• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
ראיתי איש

ראיתי איש

מאת אואן שירס

הביקורת של מורי

תמונה של מורי
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
1.0
ראיתי איש

ראיתי איש

מאת אואן שירס

הביקורת של מורי

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
1.0
תמונה של מורי
הוצאה לאור:כתר
שנת הוצאה:2016
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
dina
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 9 שנים

“ביום שקרוליין נהרגת בפקיסטן במהלך שליחות עיתונאית, נחרץ גורלן של עוד שתי משפחות. אלא שזה כמו פצצה בע”

8/11
ביקורות על ראיתי איש
הבאה
צבי אלרואי
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 9 שנים•2 דקות קריאה

ראיתי איש הוא ספר בו הסיפור מתחיל בעמוד 121. ומה עד אז? ספר ברנז'אי. איזו ברנז'ה? ברנז'ת המתגוררים בערים נחשבות, עובדים בתקשורת/בנקאות/אופנה, שותים יין כמו מים, מכירים את המי ומי וקורים להם אסונות מיוחדים.
הסיפור כתוב רע, מתורגם רע עוד יותר, לא מרתק לרגע ומעצבן ברגעים רבים בהם התחושה היא של תרגיל כתיבה ענקי ועוד מעט יגיע הסיפור האמיתי, המלוטש, הראוי לקריאה.
ומה יש באין סיפור הגרוע הזה? יש אחד מייקל, עיתונאי הכותב בעיתונים מסוג שבועונים וירחונים נחשבים. סיפוריו אהובים משום שהוא עצמו מצניע את האגו שאין לו ומעדיף לשים במרכז את נשואי כתבותיו. הוא יודע להקשיב ויודע להתבונן. הוא כמובן גבוה ונאה כמו בכל רומן רומנטי דה לה שמאטה. בשלב מסוים לונדון צרה עליו והוא עובר לניו יורק, שם הוא ממשיך בכתבות בעומק שלו ואף כותב ספר. בשלב מסוים הוא פוגש את קרוליין, למותר לציין שהיא יפה וסקסית. הם מתחתנים, לקצר סיפור ארוך ומיותר, לא מצליחים להגיע לשלב השגרה המאוסה בנישואין, מוטיב החוזר בספר המאוס הזה, והופ היא נהרגת בפקיסטן בסיוע מיטב הטכנולוגיה האמריקאית. הטכנולוגיה הזו מסייעת להרוג חורשי רע מוסלמים, אין סוף לקלישאות, אבל מאחר וזו קרוליין המפורסמת, חקירה מתרוממת והמוציא להורג כותב מכתב על נייר ממשי למייקל הבעל ומתנצל. לא תגלגלו עיניים לשמים?
אבל לטוויסטים אין סוף, תמוהים ועל סף הצדקות מסוג האם לבעל עני אין הצדקה לפרוץ לבית מרקחת ולגנוב עבור אשתו החולה תרופה שהרוקח הפקיע מחירה?
ספר עלוב במיוחד.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של הכוורן
הכוורן
תמונה של שונרא החתול
שונרא החתול
ת
תמר כהן
תמונה של דן סתיו
דן סתיו
תמונה של רוחי ליליאן
רוחי ליליאן
תמונה של שמוליק כ.
שמוליק כ.
תמונה של tuvia
tuvia
תמונה של קצר ולעניין
קצר ולעניין
33קוראים|גיל ממוצע57|48%נשים

על המבקר

תמונה של מורי

מורי

ותיק
חבר מזה 19 שנים
995 ביקורות•39 נבחרות•21,309 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•ספרות קלאסית
תמונה של מורי
מורי
ותיק
חבר באתר מזה 19 שנים
ביקורות995
ביקורות נבחרות39
לייקים שקיבל21,309
דירוג ממוצע3.8 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת517ספרות מקורית235ספרות קלאסית27

דיון על הביקורת

45 תגובות
הכוורן
הכוורן•לפני 8 שנים

קטילה מבריקה

שונרא החתול
שונרא החתול•לפני 9 שנים

צודק.

דן סתיו
דן סתיו•לפני 9 שנים

מחשבות

ביקורת משובחת המנמקת היטב מדוע הספר זכה בכוכב אחד בלבד.
חני
חני •לפני 9 שנים

תודה למחשבות ששלח אלי את הספר.

התחלתי לקרוא אך העלילה התפזרה לכיוונים רבים עד שאיבדתי חוט מחשבה. זה התחיל יפה אך משהו בכתיבה לא זרם. אז דן זה רק אומר שמה שטוב לאחד לא טוב לאחר וטוב שכך.כמובן שנטשתי בהתחלה.
מורי
מורי•לפני 9 שנים

רעיון.

רוחי ליליאן
רוחי ליליאן•לפני 9 שנים

אם הספרים שאתה לא אוהב היו ג'וקים, היית יכול להיות אחלה K300

מורי
מורי•לפני 9 שנים

תודה.

שמוליק כ.
שמוליק כ. •לפני 9 שנים
תמשיך להשתדל, מצליח לך. קטילה מרהיבה!
מורי
מורי•לפני 9 שנים

תודה. השתדלתי.

קצר ולעניין
קצר ולעניין•לפני 9 שנים

קטילה מבריקה. התמוגגתי.

מורי
מורי•לפני 9 שנים

אירית, זה ממש לא רומן רומנטי, אפילו לא להג שרמנטי.

לי יניני
לי יניני•לפני 9 שנים

נכנסתי לכאן שוב במקרה הבוקר... איזה דיון חה חה חה. עשיתם לי מצב רוח טוב על הבוקר...

אירית פריד
אירית פריד•לפני 9 שנים
בעיקר רומן רומנטי דה לה שמאטה .....
אירית פריד
אירית פריד•לפני 9 שנים
ביקורת מהנה ביותר גם אם הספר לא מומלץ. צחקתי . בוקר נפלא .
מורי
מורי•לפני 9 שנים

חכה לחצי קטילה של הספר הבא שאני קורא.

זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 9 שנים
וואו, כמה עצבים על ספר בביקורת אחת!
חני
חני •לפני 9 שנים

דן זה לבטח עניין של טעם וריח

תודה על ההמלצה.
מסמר עקרב
מסמר עקרב•לפני 9 שנים

חני יקרה, קבלי המלצה מסמרית חזקה ונלהבת...

חני
חני •לפני 9 שנים

אתם משעשעים

לפני הכל אעיין בספר באחת החנויות בדרך כלל אני לא טועה בבחירת ספרים.
מורי
מורי•לפני 9 שנים

הצעה כהלכתה. חני, שלחי כתובת.

אפרתי
אפרתי•לפני 9 שנים

חני, אם את רוצה, אני מוכנה להשאיל לך את הספר, בתנאי שאקבל אותו בחזרה!

או, לחילופין, יעניק לך מחשבות במתנה את העותק הזבלי שלו ויתפטר ממנו למען מטרה טובה. אני משוכנעת, בהכירי את טעמך הטוב, שתאהבי אותו מאוד.
מורי
מורי•לפני 9 שנים

קניתי כי התלהבו, קטלתי כי קראתי ונוכחתי בעצמי שאין כאן ספר. אין לי הסבר.

חני
חני •לפני 9 שנים

הקטבים פה קיצוניים מדי.

בין זבל לספר טוב יש שביל ארוך. איך יכול להיות אני שואלת?
מורי
מורי•לפני 9 שנים

כן.

הכוורן
הכוורן•לפני 9 שנים

אידי דגים באשדוד ? גדול !!

מורי
מורי•לפני 9 שנים

דגים אצל אידי זה באמת משהו.

אפרתי
אפרתי•לפני 9 שנים

בעניין הדגים אני לגמרי איתך.

בת-יה
בת-יה•לפני 9 שנים

יפה. אני תמיד מחייכת לעצמי שאני קוראת ויכוחים כאלה על ספרים, כי איכשהו ויכוחים מסוג זה ישר מזכירים

לי ויכוחים על אוכל. 'את לא יודעת מה את מפסידה' זו אמירה שגורה אצל אלה שבטוחים שדגים הם טעם החיים, רק שאני מעדיפה דגים בים, וריח הטיגון של הדגים מבריח אותי לצד השני של הרחוב. ויש עוד דוגמאות מסוג זה, אבל מניחה שהרעיון הובן. כל אחד וטעמו.
מורי
מורי•לפני 9 שנים

אופס, אני מאותגר מגמתית.

אפרתי
אפרתי•לפני 9 שנים

לא רוצה להרגע.

גם אני זיהיתי מגמה אצלך ולא רק אני.
מורי
מורי•לפני 9 שנים

חבר'ה, תרגעו (ויש אומרים, תרגיעו, אבל לא בבית ספרי). זה לא הספר הראשון

שאני קורע ולא מתוך איזו לעומתיות (צלהוחעס, באידיש זה תמיד טוב יותר). כשאני מזהה פוזה, אני קורע אותה. אני מתפלא איך אתם לא זיהיתם. מנגד, אני מזהה מגמות עוד לפני שאחרים מזהים, רק לא מזהה דרך לעשות מזה כסף...
אפרתי
אפרתי•לפני 9 שנים

אני לא חולקת על דעתו של אף אחד לחשוב אחרת ממני.

אבל תרשי לי להמשיך לחשוב בקול.
סקאוט
סקאוט•לפני 9 שנים

שמעי, אפרתי, לכל אדם ישנה דעתו שלו.

אם כי, אולי הביקורת היא למעשה מתיחה מוקדמת ולא מוצלחת במיוחד של מחשבות? לקראת הראשון באפריל?
אפרתי
אפרתי•לפני 9 שנים

אתה יודע מה, מחשבות? לא מאמינה לך!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

לא מאמינה שהספר כל כך מאוס בעיניך, כל כך משעמם וכתוב כל כך גרוע. אם היית מקוראי ג'וג'ו מויס או שאר הרומנטיים-רבי-מכר, מילא. אבל אתה קורא מיומן ומשובח, וקורא סופרים טובים. אז הצורה שבה אתה לפעמים קורע את הצורה לספרים משובחים, שכולם מהללים, מעוררת חשד פסיכולוגי מסויים במוחי שאתה עושה את זה בכוונה. לא ספר פחות טוב מאשר יעלהר, מסמר ואפרתי, חשבו. לא פחות שבחים מאשר הם הרעיפו. לא, לא. בוא נלך על כל הקופה. זבל מוחלט. אה, יעל ומסמר ואפרתי התפעלו מזבל מוחלט, ואני כל כך טוב, שאני מזהה מתחת למעטה של רומן משובח את הזבל המוחלט הזה.
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 9 שנים

אילו הייתי מחשבות, הייתי כותב שאת המילה "תגלגלו" כותבים עם שני למ"ד

מורי
מורי•לפני 9 שנים

אפרתי, אני לא לעומתי. אני פשוט מזהה כתיבה טובה בעמוד הראשון. טובה, לא בהכרח

מעניינת. פה היא לא היתה טובה ולא מעניינת.
אפרתי
אפרתי•לפני 9 שנים

מסמר, זו לא הפעם הראשונה (תיכף אלחש באוזנך על עוד פעם או פעמיים).

צב השעה
צב השעה•לפני 9 שנים

מסר"ב, אתה מקלל? משנכנס אדר, רבים בשמחה...

אפרתי
אפרתי•לפני 9 שנים

מחשבות, תיזהר ממני...

ספר מופלא, נפלא, כתוב אדיר. אואן שירס משורר, סופר מעולה, מוכשר בטרוף. הסיפור נהדר, רגיש ומהפך קרביים בשקט שבו הוא מסופר. אבל ברגע שכתבתי עליו ביקורת כזאת, ידעתי. מחשבות יקרע לו את הצורה. הפוכניק, דווקאי. לא?
מסמר עקרב
מסמר עקרב•לפני 9 שנים
???What the fuck נראה לי שזאת הפעם הראשונה שמתגלעים להם חילוקי דעות בינינו... לא מסכים עם שום מילה, אבל אתה כותב נפלא, כרגיל.
מורי
מורי•לפני 9 שנים

זבל מופת לא הולך. התחושה לא היתה של מומחים כמו מויס/מוסו, היודעים שהם

כותבים זבל מופת ורוכבים על מרצדס. שירס רצה לכתוב ספר "אמיתי", אבל אין לו שום כישרון.
לי יניני
לי יניני•לפני 9 שנים

דני&מחשבות .... חה חה חה..גם זבל מופת הולך ? .. :-)

yaelhar
yaelhar•לפני 9 שנים

הנה ההוכחה - אם מישהו צריך הוכחה -

לעובדה שאנשים שונים קוראים את אותו ספר ומבינים דברים שונים לגמרי. אהבתי אותו מאד, והפרטים שכתבת עליו לא היו מוכרים לי, כאילו זה סיפור שונה בתכלית...
מורי
מורי•לפני 9 שנים

השמדת ספר, לא ערך.

דני בר
דני בר•לפני 9 שנים
השמדת ערך!!!! - כך היה אומר כאן מי שלבש את גלימת המבקר הבוקר.
45 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של מורי

מוכרי החלומות

מוכרי החלומות

שאול אולמרט

כמה דברים על ההתחלה. זהו ספר ביכורים של שאול אולמרט, הבן של. משום שקראתי המוני ספרים בחיי, אני כבר מתקשה להמנע מספרות השוואתית והפעם זו השוואה לכתיבה של הנכד של.
הבן של כותב בגוף ראשון כמה שהוא חכם, יפה, בודד ובכלל לא צרכן של סמים למרות שהקוק חברו הטוב ביותר ונותן לו לעבור רגעים מלחיצים. הנכד של כותב עדין יותר, נחבא אל הכלים ולא מתרברב בגוף ראשון. למרות זאת, ספר הביכורים של הבן של בכלל לא רע: הכתיבה טובה, הקצב טוב וב-261 עמודים, גם לא מעמיס על הקורא מלל מוגזם. פעם סיפרתי לכם שאני בודק מתי אני נמצא במאת העמודים האחרונים וזו הישורת האחרונה בספר מבחינתי. הפעם אני כותב סקירה בתחילת הישורת האחרונה וטרם הגעתי אל סופה.
שאול אולמרט עוסק גם בחייו בהייטק, כמו בספר. הוא יודע על מה הוא מדבר והוא מביא לפנינו סיפור של אחד גדי חסון שפרש מלימודיו והקים סטארטאפ. המוצר שלו הוא מעין אפליקציה המסייעת לשני אנשים לשוחח, אבל גם לעשות באותו זמן עיסוק משותף כמו ציור או מענה על חידון. מניין הרעיון? מהצורך לתקשר עם בתו לידיה בת ה-6, הגרה עם אימה בהולנד. הם, האב והאם, אינם נשואים והבת לא מרבה לראות את אביה.
הסטארטאפ בהחלט מצליח ועמו המתחים בשל גיוס הכספים, העסקת כישרונות ושמירה עליהם שלא יקבלו פיתוי ממקום אחר. ועוד, הצורך לשמור על מתח חיובי תמידי, התלהבות של מתחילים גם כשנכנסים לשגרה, שיש בה לעיתים עשייה מבורכת, אבל גם איזו שחיקה והתשה. מי שנשחק ומותש הוא בעיקר גדי, הקופא בניו-יורק, גר לבד בדירת חדר ומנסה למצוא את מקומו בעולם כשהוא עוד לא ממש בן 35 והוא מוכר חלומות לעולם. הוא אמנם מתוגמל היטב, שווה הרבה, מפורסם בוול סטריט ג'ורנל, אבל טרם זכה להצעת קנייה של גּוּגְּל או אמזון. בשלב זה, כן?
אבל מאת העמודים האחרונים הם עלייה מטורפת בקצב הסיפור לצד נפילה מטורפת בעלילה. העלייה היא של הסיפור והנפילה של גדי. וכן, יש סמים, יש קורונה, יש דברים שלא ייעשו. אם עד עכשיו הסיפור נסע על פיאט טופולינו, עכשיו הסיפור נוסע על פרארי וזו נוסעת במהירות מטורפת ורק הבלמים האיכותיים של ברמבו עוזרים לבלום בזמן.
וכן, כשעושים שינוי באפליקציה אהובה ועוברים למשהו מתקדם, לפעמים המציאות טופחת על הפנים. בסוף לא צריך להחליט מי עדיף, הבן של או הנכד של.
איזה מזל שהיתה קורונה ומזה נולדה זום?

לפני 3 ימים•
★★★★★
•מורי
רילוקיישן

רילוקיישן

איילת גונדר-גושן

רילוקיישן זה משהו שדוד יצחק קרא למבצעים את הדבר הזה פעם נפולת של נמושות. צריך להעמיד דברים בקונטקסט.
המבצעת של הספר הזה, המורכב מכמה עלילות, היא איילת גונדר-גושן, להלן אג"ג. היא כנראה רצתה עולם ומלואו ולכן בחרה בחלק זעיר של העולם, פאלו אלטו, מקום בו אנשים חיים בלווה, מתים מסמים או מאבן בראשם, אם אתם כלבים. רגוע כזה. אתם בטח מקמטים את המצח ולא מבינים על מה אני מדבר. ואני אומר, שהספר הזה לא תמיד ממוקד, שזה מפוקס, שזה אותו הדבר, המילה השניה בעברית.
אבל במהלך הקריאה היתה גם תחושה של ספר עקר במידה מסויימת, סטרילי אם כבר מדברים, שזה אותו הדבר, המילה השניה בעברית. ומה בכל זאת, אם מתמקדים בכתוב ואפילו מתפקסים? אפילו שזה אותו דבר, צריך להבהיר היטב, כי חשיכה שוררת.
אדם, הנער, בן 16 הוא בנם של לילך ומיכאל, שהאמריקאים מכחכחים בגרונם כדי לבטא שמות אלה. הוא, אדם, ילד כאפות רגיל, קטן גוף ולומד בתיכון אמריקאי, בעיר אמריקאית שלווה, ליברלית, מתקדמת ורדומה, חוטף שם כהוגן מנער כהה עור שהצטרף לאומה האסלאמית, איך לא, גונב ליהודון בגדים מובחרים ונעליים יקרות כי אפשר וכי מוצדק, שהרי היהודון בן לסמנכ"ל חברת הייטק מובחרת והאסלאמיסט בן לחדרנית במלון. ואז יום אחד במסיבה כיתתית אליה אדם אינו מוזמן בדרך כלל, האסלמיסט בשם ג'מאל ג'ונס מוצא מותו, כנראה ממנת יתר של סם מתאדון. המשטרה באה לבקר בבית אדם, השם, לא היצור הביולוגי, ומחרימה את הלפטופ. רק פעם אחת ביקר יהודי במסיבה וכבר הוא חשוד ברצח אסלאמי. אופייני.
והנה קו עלילה נוסף בו מופיע אורי, שהוסלל לרמטכ"לות בישראל וגמר כגרוש מאשתו בסיליקון ואלי. היא חזרה לישראל עם הג'מעה והוא נשאר להסדיר את המשכנתא המפלצתית שלקחו בלי שכל. בעוד אורי "בין עבודות", הוא מחליט להמציא עצמו מחדש, יוצר חוג להגנה עצמית בו נמצאים בעיקר ילדי כאפות, רצוי כאלה שעברו ברית מילה, וסובלים מצ'אפחות לא ידידותיות מחבריהם כסימן לחברות אמיצה. מובן שהאקס רמטכ"ל וסמנכ"ל חברת ההייטק מתחברים והסוף לא טוב לאחד והאחר סובל מסינדרום ה"בין עבודות".
עכשיו משאתם מבולבלים כהוגן אומר לכם שהספר עמוס פחות ממה שנראה, מעניין יחסית, עוסק בדברים שכל יהודי עובר בשלב כזה או אחר בחייו וזה לא אפיית עוגות תפוחים. שמעתם על תפסת מרובה, לא תפסת?
אני רוצה להאמין שמאיה ערד היתה איכשהו מטפלת בחומרים שבספר טוב יותר, אולי אפילו גיל הראבן. אבל אג"ג עשתה זאת, ויצא מה שיצא, אכיל, טעים לעיתים, ראוי לטיפול מעמיק יותר ואולי בשניים-שלושה ספרים נפרדים.
והכלב? שם כבר זלגו הדמעות מעצמן מעצם הזעזוע.

לפני שבוע•
★★★★★
•מורי
העיר וחומתה החמקמקה

העיר וחומתה החמקמקה

הרוקי מורקמי

512 עמודים קראתי ואני רוצה שזה לא ייגמר לעולם. משזה נגמר, אני נותר חסר מילים לסקירה, עניין נדיר אצלי.
אחרי "הרג קומנדטורה" חשבתי שמורקמי, הלא צעיר, לא יכתוב שוב ספרים ובטח לא ספרים להם הוא רגיל. אז חשבתי (אבל לא אמרתי)...
כשקראתי את הספר, וקראתי כל מה שתורגם לעברית מעטו, עלו בי שתי מחשבות על שני ספרים שונים שלו: קורות הציפור המכנית הפנומנלי, וארץ פלאות קשוחה וסוף העולם. בסוף הדבר לספר הנוכחי, מורקמי מאשר שיש קשר בין הספר שלפני לבין ארץ פלאות קשוחה וסוף העולם. מורקמי שוחה טוב במחשבות שלי.
אז איך אני מתאר לכם את הספר שקראתי? אני יכול להיות נטול בינה, עצל, לא רציני ולומר לכם לכו תקראו לבד וזהו. זה הרי מורקמי. אבל זו תהיה עצלות לשמה וטפשות לשמה. אתם הרי לא תקראו באמת.
הגיבור נטול השם, שכל הספר נכתב מזווית עיניו ובגוף ראשון, מספר שכשהיה בן 17 היו לו תחומי עניין משותפים עם נערה, אותה הכיר כששניהם זכו בתחרות כתיבה. הוא במקום שלישי והיא רביעי. שניהם זכו בעטים נובעים, מהם הפיקו מאוחר יותר מכתבים ארוכים איש לרעותו. הקשר ביניהם נמשך שנה, הם היו נפגשים בעיקר סמוך לביתו שעל שפת הים. לא היה להם כמעט כסף והם רק ישבו ודיברו הרבה והתנשקו מעט. יום אחד היא נעלמה והקשר נותק לגמרי, כולל הקשר הטלפוני והמכתבים. הדרך היחידה שלו לשוב ולפגוש את הנערה היתה להיכנס לעיר שחומתה חמקמקה, העיר עם הספרייה בה הוא יהפוך לקורא חלומות והנערה תהיה לצדו. היא אמנם נותרה לצדו באותו גיל בו עזבה אותו והיא בת 16. הוא כבר סיים אוניברסיטה, היא כמובן לא מכירה אותו. משרצה לעזוב את העיר שחומתה חמקמקה, ידע שזה לא יילך, כי מי שנכנס כבר לא יוצא ומאבד את צלו, אבל זה קרה והנה הוא מבוגר, איש שעיסוקו בספרים והוא מחפש לאחר פרישה מעיסוקו בעיסוק דומה בספרים. הוא אכן זוכה לכך ועל היתר תקראו. אני יודע שלא תקראו, אבל ממי שלא קרא את מורקמי ממילא אין הוא איש ספר באמת. גם לא היא.
הספר צועד על מי מנוחות, נטול ארועים דרמטיים. אלא שככה זה אצל מורקמי, כשגם דברים דרמטיים נאמרים כלאחר יד ולפעמים יש תחושה שדילגנו על פיסקה ולא קראנו נכון את המתרחש. אבל דברים משונים קורים בספר והם מתרחשים כי ככה זה. וכן, יש מוטיב הבור ומוטיב החתול, שניהם בקטנה, כי ספר של מורקמי בלי שניהם זה לא כלה ונחרצה.
ומה בסוף? על הסוף אתם שואלים, ואת האמצע קראתם? יש רק ספר אחד של מורקמי שלא אהבתי מתוך עשרות. שמח שחזר לעצמו, לקח סיפור מ-1980 שהוא לא אהב כסיפור קצר, וחזר וטרח, עיבה וליטש ונתן לנו אהבה יפנית נוספת. אהבה למורקמי.
ומי שקרא ממילא יזכור, שאת חדות-הקרן המתות בחורף בעיר שחומתה חמקמקה, שורפים בעזרת שמן קנולה...

לפני שבוע•
★★★★★
•מורי
שש הנקודות של לאה'לה

שש הנקודות של לאה'לה

עודד לויטה

עודד לויטה, המחבר, הוא שם בו נתקלתי במקרה. הספר שלפני הוא ספר של מעט פחות ממאה עמודים לא ממוספרים, בגופן קטן במיוחד ובפורמט מוגדל מספר סטנדרטי. הספר "נוצר" בארה"ב ונמכר כאן בעברית.

יוסי נשוי ללאה והם יחד לפני ומאז 57 שנה. חייהם עברו בקיבוץ ובשנים האחרונות יוסי מכלכל את לאה ביותר ממובן אחד. היא דמנטית ושניהם בשנות השמונים לחייהם.

למרות שליוסי הטיפול לא קל הוא מתעקש להמשיך בו. הוא מאכיל, רוחץ, דואג לתרופות והורס לעצמו את הבריאות בחוסר שינה ובעודף דאגה. הבת שלהם תמר מתעקשת ולבסוף מגיעה מישהי מהביטוח הלאומי, הבודקת את לאה וועדה קובעת סכום המאפשר הבאת עוזרת מקצועית.

בין לבין יוסי קורא ספר העוסק באלגוריתם האהבה. הספר מגוחך בעיניו, אבל התובנה המסכמת מוצאת חן בעיניו: האהבה היא באג. היא לא מתוכננת, היא כן מקולקלת ולא עומדת בשום כלל.

הכתיבה של לויטה עדינה, לא מעיקה, לא מכבירה תובנות. פה ושם דמעה מגיחה מעין. אז כן, זה לא מסוג הספרים שיעמוד בחלון הראווה של חנויות הספרים, לא ימשוך קהל צמא רומן היסטורי או רומן רומנטי (שמות קוד לרומנים ירודים). נכון לעכשיו לויטה פרסם שני ספרים, כנראה משום שעיסוקו בספרים, וזה בער בו לפרסם. לפחות האחד הזה הצליח לו.

וסתם כי אני נודניק בלתי נלאה ורואה הכל, אז תזהרו, אבל לויטה כתב שיוסי, בעלה של לאה, הכניס לכיס חולצתו טאבלט. אין מצב. ועוד משהו קטן. העטיפה מקסימה, אבל בישראל אין קופסאות כתומות המכילות כדורים כמו בארה"ב. גם האיור על הספר המונח על השולחן מוכר לי. בינה לא מצאה מהיכן.

לפני שבועיים•
★★★★★
•מורי
העמדה

העמדה

סטיבן קינג

כמה זוטות קודם לספר המונומנטלי הזה. בעברית הוא מכיל 1056 ע"מ ואם מודן היו נשמעים לסדר המצוי בעולם המו"לות, מוסיפים רווחים המקובלים בין הטקסט לקצה הדף, הספר היה גולש מעבר לעמוד ה-1100. וכרגיל אצל מודן הלעומתיים, סטיבן נותר סטיפן ומי ששונא דברים כאלה נותר עם טיק בעין.
הספר נכתב לפני מגפת הקורונה ונקרא אחרי. הקורונה סגרה שערי מקומות עבודה ובילוי של רוב העולם והושיבה אנשים בבתיהם. הנזק היה מינימלי יחסית, ההיסטריה רבתית. אבל מה שדומה בין המגפה בעמדה ובקורונה זה המקריות של פריצת המגפות, כנראה טעות אנוש. מה ששונה זה שאנשים נשמעו יחסית היטב להוראות הממשלות, כולל חיסונים הזויים. בעמדה, כיאה לאמריקאים, רובים ואקדחים נשלפו במערכה הראשונה וירו מיד. אנשים התעטשו, השתעלו, נורו וכיפות המוח שלהם עפו בסיטונאות. קינג אוהב דרמות מדממות.
הלהג בתחילת הספר עצום ורב. בינה ממליצה ללכת ישר לפרק 18, אבל היא מלאכותית ואנחנו בני אדם. אין לנו אפשרות לדלג עד לעמוד 18 בלי לפגוע בקליפת המוח שלנו, אז אני מרפרף. ממילא כל דמות מתה או מהמגפה או מירי של בעלי התרבות הקלוקלת הקרויים אמריקאים. אני אכן בפתח פרק 18 וימים (רבים) יגידו עד כמה סקירה זו תהיה ארוכה בהתאם לאורך הספר.
בעמוד 200 כבר לא ניתן היה להסתיר שמדובר במגפה ששמה הזמני שפעת-על, שבאה להסתיר את האמת. מהי האמת, איש לא יודע. אבל אפטשי, סליחה, לא התאפקתי, כולם יודעים שמשהו השתבש, בסיוע התקשורת. בעמוד 210 סטודנטים כבר מוחים ברחובות ובעוד שני עמודים כולם יורים על כולם ואין תקשורת כבר. באותו זמן ובאותו יקום, בשנת 2020, חברה אלמונית וקטנה בשם פפייזר עושה ניסויים בבני אדם חיים, בחיסון הזוי, אולי בזוי, ומשכנעת את כולם בכל העולם שהיא הצילה את היקום עם אותו חיסון. לא נרשמו מהומות. אנשים נחו בבתיהם והממשלה חילקה כספים במה שנקרא חל"ת.
ואם נחזור ללהג הנוראי בספר הכבד הזה, בעמוד 300 נותרו שרידיה העמידים של המגפה, אלה שלא נדבקו בגלל שיש להם חיסון טבעי, אנשים שחלקם סבורים שניתן לשקם את החברה, הדמוקרטיה ותעשיית החשמל. אמריקה הרי עשירה, דמוקרטית ולכן ב-2026 היא מהראשונות ביקום עם כמות הומלסים, חוב לאומי ענק והוכחה שדמוקרטיה וקפיטליזם הם כנראה מתכון לאסון. סליחה מכם שאני הולך קדימה ואחורה – הספר ממש לא כזה מעניין.
בדר"כ, בכל ספר אני בודק מתי אני כבר במאת העמודים האחרונים ומתייחס אליהם כישורת האחרונה. בעמוד 470 עוד לא הגעתי לעמוד 528, שזה מחצית הספר. ומה כן? אז לא. לא דמויות משכנעות במיוחד, אבל פגומות אחת אחת, לא עלילה מי יודע מה, למעשה אין עלילה, וכשמדובר בכמה מאות מיליונים אמריקאים מתים תוך זמן קצר משפעת-על ונותר רק קומץ אנשים פגומים, תבינו כמה זה מתסכל ולא מבטיח. אמנם זכותו של כל סופר לבחור את דמויותיו של הסיפור, אבל להיות כזה לעומתי ולבחור דמויות כמו ניק, למשל, החירש ובגלל זה אילם, שהתקשורת אתו היא פתקים לאחרים והוא קורא שפתיים, זה איטי ומתסכל, והוא אמור להיות משהו, רק שהמשהו הזה מסרב להגיע. רבאק, עמוד 470... ורק תחשבו על מדינה עשירה וריקה מתושבים. היכן השודדים ממדינות סמוכות? היכן הגרעין הרוסי?
אז סוף סוף אני בעמוד 530, מעל מחצית הספר, והנה עוד כמה אנשים, בעיקר נשים ובעיקר כמו כת כמו של גואל רצון. עבר מהר. והנה האיש האפל, שלא ברור מתי נכנס לספר, ומולו האיש המכונה פחזבל. ואם לא די לכם בשני החמודים האלה, ברררר, פתאום יש, לא תאמינו, ילד...
נדמה שקינג הוא קלידן בלתי נלאה. הוא פשוט אוהב להשחית מקלדות ולכתוב בלי סוף קשקושים שהעין נלאית והמוח מתערפל. מעל חמש עמודים עברו, אין מסיפור באמת ויש עייפות. לא רק שהדמויות פגומות, אמריקה פגומה. רק שפעת קטנה חולפת, כמה מאות מיליונים מתים ומה, כבר כולם חמושים. מה יש להם אלה?
אני כבר בעמוד 585 בייסורים רבים. התגלה כבר האיש האפל עם העיניים האדומות. מיהו? אין לי מושג. מה שכן, שניים מדברים ביניהם על יצירת אומה חדשה, האחד מתלהב מחוקה וממוסדות מסודרים והשני אומר משהו בסגנון: בחייאת, אנחנו אמריקה. ואני אומר, כן, אמריקה של חובות והומלסים. ומה בסה"כ? כלום. ממשיך להתייסר ולקרוא. אני לא יודע היכן הספר הזה בין "זה" ו"העוקץ", אבל קינג איבד את זה, בלי מרכאות.
האזור בו רוב האנשים עליהם הספר מדבר הוא עיר הנקראת בולדר בקולורדו. אלה שנותרו לאחר שפעת-העל קוראים לבולדר האזור החופשי. מספר אנשים מונו לצאת כמרגלים מערבה לנבדה, לראות מיהם המצויים שם. כאן הספר מתחיל להדרדר מהגובה הלא רב בו היה מצוי ממילא. זה לא נגמר ממש טוב.
אם לרגע נדמה, ואכן יש סימנים לכך, שקינג ניסה לכתוב ספר העוסק ביום שלאחר אסון נוראי, בבני אדם שאיבדו קרובים רבים, מוסדות שלטון, חשמל, מפעלים וכל דבר אחר הנלקח כמובן מאליו, אז ניסה.
זהו ספר אמריקאי ככל מה שנראה לנו אמריקאי, משהו עם התחלה נוראית עם אסון שנגרם ע"י אנשים וממשיך עם התנהלות אנושית להציל את מה שנותר ולהמשיך את מה שנראה כאמריה הגדולה. האם קינג בנוי ליצור ספר כזה? נדמה שלא. קינג היה בן 28 בעת כתיבת הספר. ינוקא עם יומרות גדולות.

לפני 3 שבועות•
★★★★★
•מורי
מול המראה האכזרית

מול המראה האכזרית

מיכאל בר-זהר

את הסקירה לספר מאיר עיניים זה התחלתי לכתוב באמצע מאי 2026, מספר חודשים לפני הבחירות הגורליות שלאחר הטבח ההוא. מיהרתי להתחיל לכתוב כבר בעמוד 50 של הספר. אם ההפיכה המשטרית מצד הליכוד והימין עשתה משהו מטלטל בקטנה לפוליטיקה הישראלית בתחילת 2023, טבח השבעה באוקטובר טלטל בענק בפוליטיקה בה נמצאים לרוב ננסים רוחניים.
הספר הנוכחי של מיכאל בר-זוהר, כותב נהיר ומאיר עיניים, כאמור, מספר לנו סיפור, שלא ניתן לראות בו אלא סיפור של היסטוריה חוזרת, אבל לאחור. בר-זהר, יליד 1938, היה דוברו של משה דיין, בשיאו שר הביטחון בזמן מלחמת יום כיפור. פרט לדיין, בר-זהר מספר על רבים מגדולי הפוליטיקה של אותם ימים מהענק מכולם, אך קטן-הגוף, דוד בן-גוריון ועד לשמות נוספים כיגאל אלון, משה דיין, נבון, פרס, זלמן ארן, רבין, גולה מאיר, בגין ועוד. הספר הגיע לאינתיפאדה הראשונה ב-1987, אירוע רב נפגעים בגוף, בנפש ובפוליטיקה הישראלית.
ומה ההבדלים כבר בקריאת רבע מהספר? שני הבדלים גדולים ובולטים: דוד בן-גוריון היה פוליטיקאי ומדינאי ענק. הוא ראה למרחוק וסמך על הצעירים המוכשרים, אותם רצה לקדם ותמך בהם. אותם צעירים, או לפחות חלק מהם, הגיעו רחוק כמו גולדה מאיר, רבין, פרס ונבון. ומה היום? מעל כולם ניצב נתניהו, פוליטיקאי ענק ומדינאי ננס, המוקף בננסים רוחניים לרוב, שאת רובם ככולם אין הוא רוצה לקדם ועליהם אין הוא סומך. האם נתניהו אשם בכך? לגמרי. באווירה שיצר מי שיכול לתרום לפוליטיקה ולמדינה, ולא רוצה בכך, ומי שנתמנה לתפקיד כלשהו, לא מסוגל לכך. אפילו תקופתו של בגין זכורה לטוב בתחילתה.
עם המשך הקריאה לא ברור מה מטרת הספר, אבל הכתיבה הבהירה והמרתקת מכריחה כמעט להמשיך בקריאה. הספר, כאמור, נעצר ב-1989, עת משתדלים כל העולם ואשתו להגיע להסכמה על תחילת הדברות עם הפלסטינאים והגעה להסדר, מה שהיום זוכרים כאוטונומיה לפלסטינאים. באותה עת שמיר קפוץ היד ראש הממשלה ורבין שר הביטחון. מפלגת העבודה רוצה (לתת עבודה...) והליכוד השולט מלוכד כרגיל סביב סרבנות וחוסר מעש.
בדרך ממלחמת ששת הימים לאינתיפאדה הראשונה לא מעט מתו משני הצדדים, אבל העולם הערבי קפא על שמריו ולא יכול היה לתת דבר (לערביי ישראל). ישראל התעצמה והתחזקה, ומהצד היוני הבינו מה שתמיד היה ברור, שצריך להפרד כידידים מהערבים לטובת שני הצדדים. האם נפרדנו?
עוד שנים אחדות (לאחר סיום הספר) יעלה נתניהו לשלטון לאחר הרצחו של רבין ומותה של ישראל הישנה והטובה. הביביזם יעלה ויפרח, ישראל גדלה באוכלוסייתה וכך כמובן גם אוכלוסיית הפלסטינאים, אם כי פחות מהנבואות השחורות. האם היום אנחנו מתקרבים לאיזשהו פתרון? השבעה באוקטובר הוכיח בבירור שלא, אבל גם ננסותם הרוחנית של הפוליטיקאים מהימין הריק על מלא הוכיחה שאין על לדבר ואין עם מי. אם מצדנו אין עם מי לדבר, והספר שלפני הוכיח שתמיד היה עם מי, נראה שהמצב אבוד. חשוב לזכור, שלא מדובר בספר על שלום. העולם היום השתנה כל כך, השנאה לישראל חזקה כל כך ויכולתה למכור נשק משובח לאוייבנו מוצקה מתמיד, שלקרוא ספר כמו שקראתי הוכיח שהים אינו אותו הים, הפוליטיקאים מתכווצים והרצון הטוב מתפוגג.
ואם נחזור שוב לספר האדום שלפנינו, הרי ליוויתי אותו אני, גופי ותודעתי במסופר בו כשאני ילד, נער, חייל וסטודנט. כל מה שקרה בו חוויתי בחיי, אבל תמיד נחמד לקרוא כשהכל מסוכם היטב מעטו המושחז של בר-זהר, היודע כתוב.

לפני חודשיים•
★★★★★
•מורי
לב רעב

לב רעב

אשכול נבו

בואו נדבר מה אין בספר.
אין בספר אנשים הנהפכים לחיה אחרת או לחרקים, כך שאפשר לומר עליהם דברים שאפשר לומר רק על אנשים הנהפכים לחרקים.
אין בספר תעלומות, עם גיבור הפותר תעלומות אלה, שאין לו אישה ואין לו ילדים, כי ככה יצא.
אין בספר אנשים מוכשרים מגדר הרגיל, הכותבים עליהם ביוגרפיות ומתארים אותם ישנים לילות שלמים במשרד שלהם עצמם על הרצפה עד שהחשמלית הראשונה המושלמת תצא לכביש. אתם כבר מנחשים. לא, היא לא סינית.
נו, אתם דוחקים, מה כן יש?
אז בואו נדבר על מה יש בספר.
בספר יש סיפורים, דבר שאני דווקא לא אוהב, אבל זה של אשכול נבו, זה שיודע לכתוב מה שנעים לנו לקרוא, אבל שנעים לו יותר לכתוב עליו. הצירוף הזה אפילו נעים עוד יותר כי זו הישראליות בלי פוליטיקה (אז מה אם נבו הוא הנכד של ראש הממשלה השלישי של ישראל?), בלי היסטוריה מעצבנת ולעומתית, עם דברים נייטרליים שעושים לנו נעים בגב בלי התייפיות ומתקתקות סכרינית. זה לגמרי לא עניין של מה בכך. אשכול נבו זוכה להיות סופר אהוב בלי התנצלות.
אז כן, כמובן שלא כל הסיפורים באותה רמה, אבל שופעים מצבים ואמירות העושים לנו טוב, ממש ספר ממתק.

לפני חודשיים•
★★★★★
•מורי
הבית אשר נחרב

הבית אשר נחרב

ראובן נמדר

הספר הזה זכה בפרס ספיר ב-2014. אני לא מתרשם מפרסים בכלל ומפרס ספיר בפרט, והופתעתי, בסקירה לאחור של הספרים הזוכים, שאחדים מהזוכים אהבתי מאוד, למשל תיאום כוונות של חיים סבתו, מישהו לרוץ אתו של דויד גרוסמן או אם יש גן עדן של רון לשם. ראובן נמדר, המחבר שלפנינו, אם לא ניקח בחשבון אוספי סיפורים שחיבר, הרי הוא סופר של ספר אחד, ספר זוכה, אבל אחד. האם הזכייה מוצדקת? קראו.
אנדרו כהן, פרופסור בכיר באוניברסיטת ניו-יורק, הוא מסוג האנשים האובססיביים כמעט לצורה בה הם נתפסים בחברה. הוא מקפיד על לבושו, גם על הדירה על גדות ההדסון במנהטן, מקפיד על מה בא אל פיו, שומר על גופו ומתאמן תכופות. מדי פעם מארח בדירתו המפוארת אנשים נחשבים לארוחות נחשבות. מגזינים נחשבים מבקשים את דעתו הנחשבת והוא כותב סקירות בחפץ לב. מי שמלווה אותו כרגע בחייו היא אן לי, צעירה מרשימה. הוא בן 52 ומי שיגלם אותו בסרט אמור להיות מייקל דאגלס.
אבל אם נבין מכל זאת שהחיים מושלמים וקלילים, הרי חזיונות פולשים לתודעתו. אם חזיונות אלה מראות המשבשים את ראייתו הבהירה והסדורה בדרך כלל, הרי גם ריחות פולשים לאפו. אם לא די בכך, חייו משתבשים עד כדי כך שהוא חוטף נאום מעליב מגרושתו, אן לי עוזבת אותו, שנתו הסדורה משתבשת ובריאותו חוטפת סדרה של הקאות. אם זה נשמע לא נעים, בעיקר לאדם מוקפד כמו אנדרו, אנחנו העומדים מהצד ומצפים למשהו בסדר גודל מיסטי העומד להתרחש.
הספר כתוב היטב וברמה גבוהה. קל לקרוא את הספר והוא מתקדם היטב, השיבושים מבטיחים שנצא ושלל רב בידינו. מתי הדברים משתבשים בספר, לפחות בעיני הקורא? המטפורות מתחילות לחזור על עצמן כדוגמת החולצות הבוהקות מלובן של פרופסור אנדרו כהן, הממהרות להאפיר ולהתקמט מזיעה, ומראות לנו על שיבוש חמור שחל. פה מתחילה להתגנב לה התחושה שזה, אחרי ככלות הכל, ספר נפ"ל. מצפים, מצפים, קוראים, קוראים, ומה מקבלים?
אם חשבנו שנקבל אפוס קולנועי מרהיב, לפחות לפי צילום הכריכה הקדמית, הרי מדובר בפרופסור בכיר, יהודי בעיר בה לא חסרים יהודים מוצלחים אחרים, בסופו של דבר לא די בהתקף פסיכוטי כזה או אחר כדי לסבר את דעתנו. ובגלל שזה מתברר כספר נפ"ל, האכזבה מרה.
אם הגעתם/ן עד כאן, מותר לכם/ן לדעת מהו ספר נפ"ל – נטול פואנטה לחלוטין.
חבל.
נמדר יודע לכתוב, גם הוא ניו-יורקי, האקדמיה, השפה, המקום כולם מוכרים לו. לא שאלה תנאי חובה, סף כן. יכול היה לצאת מהספר אפוס מרשים יותר, ואנחנו נותרנו עם תאוותנו בידנו.
לא יודע מה השתבש ואני גם לא יודע למה נמדר חתר. הספר מחולק לספרי משנה ומה שנמדר משבץ בין הספרים הם כתבים של עגנון. עוד תעלומה.

לפני חודשיים•
★★★★★
•מורי
הילדים הם מלכים

הילדים הם מלכים

דלפין דה ויגאן

שני דברים להתחלה: העטיפה של הספר מטופשת לגמרי ומכוערת. המעצבת עדה ורדי צריכה להנזף. הדבר השני: צרפת החליטה ב-27/1/2026 לאסור כניסת צעירים מתחת לגיל 15 לרשתות החברתיות. שוטר יוצמד לכל נייד. מכאן נמשיך לסיפור העוסק ברשתות חברתיות.
מלאני רצתה בהכרה. זו לא היתה משאת נפשה כל חייה, אבל אחרת חשבה שהיא פשוט תתפוגג. לכן, ניסתה להתקבל לריאליטי של חתונה. כבר במפגש המצולם הראשון בחשיכה בין שלוש נשים לשלושה גברים, איש לא נגע בה. די מהר מצאה עצמה בחוץ והקריירה הטלוויזיונית שלה הסתיימה בטרם החלה.
הסיפור הממשי מתחיל באמצע 2019. למלאני בן בן 8 ובת בת 6. היא מנהלת ערוץ יוטיוב ובו היא תמיד ברקע ואינה נראית, אבל ילדיה תמיד נראים מזה שנתיים על המסך כשהם עושים מהלכים של UNBOXING, פתיחת ופריקת קופסאות שהם מקבלים במתנה מחברות בגדים, ממתקים ומאכלים למיניהם. זה מבוים היטב, משוחק כראוי ומשעשע לכאורה. אולפן בנוי בביתם, ערוץ היוטיוב בביתם נקרא HAPPY TIMES. לילדים של מלאני מיליוני עוקבים עד לאותו יום נמהר ביוני כשהבת קימי נחטפת. איך חזרה ומה עלה בגורלה תצטרכו לקרוא בעצמכם.
דה ויגאן ניסתה לכתוב ספר העוסק ברשתות החברתיות, הזמנים הם זמני אינסטגרם ויוטיוב, ביניהם דה ויגאן מבלבלת חופשי. אינסטגרם הרי שייכת למטא, חברת האם גם של פייסבוק ויוטיוב שייכת לאלפאבית, חברת האם גם של גּוּגְל. טיקטוק נכנסה לתמונה באיזכור בודד. דה ויגאן, אם כן, מנסה לדבר על הסכנות של ערוצים אלה, החטיפה של הבת, התפרקות המשפחה מאוחר יותר, ובכלל כל הרע הנוגע לזה.
הספר יצא ב-2021 ורק כמה שנים לפני כן יצא הטיקטוק הסיני. בסין אין טיקטוק, יש משהו דומה. ולמה הזכרתי את זה? מניסיון אישי וכצופה הן באינסטגרם, ביוטיוב והרבה בטיקטוק. זמן מה באמצע 2025 התחלתי לצלם סרטונים פוליטיים ברובם משלי ולהכניסם לטיקטוק. זה החל בצילום והכנסה, בצילום, עריכה והכנסה והמשיך עם קניית מיקרופון לשיפור הצליל ו... הפסיק. לא היה לי כוח להתחייבות לצלם, למצוא נושאים, מה לומר וגם לענות למגיבים הספורים, רובם מחצי המפה הפוליטית נטולת המוח.
דה ויגאן אולי תאיר כמה פינות ותראה דרך לכמה קלולסים, תלך עם המגמה של צרפת להתקדם ולאסור כניסה של ילדים לרשתות, אבל, וזה אבל גדול, כולם שם. אם נניח לרגע את עניין הילדים, נערים ונערות צעירים רוקדים ושרים, ילדים צעירים יותר נראים בסרטונים שובי לב של THE VOICE KIDS, AGT ו-BGT ואם אתם לא יודעים על מה אני מדבר, איך אתם מצליחים בכלל לנשום? יש כאלה שאומרים שאינם מוכנים להכניס טיקטוק לנייד. האם הם פתחו פעם אטלס, מילון?
תאמרו להגנתכם, הרי יש אוכלוסייה ענקית עם ניידים כשרים, שפרט לשיחות אין בהם דבר. להגנתכם? לו היה להם נייד רגיל יכלו ללמוד דבר או שניים בחיים, כולל אנגלית.
מה אני רוצה לומר על דה ויגאן? היא יודעת לכתוב, אבל הספר רץ ומשאיר מאחוריו נושאים כבדי משקל. לו הציצה, והיא מציצה, בטח היתה לומדת מתכון או שניים לקציצות של קובי אדרי. קשה? לא קשה. בוודאי יכולה היתה לעקוב אחר טרנדים של אוכל ויורדת פחות על קפה, ממליצה יותר על בשר ומלהגת פחות. האם אינה צופה? צופה גם צופה. אני כבר לא מדבר על זמרים, נגני פסנתר, גיטרה וכינור המנעימים את זמננו שעות וזוכים לעשרות אלפי לייקים כל ערב ובוכטה של דולרים.
עקבתם אחרי קאבי לאמה (Khaby Lame)? יש לו 160 מיליון עוקבים ואם עקבתם, סוף סוף תדעו לפתוח צנצנת בלי עזרים כלשהם. הרשתות פשוט פנומנליות. אם אתם בטיקטוק אתם בטח מכירים את Dylan Page. ידיעה חדשותית ממוצעת שלו זוכה למיליון ויותר לייקים. אם נדמה לכם שזה הרבה הרי זה שונה ממספר הצפיות, שהוא גדול בהרבה. אנשים קמצנים בלייקים כי להזיז את האמצע כמה סנטימטרים זה מאמץ ניכר, בטח מאמץ מוחי.

לפני 3 חודשים•
★★★★★
•מורי

ביקורות נוספות על "ראיתי איש"

ראיתי איש

ראיתי איש

אואן שירס

חיפשתי משפט פתיחה מבריק, שיהלום את הביקורת על יצירת המופת הזאת.

ולא מצאתי.

אני מחפשת מילים שתבהרנה איך הספר הותיר אותי נטולת נשימה ומסוחררת, מוכת תדהמה ומלאת קנאה.

אני אנסה.

אינני חושבת שאצליח. אז אגע, קצת, בקצה קצהו של הקסם ואשתדל לתאר איך הצליח אואן שירס לכתוב ספר מהדהד, אבל שקט כל כך, ענק, אבל נזירי וצנוע, ספר על יגון, שאינו משתמש בכל קלישאות הצער.

ובראשית, הסיפור, שפשטותו יכולה לכווץ אותו לחצי עמוד. מייקל הוא סופר של ספר דוקומנטרי מצליח, שחוזר ללונדון לאחר שאשתו קרוליין מתה בפקיסטן בשליחות עיתונאית. שכניו, הזוג נלסון ושתי בנותיהם הקטנות, מאמצים את האלמן האבל והוא נעשה חלק בלתי נפרד ממשפחתם.

אבל שבת אחת מתרסקת האידיליה, כשמתרחשת תאונה איומה וסוד גדול עוטף את הטרגדיה ומפרק את חיי כולם.

מנגד, מתואר הרגע האיום שבו מתה קרוליין ואת השפעת מותה על האיש שגרם להריגתה ועל מייקל ובאופן עקיף על מי שנגע בחייו.

שירס פורש את הסיפור בפנינו טיפין טיפין, כמו ספר מתח, הוא מגלה טפח ומכסה טפחיים, הוא נודד בין הגיבורים, קושר את חייהם ופורם, מחבר ומתיר, וכמו בחידת תצרף, רק כשתתגלה פיסת המידע האחרונה תושלם התמונה.

אבל הכתיבה, הכתיבה המכשפת היא שעושה את הספר ליצירה חד פעמית. עולם הדימויים של שירס הוא חסר גבולות ואין שום תיאור שדומה למשנהו. כל פעולה וכל מצב מתוארים לפרטי פרטים, אבל בראייה חדשה שהולמת בבורות שלנו, באי ההבנה, בתפיסה השגרתית של הנראה והנגלה. כאילו היינו קצרי ראייה ושירס חובש לנו את ספרו כמשקפיים, פתאום אנחנו מבחינים בפרטים, הצבעים נעשים ברורים, אנחנו לא רואים עץ, אנחנו יכולים לספור את העלים.

קשה להסביר את הכתיבה המיוחדת בלי לתת דוגמה.

"אבל אפילו בחודשים הראשונים ההם כבר חש מייקל שהבית הכפרי הזה לבדו עלול לא להספיק לקרוליין. מקצביהם השלימו זה את זה, אבל היו שונים, והמעבר לקואד א-ברין חשף זאת כפי שלא חשפו זאת חייהם בלונדון. גם הוא וגם קרוליין היו מספרי סיפורים, לא מחייהם שלהם אלא מחיי אחרים. הטריטוריה המקצועית הזאת של גילוי ועיצוב מה שמעבר לעצמם, הייתה מה שחלקו בתחילה, מה שחיבר ביניהם בתחילה. אלא שמייקל תמיד נסוג אל שולחן הכתיבה לספר את סיפוריו, ואילו קרוליין הייתה פשוט עוברת לסיפור הבא. בשבילה היה הסיפור צורך, רעב. אמונתה באמת שמסופרת הייתה כמעט קנאית, יהיו אשר יהיו תוצאות החשיפה הכרוכה בסיפור. מייקל היה שוקל את תכניו בזהירות שמא יעוררו הדים לא רצויים או יפגעו במישהו, ואילו קרוליין מעולם לא פחדה מן ההשלכות."

כשאני מצטטת קטע אקראי כזה, אני כמו אם גאה ששולפת את תמונות ילדיה כדי להציגם, אבל גם היא יודעת שתמונה אחת לוכדת רגע אחד, ויש עוד אלפי פנים של יופי שאין ביכולתה להציג.

אואן שירס הוא אמן של ציור ושל פסיכולוגיה ושל ספרות. הוא צולל אל חיי גיבוריו ומפרק את תחושותיהם לגורמים. הוא מעניק להם חושים חדשים ותובנות חדשות וזוויות ראייה ואופקים חדשים.

בעדינות ובעומק הוא מתאר את פניו של המוות, את האובדן שאיננו רק העדר, אלא תבנית חדשה של מי שהתפרק בעקבות האובדן ונוצר מחדש. הוא מצייר את תחושת האשמה של מי שגורם למוות, את ניסיונות ההחלצות מן המצפון המייסר ואת אי היכולת לשאת את החטא. הוא מנתח לעומק את ההשתנות של גיבוריו ואת יחסי הגומלין הנרקבים במשפחה ובחברה בעקבות האסון.
ומעל לכל, הוא נותן למלחמה המודרנית, מלחמת הסייבר הנקייה מדם, הסטרילית, הרחוקה, לדבר בעד עצמה, לחפש את התירוצים שלה ולהפריכם.

ניסיתי להסביר עד כמה הספר מופלא. אני בטוחה שלא הצלחתי. זהו ספר שגם אם לא יגרום לכם לבכות (לי הוא גרם, בגלל שאינו סוחט דמעות) הוא יהדהד בתוככם ימים רבים.

ותודה גדולה ליעל ולמסמר עקרב שבזכותם רכשתי את יצירת המופת הזאת.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•אפרתי
ראיתי איש

ראיתי איש

אואן שירס

טעות אנוש. איזו מילה מתעתעת. היא יכולה להוות קרש הצלה עבור האדם שחולל את הטעות וגרם לנזקיה הבלתי הפיכים, והיא יכולה להוות כתב האשמה חריף של האדם שחייו נהרסו בשבריר שנייה, בשל אותה טעות אנוש קטלנית. ומה קורה בדיוק כאשר קורבן של טעות אנוש טועה בעצמו, טעות אחרת, קטנה כביכול, אך בעלת השלכות עצומות, טעות שגובה חיים? האם היותו הוא עצמו קורבן של טעות אנוש תגרום לו ליטול אחריות על מעשיו ולשאת באשמה, או שמא הוא יוכיח כי המוסר האנושי הנו גמיש מאוד ומשתנה בהתאם לנסיבות, והוא יבחר בדרך של הסתרת האמת והערמת שקרים?

הסיפור פשוט: מייקל מתחיל להתאושש לאחר מותה של אשתו, אשר נורתה בשוגג במהלך שליחות עיתונאית בפקיסטן. הוא מתיידד עם שכניו, זוג צעיר ושתי בנותיו, ומתחיל לחזור לחיים. "בכל בוקר שהתקלח חש את טעמו של שמץ עתיד שלא היה בהכרח הד של העבר" (עמוד 35). מייקל ואשתו הם קורבנות של טעות אנוש. מייקל מלא חמה וזעם על הטייס שמיהר להנחית את הפצצה והותיר אותו באובדנו, אבל החיים עתידים ללמד את מייקל עד כמה קצר הוא המרחק בין היותו קורבן של טעות אנוש שגבתה חיים, לבין היותו גורם לטעות אנוש שגבתה חיים. מייקל כבר למד כמה שברירים הם החיים וכי די בשנייה אחת של חוסר תשומת לב כדי שחיים שלמים יילקחו ויימחקו. זיכרון אשתו המנוחה מלווה אותו ימים כלילות, משתק, פוצע, דוקר. "די היה במחשבה עליה, בצל של דימוי, בהיזכרות בצורה שבה אספה את השיער או מרחה קרם לחות בטפיחות על לחייה כדי לגדוש את חזהו, לרדד את נשימתו ולערפל את עיניו" (עמוד 56). אבל מייקל ילמד על בשרו גם את טיבה המייסר של ההרגשה להיות בצד השני של המתרס, כאשר תאונה איומה מחדירה סוד לחייו של מייקל ומניחה על כתפיו את כובד משקלה של האשמה, ולא פחות מכך, של ההסתרה.

הנושאים בהם עוסק הספר הנפלא הזה הם קשים: מוות, שכול, נטילת אחריות (ובעיקר בריחה ממנה) על מעשים שבעטיים נלקחו חיים, שבריריותם של החיים ומרקמם העדין והמשתנה של הקשרים האנושיים בין אנשים. החומרים הקשים האלה מוצאים את ביטויים בעלילה בצורה מהורהרת, מעוררת מחשבה ומעלה תובנות. אואן שירס מיטיב להיכנס לנפשם של גיבוריו ולתאר את רגשותיהם, ובעיקר את ייסוריהם ואת לבטיהם, ולא בכדי הרומן ממעיט בדיאלוגים ומרבה בתיאור מחשבות ותחושות. כתיבתו של שירס העבירה בי לפרקים צמרמורת פיזית, בעיקר בהתייחסותו למוות ולשכול. "אילו הייתה רוחה מבקרת אצלו, הוא היה אומר לה שאי אפשר להכיר מקרוב את המוות, שרק הוא יכול להכיר מקרוב אותך. היה אומר שקיימת לידה אל הבגרות מעבר להולדת ילדים או לאובדן הורים. והלידה הזו היא לידתה של אהבה שנקטעה: למצוא אדם שחייו נותנים משמעות לחייך, ואז למצוא שמותו פתאום סוגר אותך שוב, כשיני מלכודת ביער" (עמוד 60).

בספר יש כמה טעויות לשוניות שמעט צרמו לי, אם כי הן לא פגעו בחוויית הקריאה. מעט משונה שבהוצאת כתר המכובדת מופיע ספר בו נכתב "ללא כחל וסרק" (עמוד 176) במקום "ללא כחל ושרק", מה גם שהספר מתהדר בעורכת לשונית ובעורכת תרגום.

תודותיי ליעל הר, שרק בזכות הביקורת הנפלאה שלה על הספר הגעתי אליו.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•מסמר עקרב
ראיתי איש

ראיתי איש

אואן שירס

כל ספר צריך שלד שיחזיק אותו. לספר הזה יש שלד חזק. דקיק אמנם אבל בנוי מפלדה מגולוונת.
עלילה מקורית וחכמה עם משק הכנפיים של אפקט הפרפר: אירוע שמתרחש בנקודה X גורם לאירוע אחר להתרחש בנקודה Y.
אבל בתווך, בין חוליות השלד, שיעמום יומרני, מתאמץ ומייגע שטובע בבקבוקים של יין שהוא כנראה משובח לטעמן של הדמויות שגומעות אותו אבל לי הוא הרגיש כמו מיצי מרה.
התפעלתי מהסיפור אבל נאנקתי מהדרך שבה הוא סופר. אפילו ריחמתי על המתרגם שמי יודע בכמה תזאורוסים הוא נאלץ לפשפש כדי למצוא במפגיע דווקא את המילה הכי נשכחת וזנוחה כדי לתאר ברז וכיור ושטיחון אמבטיה.
ואם יש ספר שבערך מחצית ממילותיו מתארות פארק אבל בסופו אין לי שמץ איך הפארק נראה – משהו מאוד מהותי בספר לא עובד.


חשבתי על איתי אנגל. לאחרונה יש לו גם גרסה נשית שקוראים לה אפרת לכטר. בכל פעם שהם יוצאים לשליחות עיתונאית באזור מלחמה ומשתחלים לבפנוכו של איזה מוג'הידיניסטאן אני חושבת מה יקרה אם... חלילה...
מה יקרה? איזה מחיר המדינה שלי תצטרך לשלם בגלל שהם רוצים לראות מקרוב את הלבן שבעיניים של ארכי טרוריסטים? מי נושא באחריות עליהם - אילנה דיין או בנימין נתניהו?

להבדיל.

קרוליין נהרגה במהלך שליחות עיתונאית.
היא לא היחידה שנהרגה באותה תקרית. היו עוד הרוגים בקרב צוות הצילום שלה. אבל הייסורים הם רק על קרוליין.
מתברר שיש דרגות של הרג בשוגג.
אישה זה חמור ובלתי נסלח. אישה נשואה זה הכי חמור והכי בלתי נסלח.
גברים מערביים? סיכון מתבקש. שימצאו לעצמם עבודה פחות מסוכנת.
פקיסטנים חפים מפשע זה לא נחשב. אף אחד לא סופר אותם. אפילו לא הסופר.
ועל זה נכתב: "הסופר הוולשי המצליח אואן שירס מטפל ביד אמן בשאלות של אשמה".
היד שלו מעוותת. והוא צבוע.


איך גמזו היה אומר?
ראיתי איש. מצדי יכול היה למות בחמש ולא הייתי רואה אותו.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•שונרא החתול
ראיתי איש

ראיתי איש

אואן שירס

ספר מדהים. אשתו של מייקל מאבדת את חייה כעיתונאית בגלל טעות בזיהוי. מייקל עובר דירה ופוגש שכנים המתחברים איתו.
בביקור מייקל בבית השכנים קוראת תאונה נוראה.
יש פה קונפליקטים של שקיפות והודאות של מייקל ושל המעורבים בחייו.כמה קשה להודות באמת המרה. ספר מופת.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•תברח
ראיתי איש

ראיתי איש

אואן שירס

ואני ראיתי איש
שניצב במרכזו של עסק ביש
הערכה? הכרה?
או בלי תוכן וצורה?

הנה איש לבדו
מול אש צולבת
הנה איש לבדו
מול הערצה נלהבת

איש לבדו ניצב
לו רק ניתן ואלמד
הצלחתו של איש אחד

טוב, תסלחו לי על הפרץ הפואטי, זה הזדמזם לי בראש לאורך כל הקריאה, הייתי צריכה להוציא את זה.
אחרי הכל, הגעתי לקרוא אותו רק בשל הסקרנות שעוררה בי המחלוקת עליו כאן באתר.
ונעבור לתכלס.

"ראיתי איש" עוסק, כך נכתב על כריכתו, בשאלה:
"למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים "טעות אנוש"? האם המילים האלה מקילות על היכולת לסלוח, מאפשרות לזכות בסליחה?"

אבל האמת היא שזה לא בדיוק הנושא שלו, וזה בעיני מקור חולשתו ועוצמתו גם יחד.

שתי "טעויות אנוש" מתרחשות במהלך הסיפור. אולי יותר.
לכל אחד מהמקרים הטרגיים העומדים במרכז הסיפור אחראי יותר מאדם אחד.
לפחות שני גיבורים של הסיפור מתייסרים בשל טעותם ובשל תוצאותיה הטרגיות.
אבל זה לא מקור הייסורים היחיד שלהם. אפילו לא העיקרי.
אחד מהם, ינסה להסתיר את טעותו, וניסיון ההסתרה והויכוח האינסופי עם המצפון, יקחו חלק משמעותי בייסורים שיחווה:
האם ההסתרה נעשתה מסיבות אנוכיות? או שמא להפך, כאב הנשיאה הבודדה בעול האשמה הוא סוג של מעשה אלטרואיסטי, ווידוי שיכאיב לסביבה, רק לשם הקלה על מצפונו של המתוודה, דווקא הוא מהווה מעשה אנוכי?

השני, היה אחראי להפצצה שנעשתה בעזרת כלי טיס לא מאוייש.
הכלי אינו מאוייש, אבל עדיין ישנם אנשים האחראים על הטסתו. על ההפצצה. על הפגיעה.

המערכת המוסרית המערבית של ימינו, איבדה את היכולת לראות את התמונה הגדולה.
בכל כך הרבה סרטים וסדרות על גיבורי על כאלה ואחרים חוזרת הסצנה: ה"טובים" יכולים להרוג את ה"איש הרע", אבל נמנעים. כי להרוג זה רע, ברור. האיש הרע יפעל שוב. כמה אנשים יהרגו? כמה מקרי מוות היו יכולים להימנע?
מי אנחנו שנענה על השאלות האלו, הרי הכל יכול לקרות. העיקר שאנחנו - הטובים - לא ניגע בו.
הסרט האחרון שבו ראיתי את זה היה "היפה והחיה". גסטון מנסה להרוג את החיה, החיה מתגבר וכמעט הורג אותו... אבל בל עוצרת אותו. להרוג? חלילה. מה יהיה ההבדל בינו לבין גסטון אם יעשה זאת?
ההבדל נעוץ כמובן בתמונה הגדולה: בכל מעשי העוול שעשה גסטון לאורך הסרט, בכך שגסטון ניסה הרגע להרוג אותו. אבל התמונה הגדולה איננה. אנחנו בעידן הזכוכית המגדלת, להרוג זה רע, ואם החיה יהרוג את גסטון - הופ. פסול. נגמר המשחק. הטובים הפסידו. אז הוא לא הורג אותו. הוא חומל עליו וגסטון מנצל זאת להתנפלות רצחנית נוספת שמצליחה הפעם.
בעולם של הסרט יש קסמים, אז הסוף יהיה טוב: החיה ישוב לחיים.
וגסטון? הוא יפול מהגג. וימות. דאוס אקס מכינה. העיקר שהטובים נשארו צחים כשלג ולא לכלכו את ידם בהרג.
אם היטלר היה קם בימינו, ספק רב אם היתה מדינה מערבית שהיתה מוכנה לצאת כנגדו במלוא העוצמה. לסכן את חיי חייליה, לקחת סיכון של פגיעה בחפים מפשע בצד השני. כי תמיד נפגעים חפים מפשע. אין מלחמה סטרילית. ומי אנחנו שנתיר לעצמנו עוול שכזה? עדיף לשבת בשקט ולקוות שיהיה טוב...
ואם לא יהיה? טוב, ידינו לא שפכו את הדם הזה. ידינו נשארו בכיסים. חבוקות. קשורות.

"היכנשהו מתחתיו, בשובל שאגת הסילון שלו, הוא נטל חיים בפעם הראשונה. אבל כפי שסיפרו להם המפקדים שלהם, וגם העיתונים, הם הצילו חיים רבים יותר לאין שיעור. עוצמתם שימשה אותם למעשים טובים, ודניאל חזר גיבור."
מזהים את האירוניה העדינה של המספר כלפי דניאל, הטייס הקרבי, שיהפוך למטיס כלי טיס לא מאויישים בהמשך?
מה השתנה מאז שהיה גיבור בעיני עצמו עד הנקודה בה מוצא אותו הספר, לאחר שפגע בחפים מפשע בשל טעות אנוש?
האם כשהיה טייס קרבי לא התרחשו טעויות?
מן הסתם התרחשו גם התרחשו.
האם המפקדים שלו שינו את דעתם?
לא. המפקדים שלו, כך עולה מהספר, המשיכו לספר לו שהוא מציל חיים. שהוא גיבור.
העיתונים, מן הסתם, הפסיקו לספר לו את זה.

חפים מפשע נפגעו.
כמה חפים מפשע ניצלו בשל פעולותיו?
את זה הספר לא מספר.
מה באמת כואב לדניאל?
לא "טעות האנוש".
עצם התפקיד שלו.
המלחמה המודרנית, כלי הטיס הלא מאויישים, שמאפשרים לחיילים בני ימינו לפגוע מבלי להסתכן בפגיעה פיזית.
עניין שאפשר להבין את הקושי הפסיכולוגי שהוא יוצר, אך לאו דווקא את הקושי המוסרי.
האם לא מוסרי להילחם באופן שמפחית את הסכנה לחייליך שלך?
לפי שירס, התשובה חיובית. בהחלט לא מוסרי.
זהו, בעיניו, סוג של מלחמה שמאפשר אי לקיחת אחריות. מעין משחק בפלייסטיישן שקורבנותיו הן דמויות ממוחשבות נטולות חיים.
הסיפור שהוא מספר, מראה דווקא את ההפך. היכולת לצפות, להיות עד לתוצאות, לפי שירס, מחריפה את תחושת האחריות לא מקטינה אותה.
דניאל מק'קאלן לא השתתף בהפצצה על דרזדן. הוא לא השליך פצצת אטום על הירושימה.
דניאל לקח חלק בהפצצות כירורגיות לעין ערוך ממה שהיו יכולים טייסי מלחמת העולם השניה לחלום לבצע.
אבל נראה שככל שמשתפרות יכולות צמצום הפגיעה, הדיוק, הבטחון באשמת הנפגעים, כך גדלה ותופחת תחושת האשמה, הקיומית כמעט.
אם אתה חזק יותר, אתה אשם. החלש הוא תמיד "מוחלש", תמיד קרבן.
ערך "קדושת החיים" קיבל משמעות חד ממדית, שטחית: אסור להרוג.
השלכות? תוצאות?
לא עניינינו.

יהיו, כמובן, מי שיאמרו שזה בדיוק להפך: שהמערכת המוסרית של ימינו רואה את התמונה היותר גדולה, את המטא-תמונה: את הסובלים בשני הצדדים, את הנרטיבים של שני הצדדים.
בעיני זו לא תמיד התמונה הגדולה. לפעמים זהו אוסף תמונות קטנות-מוגדלות, נטולות הקשר שיהפוך אותן לתמונה הגדולה.
כי על כל מלחמת העולם הראשונה, מלחמה שבמבט לאחור נראית מיותרת, חסרת טעם, טבח של המוני העם המשולהבים ע"י סיסמאות פטריוטיות לשם אינטרסים לא-להם, יש גם מלחמת העולם השניה - מלחמה שבה רוע אמיתי ניסה לכבוש את העולם והיה צורך להילחם נגדו.
כן, אפילו אם "הטובים" לא היו מושלמים והיו להם אינטרסים משלהם שאינם נוגעים דווקא למלחמה ברוע.
קל לצבוע את כל המלחמות באותו הצבע. לצייר את כולן כמלחמת העולם הראשונה או מלחמת העולם השניה, ע"פ השקפת העולם של המשווה.
האמת היא, מן הסתם, שיש כל כך הרבה גווני ביניים.

העיסוק באשמה בשל טעות אנוש, נושא שיש בהחלט מה להעמיק בו, נדחק בשל העיסוק באשמות האחרות: אשמת ההסתרה, אשמת המלחמה המודרנית. אשמת החזקים מול החלשים.

עכשיו אתם מזמנים לעבור שוב על הביקורות, על המשבחים ועל הקוטלים, ולתהות...
האם יש קשר מסויים...
בין השקפתו הכללית של המבקר לדעתו על הספר...

כמה מילים כלליות על הספר, בכל זאת.
בעיני הכתיבה שלו היתה יפהפיה, העלילה היתה מותחת ומסקרנת והתקשיתי מאוד לעזוב אותו מהרגע שהתחלתי.
הפיתול העלילתי המרכזי, היה בעיני מאולץ ולא אמין, גם אם נדרש לצרכים ספרותיים.
המלצה?
אני ממליצה.
וממליצה, כמו תמיד, על קריאה ביקורתית.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•רויטל ק.
ראיתי איש

ראיתי איש

אואן שירס

אני מכור לספרים.
אני חייב לגמור ספר אחד בשבוע ואם יוצא לי שני ספרים בשבוע אז אני באקסטזה.
יש פעמים שאני מסיים ספר, נח 15 דקות ואז מתחיל אחד חדש.
יש לי תמיד 8 ספרים ליד המיטה, עוד מעל 200 בספריה הביתית שטרם קראתי ועוד כמה עשרות באייפד שלי.
בספריה אני מאבד כיוון, בא לי לקחת מכל הבא ליד, גם אם מותר לי רק 5 ספרים והבטחתי לעצמי שלא אקח ולא ספר אחד נוסף עד שהערמה תרד.
ואני בטוח שהאושר שלי נגזר באופן ישיר מכמות הספרים שאני רוכש / משאיל / קורא.

ועל פניו הכל היה בסדר עד שהתחלתי לחשוד לאחרונה שחוש הספרים שלי נדפק.
כאשר חוש הספרים שלך נדפק, קשה לך להנות מסתם ספר טוב. כזה כמו פעם שהסיפור הוא נחמד, השפה נעימה, נטול גימיקים ומשאיר טעם טוב לרבע שעה עד 22 דקות.
כאשר חוש הספרים שלך נדפק, 5 כוכבים אתה נותן רק אם הספר הכניס לך בעיטה באשכים (או בשחלות), מתח אותך לגובה, דגדג אותך בנקודת הג'י וגרם לך לדמוע (גברים לא בוכים) בסופו.
כאשר חוש הספרים שלך נדפק, ספר טוב נמדד באורך הציפורן שטרם נכססה, השעה בה אתה הולך לישון ואחוז הזמן ביום שאתה לא סופר את הדקות עד שתקרא את הפרק הבא.
חשדתי בכך מיד לאחר שסיימתי לקרוא את הספר "מכה כל חטא" מאת פטריק פלאנרי, שהיה ספר טוב, איכותי, כתוב טוב, אבל לא עשה לי את כל מה שהיה עושה לי לו חוש הספרים שלי היה תקין.
ואני בטוח שאם הייתי קורא 5-10 ספרים בשנה והוא היה בתוכם הייתי מהלל אותו מכאן ועד קייפטאון.
השתכנעתי שנדפק לי החוש באופן מוחלט אחרי שסיימתי את "ראיתי איש".

כי הספר הזה בעט לי באשכים.
כי הספר הזה הביא לי את החשק לזרוק אותו על הקיר ולא לפתוח אותו לעולם לפחות 4 פעמים.
כי הספר הזה פרובוקטיבי בשקט שלו ובקו העלילה שלו ועושה שימוש ציני במושג "טעות אנוש".

ורק בגלל זה הוא כל כך טוב בעיני.

וגם בגלל הבעיה הקטנה הזאת - חוש הספרים שלי שנדפק.

לפני 8 שנים•שמוליק
ראיתי איש

ראיתי איש

אואן שירס

לקרוא לו "מותחן" יעשה לו עוול. אבל הוא מותח. לפעמים מאד. בלי פשעים, בלי פושעים, בלי סוכני ריגול, בלי בלשים. פשוט מעניין ומותח, עכשווי וגורם לך לחשוב על החיים ועל מה שקורה לאנשים כמונו - שומרי חוק בדרך כלל, מאמינים למה שמכתיבה לנו המדיניות המקובלת בדרך כלל, מתנהלים לנו בחיינו הקטנים בלי יותר מדי דרמות מקווים שחיינו יישארו משעממים ומספקים בדיוק כמו שהם היום, עד שאנחנו נאלצים להתמודד עם בחירותנו, עם דברים שלא התכוונו שיקרו כתוצאה ממשהו שעשינו: תאונות המשאירות אותנו במצב פוסט טראומטי, מחפשים דרך להמשיך לחיות, להשאיר את הכאב סגור בקופסה.

מייקל הוא סופר שאשתו העיתונאית נהרגה בשוגג בפקיסטן (או אפגניסטן, או עירק, או... ) מוכה יגון הוא חוזר לגור בלונדון וממשיך לכתוב, איכשהו. בשכנות לבניין בו הוא מתגורר חיה משפחה צעירה - הורים ושתי ילדות ש"מאמצים" את האלמן הצעיר והופכים אותו לבן משפחה. רחוק מאד מלונדון, בלאס וגאס, חיה עוד משפחה באותם גילאים: הורים ושתי ילדות. האב הוא טייס קרב בחיל האוויר האמריקאי, המטיס היום מזל"טים-טילים המסוגלים לפגוע באופן נקודתי (כירורגי, עלאק) במטרה במדינה רחוקה, ולהפוך בשניות את מה שהיה חיים למוליקולות של H2O באוויר ואבק על הקרקע. זה נראה כאילו הוא "משחק במשחק מחשב" בעזרת ג'ויסטיק אלפי קילומטרים ממטרותיו, אבל התודעה, המצפון, כל מה שהופך אדם לאדם אינה נחה גם אם אלה שהשמדת נמצאים במרחק בלתי נתפס ממך.

שירס כתב ספר מצויין העוסק באהבה, אחריות, טעויות ותאונות, והתמודדות עם תוצאות של אירועים "ללא אשמה". כל דמות בסיפור "חפה מפשע" - וגם אחראית לתוצאות מזוויעות. כל דמות בסיפור קונה בשלב כלשהו את ההצדקות המקובלות למעשיה - החל מ"מלחמה בטרור" וכלה ב"תאונה". כל ההצדקות נכונות והגיוניות אבל האני של הדמות - מה שאנחנו מכנים "מצפון" באין מלה טובה יותר - יודע טוב יותר. הוא הגורם המעניש על מעשים שגרמו לתוצאות איומות. עונש שלעתים חמור יותר מעונשים ממוסדים המוטלים על ידי הרשויות.

הספר כתוב נפלא, אינטליגנטי ומעמיק, גרם לי לחשוב עליו גם כשקראתי אותו וגם אחרי. יצא שראיתי לאחרונה את הסרט "עין בשמים" עם הלן מירן, שמזכיר חלק מהנושאים המוזכרים בסיפור. מומלץ מאד.
אזהרה - האוהבים ספרים עם הרבה פעילות ומתח, ומעט תיאורים ומחשבות - כנראה לא יאהבו את הספר הזה.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•yaelhar
ראיתי איש

ראיתי איש

אואן שירס

ביום שקרוליין נהרגת בפקיסטן במהלך שליחות עיתונאית, נחרץ גורלן של עוד שתי משפחות. אלא שזה כמו פצצה בעלת מנגנון השהייה.
מאותו רגע חייהם של מייקל, ג'וש, סמנתה, דניאל, רייצ'ל ולוסי נכרכים יחדיו עקב טעות אנוש ומלכדים את כולם למקשה אחת של צער גדול.

זו טרגדיה שמובילה לעוד אחת, וזה הרגע בה משתחרר מנגנון ההשהייה, וזה גם הרגע בה מגיח לעולם סוד גדול ונורא.והסוד הזה בתורו מוליד לעולם שקר. אבל השקר הוא דבר מתעתע, וגם יכול להיות מסוכן.

אדם יכול לחיות בשקר עד אשר מגיע הרגע החמקמק הזה בו השקר הופך להיות אמת. האמת שלך. אבל לאדם ממול- השקר הוא עדיין שקר, והאמת היא אמת. אותו אדם עדיין לא חצה את הקו הזה בין השניים. והזגזוג הזה בין שניהם- הופך אותך לאקרובט שצריך לשמור על יציבות ולא לאבד את נקודת האיזון. כי אם תיפול ותתרסק- האמת תצוץ ותתגלה- ותהיה אחת היא.ערומה, ללא כסות השקר אשר עטף אותה עד כה.


ותסלחו לי שלא אוסיף עוד על העלילה, אבל הסיפור הזה כל כך עדין ופריך, שכל נגיעה בו תשנה את המרקם שלו.

אואן שירס מכניס אותנו לראשן של כל אחת מהדמויות, פורש בפנינו את כל מחשבותיהן, והן רבות, והוא מגיש לנו הרבה פרטים, ואתה- הקורא- מוצא עצמך חושב יחד עם הדמויות, אבל אין בעומס הזה שום דבר מיותר, ואין תחושה של הכבדה. כל מילה בספר הזה במקומה, וכל מילה גורמת ללב שלך את התהודה המדוייקת שאליה כיוון הסופר.

על הכריכה האחורית כתוב שהספר מותחן מופתי וכו' וכו'. אז תנו לי להבהיר: זה לא ספר מתח! חבל שהמשפט הזה ירחיק מהספר הנפלא הזה קהל קוראים שיטעה לחשוב שזהו מותחן. יש לכל אורך הספר מתח שנבנה מהדרמטיות של העלילה. אין פה שום מאפיין מתח קלאסי.

מצד אחד רציתי לקרוא את הספר טיפין טיפין, אבל לא יכולתי שלא לרוץ אתו עד לקו הסיום. פשוט בלתי אפשרי היה. זה לא שאתה פותח ספר וקורא, זה כשהספר מושך אותך אליו בכוח מכשף.

יש ספרים שאני קוראת, אוהבת, ונהנית. זה מסוג הספרים שנוגעים בך. זה מסוג הספרים שמשאירים בסיומם משקע. ספר שממשיך להיות נוכח.

ספר מעולה, לא פחות.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•dina
ראיתי איש

ראיתי איש

אואן שירס

אהבתי את הביקורת של רויטל ק., ואנסה להרחיב בכמה נקודות שנגעה בהן.
פעולתו של דניאל כלל איננה בגדר "טעות אנוש", הוא ביצע את המשימה שהוטלה עליו – חיסולו של ארכי-טרוריסט. בפעולה זו אכן נהרגו חפים מפשע. "טעות אנוש" הוא התירוץ שניתן על-ידי המערכת הביטחונית שהוא חלק ממנה כדי להתחמק מהאשמות המדיה. חוסר היכולת לפעול מתוך אמונה בצדקתך, במקרה זה, ולעמוד על שלך גם מול המדיה וקהילת ה-P.C. הוא הביטוי לאובדן הדרך של המערכת המוסרית המערבית.
שירס אינו מתייחס להבדל בין מלחמה "רגילה" (בין מדינות וצבאות) לבין מלחמה בארגוני טרור. ההזדמנות לחסל מנהיג טרור עשויה להיות חד-פעמית, ואם לא ינוצל הרגע האיש עלול להיעלם לתקופה ארוכה שבה ימשיך במעלליו. כמה חפים מפשע תגבה ההימנעות מחיסולו? כאן אנו נוגעים בבעיה שמעסיקה פילוסופים כבר כמה עשרות שנים והידועה כ-"Should the Numbers Count". במילים פשוטות, בהקשר של הסיפור, אם ביכולתך למנוע מותם של רבים במחיר מותם של מעטים, באיזו דרך תבחר? לעניות דעתי התשובה ברורה. המאמר המכונן בנושא הוא
(JOHN M. TAUREK Should the Numbers Count? Philosophy and Public Affairs, Vol. 6, No. 4. (Summer, 1977), pp. 293-316)
אפשר לבחון את הבעיה גם מזווית השימוש ב"מגן אנושי", שיטה מקובלת בקרב ארגוני טרור (דוגמת חמאס וחיזבאללה). האם המגן האנושי אמור להקנות חסינות לטרוריסט?
המקרה השני של "טעות אנוש" גם הוא אינו שייך לקטגוריה זו, אלא אם כן יוגדר רצח כ"טעות אנוש". לפיכך גם אינו יכול לשמש לצורך השוואה בין שני המקרים.
לסיכום, מומלץ אבל הקריאה בו חייבת להיות ביקורתית (כפי שחייבת להיות ההתייחסות לכל מידע המגיע אלינו).

לפני 5 שנים•
★★★★★
•צבי אלרואי
דירוג
4.0
לפני 5 שנים

“אהבתי את הביקורת של רויטל ק., ואנסה להרחיב בכמה נקודות שנגעה בהן. פעולתו של דניאל כלל איננה בגדר "ט”