בדרך כלל איני נוהג להכניס את העולם המתרחש בחוץ לתוך הסקירות שלי. כך נותרו מחוץ לסקירות שלי שנות הקורונה וגם עניינים קלי ערך יותר. עכשיו תבינו למה אני מציין כל זאת.
סקירה זו נכתבת במלאת שישה שבועת לפרוץ מלחמת חרבות הברזל, עת פרצו חיות-אדם את הגבול העזתי. מאות ואולי אלפי אנשים פרצו ליישובי עוטף עזה כדי לרצוח ולטבוח בכל מי שפגשו. הם עשו זאת בחדווה גלויה ואף טרחו לצלם. שמות רבים ניתנו לתופעה הזו. לא כאן המקום לפרט. אני מציין פרטים אלה משום שנפל לידי הספר דלעת, שמו של מוצב הסמוך לנבטיה שבדרום לבנון, במה שנקראה רצועת הביטחון. רצועת הביטחון נקבעה דה-פקטו כרצון מצדנו להגן על יישובי הצפון מהחיזבאללה של אז. המוצב הזה ב-1994 היה אחד הבולטים בגובה, בחלק היותר מזרחי של רצועת הביטחון. ברצועה זו נהרגו דרך קבע חיילים שלנו ואז קם ארגון ארבע אימהות, ששם לו למטרה להשיב בנים לגבולם משום שרצועת הביטחון אינה ממלאת את תפקידה באמת, ובמקום להגן על יישובי הצפון, חיילים נופלים לשווא. היו שהגנו על הארגון והיו רבים שראו בו ארגון שמאל מזיק. עד למקרה הבא.
כשפרצו העזתים ליישובי העוטף והחלה מלחמת חרבות הברזל, מיד היתה תחושה שאין מישהו בישראל שלא הכיר מישהו שהיה שם בין המתים, הפצועים והחטופים. זה בדיוק מה שנאמר בספר שאני מסקר כאן על המקרה הבא, הלא הוא המקרה של אסון המסוקים, בו נהרגו למעלה משבעים חיילים, כשפתאום באמת נוצרה התחושה שאין לנו מה לחפש שם ושאין מי שלא מכיר מישהו שהיה באסון הזה. השעה חמש דקות לשמונה בבוקר, אני אמור להיכנס לכיתת לומדי מחשב. על הצג בנייד האחיינית שלי. ההודעה שלה היכתה בי כמו רעם: גיל אייזן מת במסוק אתמול.
איך מתייצבים מול כיתה ללמד, להתבדח, לתת תחושה שהכל נמשך בבוקר אסוני שכזה? צמרמורת ודמעות גם עתה.
בדלעת נמצאים חיילי נח"ל. גם מתי פרידמן היה אחד מהם, הוא המספר את סיפורו של המוצב המסוכן הזה. החלק הראשון הוא של אבי אלתר, חייל חובב ספר, בחור קשוח שקבלת מרות אינה דרך חייו, אך יעשה הכל על הצד הטוב ביותר. הוא לא שרד.
המשך הספר אינו נוגע בפוליטיקה. פרקים קצרים מעבירים את הלך הרוחות במקום במסוכן והמיותר הזה, בשכונה המסוכנת בה מצויה המדינה שלנו, ולמרות שהספר המשובח הזה היה עומד בפני עצמו שנים, לקרוא בו עתה מתקבלת תחושת דז'ה וו חריפה למה שמתרחש עתה בחוץ, למקבריות המתרחשת באמצע קריאת הספר: אזעקה.
הספר הזה הזכיר לי ספר אחר, במערב אין כל חדש של צעיר אחר במלחמה נוראית ומיותרת, אריך מריה רמרק. גם שם תהה הכותב על מה ולמה נלחמים אנו הצעירים בצעירים אחרים ממול. מופת ציינתי את הספר ההוא.
מתי פרידמן עוזב את הצבא עם תום שירותו, פונה ללימודי אסלאם, מתחיל לכתוב את הספר הזה ובראשו צץ רעיון. הרי מקנדה בא ובאמתחתו דרכון משם. מדוע לא יבקר בלבנון שוב? והוא אכן עושה זאת כתייר קנדי, כולל ביקור בדלעת ובמסעדה אותה ראה לא פעם מהמוצב ביישוב ממול. הדג היה יבש, הביקור היה שווה הכל.

ספר מלחמה עוצר נשימה

כתיבה בשפה כאילו זרה על חוויה כל כך מקומית מצליחה להפוך את סיפורו של מוצב אחד למשל על ישראל כולה, על מלחמה שחשבו שהיא האחרונה מסוגה במאה העשרים ובעצם הייתה הראשונה מסוגה במאה העשרים ואחת.

ב-24 במאי שנת 2000, י"ט באייר תש"ס, עזב אחרון החיילים את אדמת דרום לבנון, וכך הסתיימו להם 18 שנים של לחימה ושהייה של צה"ל במדינה הצפונית הקטנה וכנראה המסוכסכת ביותר במזרח התיכון.

הספר לא מתיימר להסביר את שורשי התפיסות והאירועים שהביאו את צה"ל לדרום לבנון ולרצועת הביטחון, ולמעשה, כך טוען פרידמן, אין כמעט ספרות מחקרית העוסקת באותה תקופה (אפשר לציין את הספר על ארז גרשטיין, ואת הספר של צ'יקו תמיר 'מלחמה ללא אות', ואולי עוד כמה). הספר, שנכתב במקור באנגלית (ונבחר לאחר מ-100 הספרים המשפיעים של הניו יורק טיימס), משלב בתוכו כתיבה אישית, של פרידמן, ושל אנשים אחרים, שאותם לא הכיר, כאלו ששירתו בדלעת בתקופות שונות בשנות ה-90, יחד עם כתיבה תיעודית, מעין תחקיר אישי של פרידמן על המקום, על התקופה ועל המשמעויות שלה. הפרק האחרון של הספר, למרות שהוא לא קשור ללחימה עצמה, בו פרידמן חוזר להריסות המוצב כמה שנים אחרי הנסיגה, עם דרכון קנדי בתור תייר, מדהים, מרתק ונקרא בנשימה עצורה.

בשנה האחרונה מציינים 20 שנה לנסיגה של צה"ל מלבנון. 20 שנה זו תקופה, ומטבע הדברים המבט מתחיל לפנות לאחור ולנסות לנתח, מה היה שם? איך זה שברגע שיצאנו משם, הכל כאילו נשכח והחברה הישראלית המשיכה הלאה. אמת, לא חסרים לנו אתגרים, והתמודדיות של היום יום משכיחות גם את העבר הקרוב, אבל לגבי מאות ואלפי חיילים, בוגרי שנות ה-80 וה-90, התקופה ההיא עדיין מדממת, עדיין נוכחת בתודעה.

אני פחות מעוניין להיכנס להיבטים הצבאיים והפוליטיים המורכבים של התקופה, שמושפעת מתהליכים קודמים, מקומיים ואזוריים, ושמשפיעה בהכרח עד ימינו. הספר נגע בי אישית, משום שגם אני אחד מאותם חיילים, אמנם לא שירתתי בדלעת, אבל הייתי במוצבים דומים בלבנון בשנים האחרונות ממש של רצועת הביטחון (סוף שנות ה-90) וגם מיד לאחר הנסיגה, ואני זוכר את התקופה היטב, על יופיה ועל אכזריותה, על המארבים ועל השמירות הלא נגמרות. על תורנויות המטבח המתישות ועל שירי זוהר ארגוב המתנגנים בנוף כל כך רחוק, על הנופים והפחד, ועל הגעגועים בתקופה שעוד חיכנו בתור לטלפון הציבורי, אם היה כזה. גבול הצפון זה הבייס הצבאי שלי, ובשנות המילואים הארוכות שלי, שהסתיימו ממש רק בשנה האחרונה, אני חושב שאין הרבה מוצבים בגבול הצפון שלא הייתי בהם, מראש הנקרה ועד הר דוב. אני גם זוכר שיחות על 'דלעת' מאחד המ"פ שלי במילואים, שהיה שם בסדיר תקופה ארוכה. דלעת זה עולם אחר. שמירות שתיים-ארבע, לילות אחרי לילות, עם הראש בתוך האמר"ל, לבד בעמדה המזרחית כשאתה יכול לשמוע את פעימות הלב שלך מכל רשרוש, מארבים, פתיחות ציר, שיירות, כוננות עם שחר, פצמרי"ם, טילי נ"ט ותורניות אינסופיות. זר לא יבין. דלעת זה אבטיפוס, זה גם ריחן וגם בופור, וכרכום, ורותם וטייבה ועיישייה, והמבוגרים בינינו, גם מי שלא היה שם, בוודאי זוכר את מהדורות החדשות המודיעות על "חילופי אש כבדים בדרום לבנון" ועל "הגזרה המזרחית", ו"הגזרה המערבית". תקופה.

כמובן שהמבט שלנו אז בתור חיילים בני 20 היה מאוד צר ומאוד ממוקד בתור העדשה והכוונת, שאמנם הגדילה את הטווח, אבל לא את המבט הכולל. כל מה שידענו זה שאנחנו שם כדי להגן על יישובי הצפון. אבל את ההתמגנות, וההתנוונות שלנו כצבא וכחברה הרגשנו כבר אז. רק שנים אחרי שעזבנו את הנופים ואת ההרים ההם, התחלתי לעשות לעצמי סדר בהיסטוריה הקצרה שלנו דרום לבנון. איך הגענו לשם, מה עשינו, ואיך בסוף זה נגמר.

לדעת כולם הסוף התחיל בליל כ"ח בשבט תשנ"ז (4 לפברואר 1997). אסון המסוקים, 73 חיילים נהרגים בשני מסוקים שמיועדים לדלעת ולבופור. אסון התעופה הגדול ביותר של מסוקים בעולם עד ל-2002. ההגעה במסוקים למוצבים הייתה הכרח מפני שהשיירות מהארץ למוצבים ובחזרה היו נקודת תורפה אכזרית ביותר. מאותו לילה, הלבבות הוכשרו לאותה נסיגה חפוזה, שעד היום נתונה במחלוקת עזה, לא רק על עצם הנסיגה, כמו על הדרך שבה נעשתה, ועל הפקרת צד"ל, וממילא על זריקת האנדרנלין העצומה לחיזבאללה, שאותה אנחנו רואים עד היום.

ראיתי את הסדרה "מלחמה בלי שם", המרתקת, על אף היותה חד-צדדית במובהק, וגם את הסדרה 'ריחן: מוצב המוות'. והכל שוב צף מחדש. הראשונה עוסקת יותר במאקרו והשניה יותר במיקרו. הספר הזה סוג של שילוב ביניהם. שילוב בין תחקיר לבין חוויות, בין האישי לכלל, בין חיים למוות. את המסקנות, אם ישנן, כל אחד יסיק מתוך העובדות.

חד גדיא - כגורל יהודי וישראלי

המלחמות שלנו, מתקיימות לרוב במעגליות של טעויות ואסונות מדממים, המייצגים איוולת. מלחמת לבנון היא אחת מהן.

גם השנה נשב סביב לשולחן הפסח, ונקרא שיר עתיק יומין, חד גדיא, המבטא מעגליות אלימה כמיתוס יהודי, לאסון המתחיל בדבר פעוט יחסית, היוצא משליטה, הפוגע והורג את המעורבים. האם ניתן לפרש את מעגלי הדמים של לבנון בעזרת השיר חד גדיא, כפי ששואלת בשירה חוה אלברשטיין?

הלילה הזה יש לי עוד שאלה
עד מתי יימשך מעגל האימה
רודף הוא נרדף מכה הוא מוכה
מתי ייגמר הטירוף הזה

את מלחמת לבנון, כאפקט חד גדיא, אני מנסה לנסח ולפרש בעזרת ספרו של מתי פרידמן, דלעת, מוצב אחד בלבנון, סיפור האמור להעניק תובנה למה שהייתה המלחמה ההיא, נשכחת ומודחקת. ביטוי למעגליות ישראלית מדממת, שלעת עתה לקחה פסק זמן.

מתי פרידמן, היום עיתונאי, אז חייל בעורב נח"ל, צעיר שעלה מקנדה, מספר בקול אישי, על שירותו במוצב דלעת, בקצה המסוכן של רצועת הביטחון. בסיפור של פרידמן אין פאתוס, אלא סיפור אנושי מינורי ונוגע של מי שהיו שם ועדיין מחפשים להבין את מה שהיה. במקביל לזיכרון האישי, פרידמן בודק במבט לאחור את התובנות הקולקטיביות שהיו לגבי רצועת הביטחון, בנושאים כמו שלום, ביטחון, ימין ושמאל והשפעתם על הלוחמים והשיח הציבורי, ואת מחאת ארבע אימהות, שבקשה נסיגה מרצועת הביטחון.

דלעת היה אחד ממוצבי צה"ל בקצה רצועת הביטחון, שהיה לו שם רע בגלל מספר תקריות חמורות שהתרחשו בו. אחת מהן הצבת דגל החיזבאללה במוצב. דלעת מייצג כמיקרוקוסמוס את התפיסה שראתה ברצועה הביטחון מגוננת על הגליל, שהתחפרה יותר ויותר, כבת יענה הטומנת את ראשה בחול. החיילים האחרונים ששרתו בדלעת, כלל לא עמדו בעמדות, מפחד הטילים שנורו למוצב. הם השתמשו במצלמות טלוויזיה. הצורך למנוע פגיעת חיילים הפך לאבסורד.

פרידמן מספר את סיפורם של לוחמים נוספים שהיו בדלעת, חלקם נפלו, נפצעו, או הפכו להלומים. הוא נוגע בצורה מרגשת באישיותם, בדברים שהם אהבו, או חלמו, אחד מהם הוא אבי, "הוא היה טיפוס מהסוג שפוגשים לעתים נדירות". הוא ניסה לשרוד על ידי שילוב של אנרכיסטיות ותמימות, מי שאהב את הרומן עפיפונים של רומן גארי, שגיבורו מגלם תמימות הגוברת על הרוע האנושי. בהמשך אבי כתב ביומנו, " אני בן 21 עוד מעט, וידעתי כבר כל כך הרבה אלימות ואכזריות עיוורת, וחלומות מנופצים וחיים שנקטעו פתאום ..."

ברקע סיפור דלעת, כבתיאטרון אבסורד, מערכת הסאונד משמיעה משפטים פומפוזיים, על מזרח תיכון חדש, והבטחה לשלום, כתמימות קולקטיבית, או כפנטזיה מסוכנת כפי שסברו אחרים.

בעורף כמו בדרמה יוונית, ארבע נשים כמקהלה, חברו יחד למחאת ארבעת האימהות. אחת מהן הייתה אורנה, קיבוצניקית מאשדות יעקוב בעמק הירדן, שבנה נפל במוצב ריחן, ונקבר ליד חברו הטוב אלתר שנפל במוצב דלעת. אורנה הפכה את היציאה מלבנון למשימת חייה. מקהלת הנשים שהשתמשה בסלוגן הילדים של כולנו, צדקה וניצחה בקרב הזה, שהיה האחרון בו בני הקיבוצים נטלו חלק במחאה משמעותית הקשורה לשמאל. הנסיגה מלבנון, ואחריה פיגועי הטרור הפלסטיני היו קו שבר בחברה הישראלית, טוען פרידמן טענה מעניינת.

עופר מאשדות יעקוב, בנה של ברוריה, אחת מארבע אימהות, אם שכולה לאלתר, אמר בגלוי לב, שבעת מארב דמים הוא לא הסתער, מה שהיה מביא למותו הוודאי, אלא המשיך להשיב אש מעמדה בטוחה. דוד הקצין שקרא לעזרה, היה תושב ההתנחלות עפרה. רבים טענו שעופר לא קם ממניעים פוליטיים, והיה מי שפנה לבית המשפט העליון בתביעה להעמיד את עופר לדין באשמת בגידה, אירוע המציין קו שבר ההולך ונפער בחברה הישראלית

לפרידמן כתיבה מעניינת המביאה לביטוי מצד אחד חוויות אישיות, ומצד שני יכולת עיתונאית לספר את הסיפור הגדול של התקופה, בצורה רהוטה וקולחת. הספר הזה למרות שהוא תיעודי, יש בו אווירת מתח תמידית, והמחשת אווירת פחד השהות במוצבים. הוא מטלטל, ומעורר למחשבה. ספר חובה שראוי להילמד בבה"ד -1, כדוגמה למצבים אנושיים ודילמות אותם חוו מפקדים וחיילים במלחמה מורכבת, שבספו של דבר נתפסנו בה כנסוגים. מלחמה שהותירה כאב, שכחה ותודעה חדשה על המלחמה הבאה, כנראה שלא ננצח יותר, טוען פרידמן, רק נשרוד.

לאחר שסיימתי את הספר, סימסתי ל- א. שעובד איתי, והיה בסיירת הנח"ל, האם דניאל מפקד צוות בסיירת שנהרג בשכם, מספר שנים לאחר פינוי לבנון, היה מפקדו? האם הוא אחיו הצעיר של יונה לוחם שריון מדלעת, חבר ילדות של פרידמן מחבר הספר?

כן השיב א. שניהם פרידמן ודניאל מטורונטו - "אביב עוד לא היגיע ", ממשיכה חוה את השיר, ואנחנו נמשיך לשיר גם בפסח הזה, חד גדיא, כשיר המייצג גורל יהודי וישראלי.

-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

https://youtu.be/xResWVCd4B8

חד- גדיא ( חלקו האחרון של השיר)
מילים: חוה אלברשטיין

דזבין אבא בתרי זוזי
חד גדיא חד גדיא

ומה פתאום את שרה חד גדיא?
אביב עוד לא הגיע ופסח לא בא.
ומה השתנה לך מה השתנה?
אני השתניתי לי השנה
ובכל הלילות בכל הלילות
שאלתי רק ארבע קושיות
הלילה הזה יש לי עוד שאלה
עד מתי יימשך מעגל האימה
רודף הוא נרדף מכה הוא מוכה
מתי ייגמר הטירוף הזה
ומה השתנה לך מה השתנה?
אני השתניתי לי השנה
הייתי פעם כבש וגדי שליו
היום אני נמר וזאב טורף
הייתי כבר יונה והייתי צבי
היום איני יודעת מי אני

דזבין אבא בתרי זוזי
חד גדיא חד גדיא

קנה אבינו גדי בשני זוזים
ושוב מתחילים מהתחלה

בשנת 1978 הגיע הגרעין שלי לשלב הבט״ש. הצטרפנו לגדוד 931 של הנח״ל כמובן.התחלנו את השרות בגדוד באימון הקמה של חודש בשטח האימונים הקשה ביותר של צה״ל, במקום שנקרא נבי מוסה.
היו אלה הימים החמים ביותר של השנה חודש אוגוסט, חום אימים ואנשים נפלו כמו זבובים. היה זה האימון הצבאי הקשה בחיי, אבל כמו שאומרים בצבא ״קשה באימונים קל בקרב״ איזה סיסמה טיפשית!
בסוף אוגוסט עלינו לקו. החלפנו את הגדוד של גולני והתפרסנו במקומו. מפקד הגדוד שלנו קצין מפואר שעבר פרקים מפוארים בחייו ישב במפקדת הגדוד במבנה המשטרה של מטולה והפלוגה שלנו ישבה
במושב רמות נפתלי, במין מבצר שריד מימי הביניים. כאן היו מגורינו ומכאן יצאנו למוצבים בלבנון.
בתקופה הזאת עדיין לא קם החיזבאללה ועיקר המלחמה היתה נגד הפלסטינים במה שנקרא אז הפתחלנד.
היתה זאת תקופה די שקטה מכוון שלאחר מבצע ליטני נחתם הסכם שביתת נשק עם הפתח והגבול שקט לתקופה מסויימת. מאז השרות שלי בלבנון הסתיים כאיש מילואים במלחמת שלום הגליל, או מלחמת לבנון הראשונה. לשמחתי לא יצא לי להלחם נגד אוייב קשה ועקשן זה.
סיפורו של מוצב דלעת התחיל לאחר הנסיגה מבירות ויציאת כוחות צהל מהקווים שנתפסו במלחמה.
לאחר יציאת הכוחות הפלסטינים מלבנון , השתנו באחת התנאים וקם לנו אוייב חדש ואכזר- החיזבאללה.
אזור הביטחון כפי שנקרא בפי כל היה בעצם אזור של חוסר ביטחון וככל שעבר הזמן הלכו ותכפו החיכוכים ביננו לבינו, ומחיר החיכוכים הלך וגדל משנה לשנה כאשר בחמש שנותיו האחרונות 1995-2000
קפצו אבדותינו למספרים של מלחמה קטנה.
חברים, אנחנו הובסנו בלבנון בידי צבא של גרילה שהיה יותר נחוש מאיתנו, שהאמין באידיאולוגיה ברורה ופשוטה, ואשר היה נכון יותר מאיתנו להקריב את חייו למען ארצו.
צהל בלט בכבדותו, באיטיותו בחוסר נחישותו ובחוסר רצון כללי לשלם את המחיר. וכמו שכתב המחבר, חייו של החייל הפכו ליקרים יותר מחייו של האזרח, תופעה שניקרה בלחץ החברתי שנוצר בארץ וחוסר הרצון הלאומי להלחם על בטחון הישובים בצפון. מדינת ישראל הקריבה את ביטחונה בצפון כדי לחסוך בחיי חייליה תוך סיכון ברור של בטחון אזרחיה הצפוניים של המדינה.
הבריחה מלבנון שהיתה ברורה לכל רואה הביאה את הפלסטינים בעידוד החיזבאללה להבנה שישראל וצבאה רעועים כמו חוטי עכביש , וקל יהיה להתגבר על צבאה. היה זה הדחף העיקרי של עראפת לסגת מהסכם שלום סופי ומוחלט ולפנות לדרך המלחמה.
סיפור מוצב דלעת הוא סיפור ההסתבכות שלנו בלבנון, סיפור התנוונות של הצבא הישראלי והתגברות האינדיוידואליות של האזרח הישראלי תוך הדחקת כל נכונות להקרבה למען הכלל. תופעה שהיא בחיינו
ואשר גורמת להתגבשויות של קבוצות בחברה אשר ביניהם נפתח שסע בלתי ניתן לגישור, איום אמיתי על קיום המדינה כפי שהיא.
ספר מעולה ראוי לקריאה עמוקה ובעל תובנות עמוקות ומאירות עיניים.
טוביה

משהו בלבנון תמיד סיקרן אותי. המשפחה שלי גרה סמוך לגבול וחתיכה מהילדות שלי נשארה שם, כמה מאות מטרים מלבנון. מלבנון השנייה יש לי זיכרונות מעטים וסיפורים רבים, בלבנון הראשונה עוד לא נולדתי אבל שמעתי מהחוויות של אמי, שהייתה אז ילדה והחלל שבין שתי המלחמות נשאר מבחינתי די ריק. על רצועת הביטחון שמעתי רק בקושי ואם היא כבר הוזכרה זה היה בעיקר בהקשר של אסון המסוקים. אפילו המשפחה שלי, שגרה על הגבול לא ידעה יותר מדי על הרצועה.

מעולם לא קראתי ספר על מלחמה. אפילו לא סתם ספר שמבוסס על סיפור אמיתי, על עובדות. "דלעת" היה הספר הראשון שקראתי שהוא לא רומן או הארי פוטר. האמת היא שהרגשתי מאוימת על ידי הספרים העובדתיים ומלאי האינפורמציה. היה בי איזשהו פחד שברגע שאני אפתח אותם לא אצליח להבין כלום, שאני אגלה שאני לא מספיק חכמה. פחד שמונע מתוך חוסר ביטחון או חרדה פנימית עמוקה שלי לגלות שאני לא מספיק בכללי - אז העדפתי לא לנסות בכלל ולא לגלות.

בביקור האחרון שלי בחנות ספרי יד שנייה לא היה אף אחד מהספרים שחיפשתי. "זה לא היום שלך" היה המשפט לסכם את הביקור אבל ברגע האחרון שאלתי על דלעת, שהופיע אצלי ברשימה למעלה משנה אבל אף פעם לא טרחתי לשאול עליו ודווקא אותו כן מצאו בחנות. כאילו הוא ישב שם וחיכה להשלים לי את החסר.

אף אחד מהפחדים שלי לא התממש. הספר לא זרק עובדות יבשות או מושגים שלא הבנתי, הוא לא בא ללמד, הוא בא לספר. הוא עשוי כולו עובדות אותן אבל לא עוסק בהן, לא באמת. מתי פרידמן סוקר את אירועי רצועת הביטחון דרך עיניהם של החיילים במוצב דלעת. החלק הראשון מסופר מנקודת מבטו של אבי, חייל ששירת בדלעת בין השנים 1994-1997, החלק השני מספר על השינוי שהתחולל בתפיסה הציבורית של רצועת הביטחון דרך עיניהן של שתי אימהות שהקימו את ארגון ארבע אימהות. בחלק השלישי מספר מתי על חוויות השירות שלו ושל חבריו ששירתו במוצב דלעת בשנים האחרונות של רצועת הביטחון ובחלק הרביעי הוא כבר חייל משוחרר שחוזר למוצב לסגור מעגל, רק מהצד השני של הגדר.

הספר הוא כולו עבודה עיתונאית שגובלת בעיני במפעל חיים ובאמת ראויה לשבח לא רק בגלל העיסוק במלחמה הלא מספיק מדוברת של רצועת הביטחון, אלא בגלל האופן שבו הוא נעשה. כל אחד מהפרקים שמרכיבים את הספר עשוי באופן מרתק שמשאיר איתו טעם של עוד. משהו בספר הזה מצליח להרגיש נורא אינטימי, על אף שכולו מבוסס על עובדות. לעתים הרגשתי כאילו אני פולשת לתוך מוחות של חיילים בשדה הקרב, לתוך זיכרונות של אנשים. הכל נובע מתוך הקסם הזה של מתי פרידמן. שהלוואי שימשיך לפזר ממנו עוד לשאר העולם.

מסתבר שהספר הישראלי הכי טוב שקראתי בשנים האחרונות נכתב בכלל באנגלית. בספר די צנוע בהיקפו, פרידמן מישיר מבט לחוויה הישראלית בלבנון ושוזר בהצלחה ענקית דוקו ופרוזה, אישי ולאומי, הגות ועלילה. כמו שיח בין חיילים אם תרצו, אין מילה אחת מיותרת בחיבור. הכל פשוט, חשוף וישיר. בעיניי זה מה שעושה את הספר הזה מוצלח ומומלץ כל כך.

ספר מצוין ומעולה, וגם מפתיע בסופו.
פרידמן מתאר בכישרון ובדיוק רב את חוויותיו במוצב "דלעת" בשנות ה-90' ואת כל הווית השירות הצבאי בלבנון.
הוא כותב באמפתיה גדולה ומתוך תחושה עמוקה של שליחות על החבר'ה שנפלו וגם על הרוב שיצאו בחיים, אבל לקחו איתם את החוויות לכל החיים.
בחלק האחרון של הספר נכונה לקורא הפתעה גדולה ומרתקת, שוברת קונוונציות בכל מובן.
לדעתי זה ספר שכדאי מאד לקרוא וחשוב מאד לקרוא.
בספר משולבות גם תובנות פוליטיות מעניינות, מפוכחות ומאירות עיניים, חלק מהן מקוריות, ומצאתי את עצמי מסכים כמעט עם כולן.
אהבתי את הספר מאד ואני מאד ממליץ עליו.