), והן שמובילות אותו, בתפנית הדרגתית וגורלית, לשנות מההמסלול המתוכנן והמתוחכם שבו הוא צועד, הופכות אותו לרוצח מסוג אחר לגמרי, ומביאות בסופו של דבר לנפילתו הבלתי נמנעת. במובן הזה מתקשרות רוחות הרפאים גם לנבואה מבשרת רעות שניתנת לכובען במהלך הסיפור, הטורדת את מנוחתו ומגשימה את עצמה במלואה, ובכך מהדהדת אולי את רוחות הרפאים של המכשפות נותנות הנבואה במקבת' של שייקספיר (או האורקל באדיפוס המלך), על אף שכאן היא ניתנת באופן שכלתני ובידי אדם בן תמותה.

מחשבה אחרונה בנוגע לאותו שכן חייט שתקן ועלוב נפש המלווה את הכובען כצל. זהו שותף סודו היחידי של הכובען אשר יודע על רציחותיו, אך נראה כי הוא אינו מוציא מילה מפיו או נוקט בכל צעד מעשי אחר כדי לגלות את סודו של שכנו ולהסגירו למחפשים. אז מדוע בעצם הוא כאן? אין ספק כי החייט הוא אחד מאותן רוחות רפאים שרודפות את הכובען, ועם מחלתו של הראשון נטרפת גם דעתו של האחרון. אך מעבר לכך נראה, כי זוהי מעין דמות מראה הפוכה של הגיבור: השניים משקיפים זה על זה משני צידי הרחוב, אולם בעוד שהכובען הוא מקומי, לכאורה בעל מעמד מכובד בעיירה אך בודד, החייט הוא מהגר וזר, משתרך ונרפה, אך גם בעל משפחה אוהבת, שחסרה לכובען ולמעשה מביאה אותו לפתוח בשרשרת רציחותיו.

ספר היסטוריה קצר וממוקד שעוסק באחד מהמאורעות הדרמטיים והמסעירים ביותר בדברי ימי העולם: הכיבוש הספרדי של האימפריה האצטקית בשנת 1521. הספר כתוב בצורה קריאה, בהירה ומסודרת מאוד, וכולל פרקים שהולכים ומתמקדים באירוע המפגש, כמעין תנועת זום-אין של מצלמה: תחילה, פרק מבוא קצר המציג את ההקשר ההיסטוריוגרפי מודרני של הכיבוש, ואז, פרקים פרקים המתארים את ההיסטוריה של ספרד, התפתחות המושבות הספרדיות באיים קריביים (שאליהן הגיעו ובהן התעצבו הכובשים הספרדים - הקונקיסטדורים), ובמקביל - ההיסטוריה של הממלכות הקדומות במרכז אמריקה הילידית, עלייתה של האימפריה האצטקית, תפישת עולמה האידיאולוגית-מיתית ויחסיה עם העמים הילידים שכבשה, ולבסוף (בשלב מאוחר יחסית של הספר), תיאור מסע הכיבוש של המפקד הספרדי הרנאן קורטס, עד לנפילתה הסופית של הבירה האצטקית, טנוצ'טיטלאן.

כמחקר מדעי (היסטורי) טוב, הספר לא מסתפק בתיאור עובדתי של האירועים ("איך"), ובמקום זאת מבקש לשאול "מדוע" - כיצד קרה שכמה מאות הרפתקנים ספרדים חמושים ברובים, כלבים וסוסים, הצליחו בתוך חודשים ספורים, בטריטוריה לא ידועה ורחוקה מביתם, למוטט אימפריה צבאית שנמצאה בשיאה ומנתה מאות אלפי לוחמים חמושים ובעלי ניסיון, שהגנו על ביתם. שאלה דומה לכך, אם כי ברמה אסטרטגית ומופשטת יותר (כיצד קרה שדווקא האירופאים הגיעו והשתלטו על אמריקה, אוסטרליה ואפריקה, ולא להיפך) נדונה כמובן גם בספרו המפורסם של ג'ארד דיאמונד - "רובים, חיידקים ופלדה". התשובה הקצרה שניתנה שם ע"י דיאמונד ומופיעה כבר בכותרת ספרו, נכונה ומוזכרת גם כאן (במיוחד שני הרכיבים הראשונים). לצידה, בוחר מחבר הספר, פרופ' צבי מדין, להתמקד דווקא בסיבה אחרת, הנעוצה במאפיינים המנטאליים-תרבותיים של כל אחת מהחברות המתעמתות, וגם כאן היא מוצאת את ביטויה כבר בכותרת המשנה של הספר: "מיתוס, פרגמטיזם, ואימפריאליזם". שכן, בעוד הציביליזציה האירופאית-ספרדית היתה חומרנית עד לזרא, נועזת, נחושת מטרה ובעיקר פרגמטית מכל בחינה שהיא (מוסרית, פוליטית, צבאית וכו'), החברה האצטקית היתה דטרמיניסטית במובהק, פסימית, ולכודה בעולם כובל של מיתוסים וסמלים, ואלו מנעו ממנהיגיה להבין נכוחה את המציאות (כלומר את זהותם ומטרתם של הפולשים), וכך הביאו לקריסתה. בהקשר זה יש לומר, כי הקוסמולוגיה האצטקית היא בגדר עולם ומלואו, ועלי להודות שלא עלה בידי לרדת לעומקם של ההסברים בעניין זה, הן לנוכח השמות המורכבים והמבלבלים של האלים האצטקים והמנהיגים, והן לנוכח מורכבותם וזרותם של המיתוסים המכוננים. אך נקודה מעניינת (וברורה) המתוארת בספר בהקשר הזה נוגעת להבדלים בתפישת הזמן: בעוד התפישה האירופאית של הזמן היתה ליניארית, וראתה את הזמן כקו ישר שמתקדם אל עבר עתיד, התפישה האצטקית היתה מעגלית, וראתה את הזמן כגורם ששב וחוזר תמיד, ועמו המאורעות: מכאן, שבתפישה זו לא היה מקום להיסטוריה (עבר) אלא רק לגורל, ולאדם ולפעולותיו לא היתה השפעה ממשית על סדרי העולם, שנקבעו מראש בעת הבריאה (עמ' 90). לתפישה זו היתה השלכה מעשית וישירה על מעשיה (או חוסר מעשיה) של המנהיגות האצטקית, ומכאן השפעתה הברורה על ההשתלשלות של המאורעות ההיסטוריים. מעניין גם לציין כי המאפיינים התרבותיים השונים שהוזכרו לעיל באו לכדי ביטוי מזוקק בדמותם של שני המנהיגים: קורטס הספרדי מחד (נועז, התקפי, אכזר, גמיש מבחינה מוסרית ותועלתני), ומוקטזומה מאידך (פסיבי, פייסן ורדוף).

למקרא הספר מתבררים שתי נקודות נוספות. ראשית, שבמרבית שלבי ההתפתחות, הניצחון הספרדי לא היה כה חד משמעי, וכפסע היה בין הפסד ספרדי בקרבות ספציפיים וכתוצאה מכך כנראה שגם במערכה כולה (כאן גם נכנס בחשבון גורם פשוט אך רב השפעה: מזל). שנית, שפערי הכוחות בין הצדדים לא היו כה אדירים: אמנם, הספרדים מנו כמה מאות לוחמים בלבד, אך בה בעת הם היו חמושים היטב, בעלי ניסיון קולוניאלי צבאי ועדיפות טכנולוגית, ולצידם הצליחו לגייס, במהלך המסע, מאות אלפי לוחמים מבין אותם עמים שששועבדו בידי האצטקים. פה מתגלה אפוא סיבה נוספת לתבוסה האצטקית: מדובר היה באימפריה כובשת ושנואה, שלא הצליחה (ואף לא ניסתה) ליצור הומוגניות ולכידות חברתית בקרב נתיניה, שנדרשו, מעבר לתשלום המיסים, לספק לאליטה הכובשת קורבנות אדם באופן שיטתי ומתמשך, ואלו הוקרבו בטקסים פומביים מזעזעים בבירה האצטקית, כחלק בלתי נפרד מתפישת העולם והאידיאולוגיה האצטקית (שהוזכרו קודם לכן). אין להתפלא אפוא, שכשנקרתה לעמים המשועבדים ההזדמנות ההיסטורית להשתחרר מעולו האכזרי של הכיבוש האצטקי צמא הדם (באופן מילולי ממש), היא נוצלה במלואה, ולוחמיהם התייצבו בהמוניהם לצד הספרדים. על אף האמור, מקריאה של תיאורי הקרבות (במקצתם הספרדים היו כאמור קרובים ביותר להפסד) בכל זאת נשאלת השאלה, כיצד נהרגו כל כך מעט לוחמים ספרדים (אחד או שניים בכל קרב), אך לכך אין תשובה של ממש בספר.

הספר מסתיים בצורה מפתיעה ופתאומית למדי, מייד לאחר תיאור נפילתה של הבירה האצטקית טנוצ'טיטלאן בתום המצור שהטיל עליה קורטס. כאן היו חסרים לטעמי פרק או שניים נוספים להשלמת התמונה, שכן מספר שאלות נותרו פתוחות - מה עלה בגורלו האישי של קורטס? האם הברית בין הספרדים לעמים הילידים הנכבשים המשיכה להתקיים, או שהופסקה מייד לאחר שלא היה בה יותר צורך? ומה היו ההשלכות ההיסטוריות של הכיבוש על ספרד, אירופה ומקסיקו המודרנית? על אף חוסרים מסוימים אלו, מדובר בעיני בספר היסטורי מצוין, כתוב באופן קריא ומעניין, והוא מומלץ ביותר לכל המתעניינים בנושא.

סוחט דמעות אפקטיבי, נוטה לרגשנות: הדמויות סובלות כמעט מכל טרגדיה אפשרית שניתן להעלות על הדעת, ובסוף יכולות לה ומתגברות. אבל מה, הכתיבה של חוסייני פיוטית ועשירה, העלילה סוחפת, האנושיות מתפרצת, כך שגם לציניקנים גדולים קשה שלא להתרגש. או להניח את הספר מהיד. מסוג הספרים שהם לא באמת טובים מבחינה ספרותית, אבל מהנה מאוד לקרוא אותם (ולא בקטע רע). למעשה, עושה חשק לקום ולטוס לקאבול, אם רק היה אפשר.. בכל זאת, את קולות מן ההרים אהבתי יותר.

כבעל עניין רב בהיסטוריה ככלל ובהיסטוריה של ציבילזציות בפרט, קראתי בשקיקה את הנובלה הקצרה הזו, שעוסקת באחד מהמפגשים הדרמטיים ביותר בדברי ימי העולם, בין הכובשים הספרדים בראשתו של פיזארו לבין שליט האינקה אטוואלפה, בימיו האחרונים. על אף שהספר מוצג כעוסק בשאלות על-זמניות של מוסר ופילוסופיה, אני לא הבחנתי בכאלו, ולמעשה המאפיינים התרבותיים של כל אחת מהחברות - תאוות הבצע של הספרדים שאינה יודעת גבולות, והאוטופיה השיתופית-קהילתית של הפרואנים - מוצגים בצורה רומנטית ופשטנית, שכמובן גם אינה נכונה מבחינה היסטורית (בין היתר מפני שהאינקה אטוואלפה לא היה שה תמים, אלא רוצח המונים אכזרי בפני עצמו. או כפי שאמר סנדור קלגאן "כלב הציד" לאריה במשחקי הכס: They are all killers).

עיקר כוחו של הסיפור אינו נובע איפוא מהתיאור ההיסטורי, אלא מהשפה הפיוטית והעשירה של הסופר (והמתרגם), מהעלילה הסוחפת, ובמיוחד מדמותו הטראגית של אטוואלפה, אדם שנבגד ע"י בני עמו ומאבד במהרה (כתוצאה מטעות נאיבית) את כל עולמו: ממלכתו, משפחתו, חירותו ולבסוף גם את חייו. במובן הזה הספר אכן מציג סיפור אנושי שהוא במידה רבה אוניברסלי. המילים האחרונות של הספר מהדהדות בעוצמתן: "הכוכב הזה שעליו אני חי, אולי מנודה הוא מאלוהים."

נ.ב - לא אהבתי את אחרית הדבר, שמנסה לקשר בין נושאי הספר לבין שקיעתה של ירושלים הליברלית של ימינו. הקישור נראה לי מאולץ ומגושם.

אני דיי אוהב את ספרי המבואות האלו של האוניברסיטה המשודרת, שמציגים בצורה עניינית וממוקדת נושאים שונים. לפעמים יש נפילות: כתיבה לא בהירה, פירוט יתר או כלליות פשטנית, אבל הספר הזה לא אכזב. הוא מתאר בצורה רהוטה את השתלשלות העניינים שהביאה למלחמת העולם הראשונה, שהיתה אחד מהאירועים המשמעותיים והטראומטיים ביותר בהיסטוריה המודרנית, והשלכותיה ניכרות עד היום (במיוחד על האזור שלנו). האינטרסים השונים של המעצמות, תכונות האופי של המנהיגים והמפקדים, שלבי הלחימה והקרבות המייאשים, וההשלכות על המדינות, האנשים והתיאוריות הפוליטיות והחברתיות, מוצגים כולם בצורה מעניינת ושוטפת. מעבר לתיאורים ולתובנות ההיסטוריות, מובע בספר רגש רב לטרגדיה האיומה שהיתה מנת חלקם של האזרחים והחיילים האומללים בשוחות, שנשלחו למוות אכזרי ומיותר בממדים לא נתפסים.

בעיני, העיקר בהיסטוריה (ובכלל) הוא לא ה"מה" או ה"איך" אלא ה"למה". כלומר, העניין נמצא בניתוח מורכב יותר שמתעלה מעבר לרמה התיאורית. ואכן, למרות שהספר עוסק במלחמה גדולה, הוא לא מתמקד בתנועות הטקטיות של הצבאות והקרבות (כמו שנעשה, כדוגמא אחת מני רבות, בספר עב הכרס על סטלינגרד), אלא בסיבות, במניעים ובהשלכות. עניינה אותי במיוחד ההשוואה בין המסורת הפרוסית-גרמנית המילטריסטית, ששאפה להכרעה ברורה וסמכותית, לבין המסורת האנגלו-אמריקאית, שביקשה למצוא את דרך הפשרה בין השחקנים הפוליטיים.

חסרונות מסוימים שמצאתי הם אולי ההתייחסות המעט מוגזמת ליהדותם של דמויות שונות (שתמיד נראית לי פרובינציאלית, משום שהיא לא היתה מופיעה בספר מקביל שהיה נכתב בחו"ל), וכן הפרק על השתלשלות העניינים הפוליטית בגרמניה לאחר הכניעה, שאמנם מתבקש אך נראה היה לי מפורט יתר על המידה. חסרה היתה גם התייחסות מעט נרחבת יותר לאוסטרו-הונגריה. אבל בסה"כ הספר מצוין, והעניינים האלו שוליים ולא פוגמים בחוויית הקריאה הכללית.

קראתי כמה וכמה מספריו של אריק רמארק, שנוטים לדפוס קבוע למדי: ייסוריו של אדם גרמני הגון שסובל בעל כורחו מאימת הנאצים, ונקלע לאהבה בלתי אפשרית שלעולם מסתיימת באופן טראגי. מבין הספרים האלו, הרומן שבכותרת הכי נגע לליבי (אולי כי הוא הראשון שקראתי?) ופרק הסיום שלו על הייאוש שבמלחמה הוא ממש בגדר גלולת דכאון.

מכירים את זה שאתה קורא ספר, או רואה סרט, והכל טוב ויפה, מרתק אפילו, ומרגש ונוגע ללב, אבל אז אתה מגיע לסוף.. והוא סתם מוגזם, ולא אמין, ודרמטי כמו סרט הוליוודי, וזה דיי הורס לך את כל חווית הקריאה, שקודם לכן היתה נהדרת? אז ככה הרגשתי כאן. עד לפרקים האחרונים - אפל וסוחף. כולל פרק שמתאר רצח מנקודת מבטו של ילד קטן, אחד מהקטעים האכזריים והעצובים ביותר שקראתי.

למרות ההסתייגות - כדאי מאוד לקרוא. הספר מלומד, מעשיר ומהנה. ודאי שהוא עולה עשרות מונים על פני הסרט הסתמי שנעשה על בסיסו.