הביקורת הזו היא לא ביקורת. ראו הוזהרתם.

קראתי את הספר הזה אני משאר שהייתי בערך בין תשע/עשר ונהניתי ממנו מאוד.
הוא היה קל, קליל, בעל אוירה נהדרת והרפתקנית, והיה בין הספרים הראשונים שבאמת סחפו אותי לעולם אחר, יותר מאשר לספר לי סיפור.
הדמות הראשית חביבה ביותר, הדרקון מסקרן מאוד, הדמויות המשניות מוסיפות המון, והעלילה נחמדה.

עכשיו לא הייתי מצליח לסיים אותו. הוא פשוט, בנאלי, לא מקורי בעליל, וסך הכול ספר ילדים נהדר, אך לא ספר לבני נוער כלל (כמו שהוא מתיימר להיות), וממש לא לאנשים שמחפשים ספרות בוגרת ומאתגרת.

היער של דנטה הוא ספר מתח נהדר, ללא ספק. היה לי כיף לקרוא אותו בזמני הפנוי, ואף לקחתי על עצמי פרוייקט לסיימו במהרה (בשביל להתאמן על לקרוא הרבה, ובשביל לקרוא ספר אחר שחיכיתי לו, הדרקון האדום).
העלילה משובחת, הכתיבה נהדרת, הדמות הראשית ושאר הדמויות המשניות מעוררות עניין, חשדות ועם כן סימפטיה או כעס, תלוי במצב, ובסך הכול, האטמוספרה והאקסופיזציה נהדרים.

העלילה סובבת את מארק ד. אנג'לוטי, פסיכיאטר עוקצני שהתנהגותו שנוייה למחלוקת (שבה אני נכלל בין אלה שאהבים אנשים כאלו, אם לא אחד כזה בעצמי), שיוצא למסע ריגול עיוור להסיר את האשמה מצא'רלי, מטופל מוגבל שלו, שהואשם ברצח אחת ממטפלותיו במרכז לנכים שלו, וגם מעצמו, שהערכתו שהמטפלת לא הטרידה אותו מינית נראתה שגוייה לכולם, לאחר צ'ארלי נמצא מכוסה בדמה של המטפלת, שהשתרעה ללא רוח חיים על רצפת סימטה מאחורי המרכז.

מה שלא אהבתי ב"היער של דנטה", חוץ מזה שרק באיזור עמוד מאה העלילה נהיית מותחת, גם שהוא לא היה מצמרר כמו שציפיתי, ושהיו בו שגיאות כתיב/תחביר פה ושם.

לסיכום, את הספר "היער של דנטה" הייתי ממליץ לחובבי ג'אנר המתח לקרוא, אם צפיותיהם לא גבוהות מדי, ואם לא חיפשו משהו יותר מרתיע, מזעזע או מפחיד.

נ.ב, כשמדובר בספרים, אני לא מאוד סבלני. אני לא מצליח להתרכז בספרים שמתחילים משעממים וחסרי עניין, ובגלל זה הייתי צריך להתאמץ מאוד עד עמוד מאה, שבו העלילה באמת מתחילה.

ספר מורט עצבים, מתעתע, כתוב נפלא, משלב מתח עם אימה במקצת, ובגדול מדהים ברמה יוצאת דופן.
טוויסט לא צפוי בכלל הופך את עלילת הספר לגמרי, ורק מעצים את תחושת המתח במשך קריאתו.
ספר מומלץ לכל חובבי המתח, ולמי שמחפש אימה קלה.


מהפרק השלישי הספר נלכד לידי בשרשראות חובת הקריאה, שלא הרפו ממני בכמעט שבועיים שבהם קראתי את הספר, שזה די מדהים, כי לרוב לוקח לי המון זמן לסיים ספר.
פרקים קצרים וקולעים, שלא נמרחים יותר מדי, לא מפסיקים ליצור עוד ועוד מתח ואימה, ורצון לסיים את הספר ממש עכשיו הופכים את הספר הזה לאחד מהטובים שקראתי.
דמות ראשית שנקראת לאתגר רצחני ומלחמה מוסרית עם עצמה, רואה זוועות בדרכה ומתמודדת עם קשיים שהם הסיוט הכי גדול של כל אחד, נחטף שעניינו מסתבך בלשון המעטה, וסיפורי רקע שנמתחים בצורה כל כך מדוייקת וחדה, הופכים את הספר הזה לחוויה צרופת הנאה, ומומלצת לכל אחד שיכול לעמוד בה מבחינה נפשית (תיאורים קשים פה ושם וקצת מין).

אני קראתי את הספר הזה בתהליך ארוך של חודשיים.
אמנם אפילו ספרים שאני נורא אוהב לוקחים לי המון זמן, כי קשה לי לקרוא, אבל הספר הזה היה קצת שונה.
הספר הזה לא גרם לי לרצות עוד, כך שלא היה לי מתח כלפי ההמשך, ובקושי קראתי ממנו, עד שסיימתי איכשהו.
הספר הזה לא רע, וכתבתי טוב רק כי בסופו של דבר כן קראתי אותו, לדעתי הוא סבבה+/-.
עכשיו ללמה.
הספר הזה, אם כמות הפוטנציאל שלו להיות קצת יותר בוגר ותומך למוחות שכבר עברו את שלב הקיטש, לקח את עצמו לכיוון של נערות מתבגרות, שקצת פחות אהבתי. הספר הזה נאיבי ותמים מדי, ומרגיש כמו סרט על קבלת מגדר ומיניות בבית ספר יסודי. אמנם נכון, צודק ובעל תובנות חשובות, אך קיטשי ומעצבן לבוגרים יותר מקהל יעדו, הילדים והנוער. ואני אמנם מוגדר כילד/נער, אבל אני מאמיו שבכל זאת אגדיר את עצמי בסוגיית הספרים כבוגר.
קראתי לאחריו שני ספרים בינתיים, אחד יותר טוב מהשני, האחרון מביניהם בשם "את" (לאוהבי מחוננת אני לא בטוח שזה יתאים לכן/ם), והוא היה הראשון שגרם לי לרצות להיות תולעת ספרים, כי הוא דיבר איתי בשפה בוגרת יותר, כאילו לא אכפת לו, הוא פשוט אמר מה שבא לו, ולא נתן לי הרגשה של סינון, צנזור, ושאני קהל יעד של בני נוער וילדים.
הספר הזה נותן עלילה נהדרת, דמויות שקל לחבב, אבל!
חבל שהוא נכתב בצורה מאכזבת, ובגלל זה רק שני כוכבים.

אני חייב לציין שבתקופה שקראתי אותו, בשלב שעוד הייתה לי קיבולת קיטש ואף הנאה ממנה, הייתי מדרגו בכ- 4-5 כוכבים, אבל במחשבה אחורה, הביקורת שלי כיום שונה מאוד.

וואו.
אני רוצה לציין שאני בן 14, ושבאתי לא מוכן לסיפור, אבל, הוא לא נורא מבחינת התוכן לדעתי. הספר מלא בתיאורים על פציעות מצמררות ובתיאורים מיניים מאוד, ובכל זאת אם החשש הוא תוכן פוגעני, אם תיאורים מיניים מפורטים (מהלכים מיניים, ופירוט בינוני?), ותיאורים של פציעות גם כן, בינוניים (לא ברמה של סרט אימה, קצת פחות) הם החשש שבגללו אדם מעל גיל 13 שכבר נכנס לחטיבת הביניים וכנראה נחשף כבר לתכנים כאלו ואחרים לא רוצה להתחיל לקרוא, אני לא מאמין שיש לו סיבה לחשוש.
הפרוייקט שלקחה על עצמה קרוליין קפנס כשכתבה את הספר "את" הוא לא פשוט.
לכתוב מנקודת המבט של "נוול" (שנוי למחלוקת) פסיכופת ואובססיבי, שמסוגל להרוג בשביל אהבת חייו שרק פגש, זה לא דבר פשוט.
בתחילת הקריאה, שהתחילה לאחר רכישת הספר ללא שום התבוננות בתוכנו לפני כן, שהיתבררה כהצלחה מסחררת, התבאסתי.
שילמתי כסף על ספר שאני לא מסוגל לקרוא. כשהתחלתי לקרוא סגנון הכתיבה נראה לי נורא, מחריד, בלתי נסבל וכמעט בלתי קריא. אבל קניתי אותו כבר, אז החלטתי לתת לזה עוד צ'אנס. ההחלטה הכי טובה שעשיתי בזמן האחרון, ווואו, על איזה ספר נפלתי.
"את" הצליח בצורה מטרידה להפליא, או בצורה מפליאה להחריד, לשתול בי סימפטיה כלפיי ה"נוול", הדמות הראשית "ג'ן", וגרם לי להסחף אל תוך הסיפור המדהים, המזעזע והכתוב היטב הזה.

ספר מדהים.
לקח לי חמישה ימים לסיים אותו, ובתור אחד שמסוגל להיות מוסח דעת מכל זבוב שעובר, זו משימה לא פשוטה לרתק אותי ככה.
אמנם הספר קמצ ילדותי, או לפחות קהל היעד שלו שואף לנוער הצעיר, אך הוא ללא ספק מצליח לייצר אמפתיה כלפי הדמות הראשית ומתח כלפיי ההמשך.
הסיבה ללמה כיף לקרוא ספר כמו זה, במיוחד לבני נוער, הוא שהרוב בעלי יכולות להצליח, והרבה נערים/ות בוחרים לא להשתמש בהן, ולקרוא ספר על ילד בעל פוטנציאל וחסר תקווה ורצון, שנבחר בפינצטה כנגד כל הסיכווים, ומגיע למקום כמעט קסום ברמת הנוחות והכיף שאפשר להשיג בו, מזכיר ספר פנטזיה לילדים, ומצליח לעורר בך את אותו הרגש כמו הרגש של לקרוא את ההוביט בצעירותך. הרצון להיקלע למצב דומה גדול.