"5*. מאי / המסל גוארנאצ'יה, איטלקי קלמזי וחולמני אבל חד מחשבה וחושים (ממש מזכיר את הבלש קולומבו), הוא בכלל פרי דמיונה הפורה של סופרת בריטית. והיא עושה עבודה נפלאה מכל ההיבטים: תיאורים של אנשי הכפר האיטלקי - קהילה סגורה, חשדנית וקשת עורף, וכן פסיכולוגיה עדינה של הדמויות, חלקן גוררות מטען כבד מתקופת הפשיסטים האפלה, בנוסף למתח כמו שמתח צריך להיבנות - לא יודעים מי הרוצח, גם אם הרצח הוא רק תירוץ לחשיפת סודות וסכסוכים ישנים. ודמות מעניינת בפני עצמה - מזג האוויר הערפילי שמוסיף שכבה של מסתורין ודכדוך לכל העניין. ספר מעולה. "

"2*. מאי / אם ברצונך לדעת איך הורסים סיפור על יהודים בגיטו - זה הספר!"

"4*. מאי / מותחן ראוי לשמו, עם כל מה שצריך ובלי להכביד. גם הנושא מעניין לא פחות: חברות הון סיכון וביוטכנולוגיה, פיתוח תרופה חדשנית למחלת אלצהיימר (שכמובן מסתבך), בתוספת אהבה, קנאה, תחבולות ומזימות. והחלק היפה ביותר - הרבה חשודים ולא ניחשתי כמעט עד הסוף מי מהם הרוצח. יופי. "

"5*. מאי / הוא לא מושלם אבל יותר אמיתי מסיפור אמיתי. כאילו בריינר הפכה לזבוב על הקיר ותיעדה את הסיפור ברשמקול ובצילום. הכל חי, הדמויות נושמות עמוק, הלב נצבט. פשוט מעולה. "

"3*. מאי / סיפורים חביבים אבל קשה לעכל את בונין במנות גדולות."

"3*. מאי / כתוב לא רע בכלל, יש רגעים מרגשים ויש געגוע גדול לאימא. מצד שני, מרגישים את התבנית, וזאת תבנית קבועה ומעייפת, רק התפארה מתחלפת (חולצה בחוץ, כפתורים, לא תתקרר, אל תפתח לאף אחד וכו'), תבנית של אימא...לא אומרים סרה על מתים אבל אין מנוס אז ברחל בתך הקטנה - פשוט מעצבנת. טרחנית. נודניקית. אימא בלתי. אז עם כל הכבוד, נפרדנו כך. "

"2*. מאי / סבון שניסה להתחפש לרומן פסיכולוגי. שום דמות לא הייתה ראויה לאהבה או לכבוד. משפחה עשירה וסנובית, עם אימא מכשפה מהגיהינום, וגברת סוזן, כתבת "וואג" שהגיעה לראיין את הכישרון הדגול ובן הזקונים, ריצ'ארד - הפסנתרן המהולל, ואיך זה נגמר...מתקשה להבין למה המשכתי, הרי רק חיכיתי שזה ייגמר. גם מסחטת דמעות עם הילדה ה"פגומה", והחברה הטובה ביותר שרק יודעת לנבוח את האמת בפרצוף. דמות קלאסית של אישה מוכה שלא מסוגלת לעזוב את האגואיסט המתעלל בה נפשית אבל היא עצמה מעצבנת בטירוף ולא מעוררת שום אמפטיה. שבוע מחיי על בועת סבון. נו, שוין. "

"3*. מאי / אימא סילבנה, אבא יאנוש וילד קטן אורק. משפחה פולנית במלחמת העולם השנייה (לא יהודים, לשם שינוי). יאנוש הבעל מתגייס למלחמה, לא בהצלחה מרובה אבל עוזב ולא חוזר. סילבנה בורחת מווארשה עם התינוק וכאן הערפל הרבה יותר סמיך, ומתפזר באיטיות יותר גדולה על פני הסיפור. היה קשה להתחבר לדמויות הפולניות האלה, ובכלל המנטליות של שתיקות מעצבנת תמיד, ועוד יותר כשמדובר בשתיקה פולנית תוך כדי ישיבה בחושך. לא נראה שהעניין קשור לזוועות המלחמה. ככה זה. הייתה גם תחושה שהסופרת (עם שם המשפחה הבלתי...) רוכבת כאן על גלי המלחמה הגדולה אבל היא לא המציאה את זה, פשוט יש סופרים שעושים זאת ביתר הצלחה. "

"4*. אפריל / איאן בדלו, נער בן 17 מבולטימור, מחסל את חייו הרגילים והצפויים בלילה אחד. הוא מתייסר ומצטער עד מוות, ולא יודע איך ימשיך לחיות עם עצמו עד שהפתרון נזרק לכיוונו באקראי. האם זה הפתרון הנכון? אולי לא אבל איאן בוחר בו, ובכל הקשיים שהוא מביא. אן טיילר לא מאכזבת גם הפעם, היא יוצרת אנשים, מצבים ואירועים כאילו מפסלת אותם יש מאין, מלטפת ומשייפת, חומלת ומבינה. סיפור מרגש פרי עטה של סופרת בחסד. "

"3*. אפריל / הכל היה יכול להיות מושלם אם הגברת רייכס לא הייתה מפגיזה באינספור תיאורים מקצועיים (כן, הבנתי שאת אנתרופולוגית פלילית), ובנוסף למקצוע שלה, דוחפת עוד כמה מקצועות שהם לא שלה (כל הניתוחים הסופר-מפורטים על שחזור ההתרסקות, חום, פיצוצים, גלים כאלה ואחרים, גזים, חלקים, צינורות וכל אלה). חבל שאף אחד מקוראי הביטא שלה לא אמר לה "חמודה, זה ה-מ-ו-ן מדע, TOO MUCH INFORMATION". אבל חוץ מזה, הסיפור אחלה. ובכל זאת, לא עשה לי חשק להמשיך עם קתי רייכס (אלא אם כן, ארצה להיות אנתרופולוגית פלילית כשאהיה גדולה). "

"4*. אפריל / גותי. מסתורי. מותח. בהתחלה לא קל עם השפה הארכנית אבל די מהר מתרגלים ומוצאים בה קסם משלה. הגינונים של "בני-טובים" מתנגשים עם מעשיהם הלא-טובים. שרה מילדמיי מתחזה לאומנת וחודרת לאחוזת מאלו כדי לחשוף מתחזה אחר. מפה לשם, העניינים קצת יוצאים משליטה, ועל שני המתחזים בוער הכובע. ממתק ויקטוריאני. "

"4*. אפריל / מתיו הופ, נעים להכיר. עורך-דין שעושה כבוד למקצוע השפל, מנסה להציל מכיסא חשמלי אישה שמואשמת ברצח ברוטלי של שלוש ילדות קטנות שאת גופותיהן המבותרות מצאו אצלה בחצר. בחלק ניכר מהספר מתנהל משפט, עם מושבעים, עדים, התפלפלות וקרב מוחות. היה אפשר לחשוב שזה משעמם נורא אבל הפתעה - התהליך מרתק. וכמובן, הסוף. מתח פסיכולוגי לא רע בכלל, כתיבה שנונה וסיפור מעניין. מה עוד צריך בנאדם בשביל לקרוא?"

"3*. אפריל / החול הזה כבד מכמה טעמים: יש ים של שמות. משום מה, ריבקוב חוזר על אותם שמות שוב ושוב, ולא רק זה – גם שואל את המאזינים הדמיוניים "האם זוכרים אתם?" זוכרים? שכחתם? הידעתם? הקראתם? המכירים? כאילו הקוראים הם ילדים בגן והגננת צריכה לוודא שהם מקשיבים לה היטב ולא מפספסים שום פרט. סגנון די מעיק ולא באמת מעניק אותנטיות למספר שאולי רצה לחשוב שיושבים אנו במעגל סביב איזו מדורה ביער ומקשיבים לו בפה פעור. ריבקוב מספר סיפור בגוף ראשון, כביכול מטעם מישהו ששרד כדי לספר על תלאות משפחתו, אבל מלבד איזכורים אינספור על "סבא שלי, אבא שלי, אימא שלי וכו'", לא באמת מרגישים שהוא שייך למשפחה הזאת, באותה מידה מישהו זר היה יכול לספר את הסיפור, שכן או מכר של המשפחה, וזה לא היה גורע מהעלילה, לעומת ספרים אחרים על אותה תקופה (למשל, השנים הרחוקות של פאוסטובסקי) שבהם מרגישים את השייכות המשפחתית בצורה מוחשית, וגם התיאורים של המקומות מדהימים ביופיים, ונותנים ערך מוסף לאווירה (בניגוד לריבקוב, שאמנם מנסה לתאר את העיירה, את הנופים והיערות אבל לא גורם לאותה התפעלות). אי לכך ובהתאם לזאת, לא ממש ברור מדוע הספר זכה ל*כזאת* הצלחה. כתיבה דידקטית ויבשה, עם עודף מוגזם של שמות ופרטים לא נחוצים. יש להניח כי החלק השני של הסיפור, עם תיאורי הזוועות של הגטו, גורם לבלבול ומעניק לספר ציון גבוה יותר, לא בזכות איכות הכתיבה והסגנון אלא בשל התוכן הקשה, ואולי גם כפרס על אומץ לבו של סופר סובייטי במשטר שלא מקבל בעין יפה מסרים חתרניים וביקורת גלויה."

"3*. אפריל / לפי המכתב של פרויד הייתי אמורה לנחש אבל אמרתי שכדאי לעשות וי על השניצל. אז, כצפוי, מישהו מהוגן ומאופק ומסודר ונשוי + 1, רופא מכובד ולא חסר לו דבר, נכנס למערבולת של יצרים ותשוקות מודחקות. כתוב לא רע אבל יבש וחצצי, כל החבר'ה האלה מוינה הם אותה גברת. ברור שלפני מאה שנה אורגיות עם תחפושות ובחורות ערומות זה חולרה היה שוס גדול אבל אין זה אומר שצריך לתת על כך קרדיט היום. הקיצר, שלושה כוכבים רק למען המתח. "

"4*. מרץ / גריגורי (גרג) ריבס מספר את קורות חייו מאז שהוא זוכר את עצמו (מגיל 4) ועד גיל 50, לפעמים בגוף ראשון אבל לרוב בגוף שלישי, או באמצעות דמויות אחרות. חוויות חייו של האיש יכולות להספיק לגדוד שלם, ועוד יישאר עודף. בהיותו ילד קטן, הוא נודד עם משפחתו במשאית ענקית שמכילה את כל רכושם, וכך הם מתרוצצים ממקום למקום אחרי אביו הכריזמטי ודרשותיו על איזה "סדר אינסופי" קוסמי ומעורפל. די מהר האב מושבת מייעודו הטרנס-גלקטי, והמשפחה נוחתת ברובע לטיני עני ומועד לפורענות. כאן עוברות על גרג 15 שנים של הישרדות קשה, ובשנים האלה הוא רוכש לו את אהוביו לחיים ואת צרותיו אינספור. לאחר מכן, מגיעה בריחה לעיר הגדולה, פגישות עם מנטור לחיים (מפעיל מעלית בעיסוקו) אשר מלמד את גרג הצעיר להיות אינטלקטואל שאפתן, נישואין כושלים, מלחמת וייטנאם (שזה ספר בפני עצמו), חזרה הדרגתית למציאות, ומלחמה חדשה – הפעם עם שדים ורוחות רפאים מעברו המיוסר, לימודים וקריירה של עורך-דין, ובין לבין – אהבות והתייסרויות בכמויות מסחריות, עד נקודת העצירה שבה ריבס משלים עם עצמו ומתפייס עם מגרעותיו ושגיאותיו, עד הסבב הבא? איינדה כותבת בכישרון גדול, עם מבט חומל אך גם בדקדקנות פסיכולוגית המנתחת עד העצם. לפעמים זה הרגיש יותר מדי, ואם הייתה מפחיתה מעט בקילוף הפצע עד זוב דם הלוך-חזור, היינו מקבלים סאגה מושלמת. "

"3*. מרץ / כתוב טוב - בזה אין ספק, אבל לי זה לא מספיק. מידת העניין שלי בסיפורי ילדותו של וייס בתור נער שלא מוצא עצמו במסגרת הנוקשה של הדת לא הייתה גבוהה, הסיפורים האלה די חזרו על עצמם, הרצון "לטעום" ולחוות את הפרי האסור בגרסה של פלייבוי או מגזין לאישה או ספרים מחוקים או איסורים מפורשים או הסתרת נערה בבגד ים בתוך מסך הטלויזיה בסדרה על מחזור הדם בגוף האדם - לא משנה באיזו גרסה הדבר הופיע - זה הינו הך. לעומת זאת, הסיפורים הראשונים היו מרתקים, עצובים ונוגעים ללב: ניצולת שואה בחלוק וורוד מרופט שעוצרת את התנועה וזועקת לשמים ("כיכר השבת"), יסוריו של ילד מתבגר שידו הימנית נפגמה בלידה והוא נאלץ לשים גבס על ידו הבריאה כל קיץ, סוג של טיפול ניסיוני שנגמר בלקח לחיים ("מתי מדבר"), וסיפורו של אילן סוויסה, ילד ממשפחה מרוקאית של קבלן עשיר, שעובר לשכונה של אשכנזים והם עושים לו את המוות ("נחשים"). אלה שלושה סיפורים שראויים להיזכר, לעומת כל היתר שמרגיש כמו אותה גברת בשינוי אדרת, ובנוסף גם סוג של סגירת חשבונות עם "הממסד הדתי" שלא נגעה לי ולא עניינה אותי."

"2*. מרץ / ילדה בת 24 כתבה סיפור מעורער בנפשו. חוץ מכמה משפטים ותיאורים נחמדים שאולי מצביעים על כישרון כתיבה בוסרי, אין בו שום דבר ראוי לציון אבל הו- אה - "יצירת מופת"! נמאס כבר מכל הספרונים הקטנים האלה שמתיימרים, ומשום מה גם זוכים לסופרלטיבים מוגזמים ביותר. "

"4*. פברואר / ואלאס כותב נהדר. הוא מומחה בנבכי הנפש, ויש לו כישרון לבנות דרמה תוך כדי שהוא מעניק לגיבוריו עמוד שדרה, והם צומחים ומתפתחים, או לחלופין - נובלים ומתרסקים. כאן הוא מצטיין בבניית מתח פוליטי בלב הבית הלבן כאשר מתגבשת קואליציה של שוחרי רעתו של הנשיא אשר נבחר כנגד כל הסיכויים, כתוצאה מתאונה מוזרה של הנשיא הקודם וסגנו. יש שפע של תככים ופעילות קדחתנית מאחורי הקלעים, ולקראת הסוף - רטוריקה מרתקת של הסנגוריה לטובת הנשיא כאשר עד הרגע האחרון לא נדע מה יעלה בגורלו. "

"3*. מרץ / שני גברים שנולדו באותו יום בשנת 1906. אחד – עם כפית זהב בפה, יורש בנק אמריקאי עם כל המסתפח לכך, השני – בבקתת ציידים בכפר פולני נידח. מה הסיכוי ששניהם ינהלו קרבות נקמה במשך 40 שנה עד המוות יפריד ביניהם? רק לארצ'ר פתרונים. אבל גם אם נניח שאין בספר הזה צירופי מקרים הזויים בכל פרק, אפשר לסכם כי מדובר בסנדוויץ' אכיל למחצה: פריך מבחוץ, תפל מבפנים. בשליש הראשון, עם כל התלאות של ולאדק קוסקביץ' (הלוא הוא הבל רוזנובסקי בחייו החדשים); וברבע האחרון, כאשר החיים מנערים את שני הנקמנים הגאים עד טיפשות ומקרינים להם את הסרט של מה הם הפסידו. כל מה שבאמצע, עם ההתעסקות הבלתי פוסקת עם סניפי בנקים ומלונות, כספים, השקעות, הסכמים ודיבורי סרק – בקושי נסבל. ועוד בסוף הסתבר שקראתי את זה במהדורה חדשה וקיבל ממני 4 כוכבים. מה אני להגיד? לפני 5 שנים הייתי תמימה יותר."

"3*. מרץ / סיפור טיפוסי של זוג נאהבים שגורלם נחרץ, בעיירת פועלים באנגליה של המאה ה- 19. רכילות, צביעות, התחסדות, גידופים, נהרות של אלכוהול, ילדים זבי חוטם ולבושי סחבות, אלימות ואומללות - הכל מוגש בסגנון לא מתוחכם, מעין אגדת הכפר, מתובלת בקללות ושעשועי רחוב. בהתחשב בכך שזהו ספרו הראשון של מוהם, לא אחמיר איתו יתר על המידה אבל ברור שבהמשך הוא משתכלל ומתעדן (אם כי רואים את הכישרון בהבנת נפש האדם שמבצבץ גם כאן, בוסרי למדי). "

"3*. מרץ / ספר אווירה. הכל מלא דיכאון, דכדוך, עצבות וחוסר אונים. הדמויות האומללות מסתובבות במעגלים כמו עש סביב פנס רחוב, בודדות ומשועממות. בנוסף לאנשים האבודים, יש עכברושים בתעלה וברבורים באגם, לילה, ירח, עיר הנמל ברמן (האחים גרים...), מופעים, נקניקיות בשמן, גן ציבורי, חליל וגופה. השבחים לסופר ויצירתו נראים מוגזמים ביותר. לא כל מי שסבל מעליית הנאצים והיה לו האומץ לכתוב על יצרים ועל הומואים הוא גאון ספרותי. "

"3*. מרץ / מרתה באלארד היא מיילדת ממוצא אנגלי בעיירה נידחת של ניו-אינגלנד בסוף המאה ה- 18. היא גברת בעלת חוש צדק מפותח, עצמאית (לכאורה) ורוכבת על סוס פרא שמנסה לשבור לה את העצמות מדי פעם. העלילה נדחסת בטווח הזמן של חצי שנה, הנהר קופא ומתגלה גופה (=מוות), יש קצת צרות בין לבין, ובסוף הנהר מפשיר והחיים ממשיכים (=חיים ומוות כרוכים זה בזה > מטפורה לפניך). הסופרת הלכה רחוק (מדי) לאחר שמצאה יומנים של אותה מרתה (אישה אמיתית) והפכה אותה לפמיניסטית פורצת-דרך-שוברת-קרח ונלחמת בשוורים זועמים, חרמנים ושתויים (יענו, הגברים של העיירה). להגנתה, היא (הסופרת) טוענת כי מרתה הייתה *עשויה* להיות כזאת אבל *אני* טוענת שהסופרת דמיינה מרתה-חברה, אחת שכיף לשתות איתה קפה אחרי שמנחיתים אותה לזמנים שלנו (בלי הסוס אבל כולל גלימת רכיבה), ולשמוע סיפורי מעשיות ורכילויות של היו-היה פעם. לפי קטעי היומן (ולקרוא לזה יומן יהיה קצת יומרני), מרתה אולי הייתה מיילדת טובה אבל לא התרשמתי מהשרבוטים שלה שהיא הייתה כל-כך פיקחית ואסרטיבית, בטח ובטח לא דברנית ושולפת מהמותן. אז זה נחמד לדמיין נשים עשויות ללא חת שעמדו על שלהן ודרשו צדק כנגד כל הסיכויים אבל התופעה של הרחקת-לכת מופרכת של יצירת וונדר-וומן ברומנים "היסטוריים" היא תופעה מאוסה. מה גם שאנחנו לגמרי מסוגלות להתמודד עם אישה פחות אסרטיבית ויותר מותאמת לתקופה, קצת קרדיט לא יזיק. "

"2*. פברואר / מייגע. דמויות מעצבנות. מניפולציה רגשית גסה עם הפיכת 3 ילדים ליתומים בהינף מקל קסמים. המתבגרת בת ה- 15 מתנהגת בצורה מתיילדת ולא אמינה. שני הילדים הקטנים יותר על תקן אוטיסטים. המשפחה המארחת של הדוד דפוקה על כל הראש. איפה הגאונות כאן?"

"4*. פברואר / אין רגע דל, כמובן. ככה זה אצל מורל. הפעם אנשי הכנסיה, כמרים שכירי חרב (רצח למען הכנסייה הוא רצח קדוש), רדיפות ופעלולים. אנדרו (כולם קוראים לו דרו) הוא בנו של עובד שגרירות ארה"ב, הוריו נרצחו כשהיה בן 10 ומאז הוא נשבע לנקום את מותם (קלאסי). גם הוא, כמו כל ה"קדושים", רוצח למען מטרה מקודשת. עד שמגיע החזיון. אות משמים. אצבע אלוהים. הבנאדם נכנס לקיפאון ונתקע במנזר מתבודד במשך 6 שנים. עד ש...אקשן מתוחכם, כולל פירוט של טכניקות הישרדות, יכול אפילו לשמש כמדריך למצבי קיצון. אחלה. "

"4*. פברואר / איזו סטפני פלאם זותי, ציידת ראשים הכי גרועה בהיסטורייה של ציידי ראשים. עם הרבה צחוקים ומתח (בעיקר, מיני), סטפני הקלאמזית החיננית, מנסה לתפוס נבל מקומי, וגם סבתא שלה מצטרפת להשלמת התמונה של קומדיית טעויות ורציחות. "

"2*. ינואר / איפה הנץ ממלטה ואיפה זה? פרחחים עם אקדחים, בלי תחכום, בלי כלום. אם לא היה מוציא ממני כמה גיחוכים פה ושם היה באמת ובתמים בזבוז של זמן. "

"4*. פברואר / "זה היה דבר אפל שהפך תוך שבוע לשיגעון לדבר אחד. הוא הרס כל תבונה, חיבל בכל פעילות נורמלית ואיים להפוך אותו לחסר כוח גברא, לא רק כגבר כשיר מבחינה מינית, כי אם גם כבן-אדם שלם. הוא לא ידע בוודאות מה הם הסממנים של התמוטטות נפשית, אך מה שלא יהיה, הוא היה משוכנע שהוא מתקרב במהירות לרעידת אדמה רגשית מהסוג הזה." ואלאס מתאר בצורה מעוררת התפעלות רכבת הרים דוהרת שמאיימת לדרוס את פיליפ פלמינג, אמריקאי מהוגן בן 35, נשוי + 1, כאשר הוא מתאהב בצורה פראית וחסרת מעצורים באלמנה צעירה. מטורף. סוחף. מטריד. משכנע. "

"4*. פברואר / זאב נבון, צעיר ציני ומתגונן בן 26 ממוצא פולני, אומץ ע"י זוג ישראלי בגיל 10ומאז הם לא מוצאים מפתח לקופסת המחשבות של הבחור. על רקע אשפוזו במוסד ל"חולי רוח" - אשפוז כפוי המלווה בכוונות מרמה לכאורה - מתגלה פסיפס צבעוני של 'משוגעים' ו'נורמליים', ומאחורי מסך עשן של הזיות, חלומות ומציאות מבצבצת האמת הערומה על הקלות הבלתי נסבלת שבה שופטים ומתייגים אנשים שלא נכנסים למשבצת הנכונה. "

"3*. פברואר / גם החוקר מתרוצץ כמו כלב מורעב בכפרים הרדיואקטיביים שליד צ'רנוביל, ועם כל אחד ואחת שהוא פוגש צריך לשתות. "

"4*. פברואר / מספר 2 בטרילוגיה של רוברט רנוויק, לפניו קראתי את השלישי (בחסות האפלה), וכאן בוב שלנו עוסק בהקמה של ארגון הדגל שלו - אינטראינטל, וגם כאן מנסים לחסל אותו כמה פעמים, והוא עוקב אחרי קבוצת טרוריסטים מתוחכמת בהנהגת ארכי-טרוריסט שיש לו מגוון שמות. וכמובן, מציל אישה יפה. ויש לו חברים מכל מיני צבעים בכל מיני מקומות - נאמנים וקשוחים. סיפור המסגרת מתלבש על אירועי רקע באיראן בסוף שנות ה- 70, אותה 'מהפכה' שאת תוצאותיה רואים היטב ב- 2026. שיטות הריגול כמובן השתכללו אבל נדמה שזה פגע פגיעה אנושה באיכות הריגול כי מוחות חדים כמו זה של בוב וחבריו אין בנמצא, והעולם כמרקחה. "

"2*. פברואר / זה ספר מתח זה? "

"3*. ינואר / עלילה מופרכת על מבריחי נשק אלבניים שמנסים להחדיר לשוק השוודי איזו מכונת ירייה שאין דבר כזה. לחוקר הראשי נשארה חצי שנה עד הפנסיה והוא לא יודע איפה לשים את עצמו מרוב ייאוש, אדם מוזר ולא צפוי עם פתיל קצר. מעל הכל מרחפת דמותה הנעלמת של מישהי שהייתה בת 5 לפני 17 שנים, היחידה שניצלה בחיסול של משפחתה. איפה הילדה?! הבו אותה!"

"3* ינואר / אגדת שואה פשטנית שכתובה בסגנון מעצבן משהו. עצם העובדה שהכותב הוא סופר עטור פרסים (ודור שני) לא אמור להוסיף נקודות לספרון בינוני שמנגן על נושא כל-כך טעון, ואולי דווקא להפך - ממישהו שההשמדה פילחה את משפחתו הקרובה את מצפה ליותר. "

"4*. ינואר / מסע מדמם ומתוחכם של ציידת רוצחים סדרתיים, בעלת מוח אנליטי חריף ונטולת רגש. הסוכן ריכטר נושף בעורפה, היא עושה לו עיניים ומבחנים, עד הסוף הפתוח שמרמז על כך שהוא עבר את המבחן עם התוצאה הרצויה והמשך יבוא..."

"4*. ינואר / שייקספיר בשטעטל של וילנה - ירושלים דליטא. תיאור ססגוני ונפלא של הטבע האנושי בתוספת הגאווה היהודית, תככים ורכילויות זדוניות, והתנגשות נצחית בין הנציגים של שומרי מצוות (אלה שבעיקר שומרים על מעמדם וטובת הנאתם) לבין האספסוף שכורע תחת הנטל, עד הסוף הטראגי. "

"4*. ינואר / מזכיר ברעיון הכללי את 'הגמל המעופף ודבשת הזהב' של מגד, ויש בו התפרצויות של הזיות לא קוהרנטיות דומות - וככה זה כשיש לנו עסק עם סופר אובססיבי שמוכר את נשמתו לספר חייו ומתכחש למציאות, ולא משנה כמה היא מושיטה יד לעזרתו - הוא בשלו, מחבל בגופו ובנפשו...עד להשמדה עצמית. "

"4*. ינואר / "הילד הוא אבי האיש". 'מסע הצלב של הילדים' הוא ספר מסע. זה מתחיל ב- 370 עמודים דחוסים שבחישוב גס מכילים 50% יותר מלל מספר סטנדרטי, מה שהופך אותם ל- 550 עמודים. זה ממשיך בכך שהסופרת ראויה לפרס יוקרתי על מבנה ארכיטקטוני שהיא בנתה כאן - קונסטרוקציה של מגדל מילולי רציף ואינסופי, גורד שחקים כזה ש'זיכרון דברים' של שבתאי נראה לעומתו כמו צריף בשכונת התקווה. גם התוכן לא נשאר חייב. מדובר ברומן קליידוסקופי, עם שלל דמויות ועלילה מותחת שמשלבת מציאות ובדיון, מיסטיקה ונבואות, אמונות וחלומות. אז על מה הספר, לעזאזל? הכל מתחיל ביציאה של רכבת אקספרס לקייטנת קיץ ליד הים. הרכבת מלאה בילדים מכיתות א' עד ו', והם מלאים בבגדי ים, שמלות חגיגיות, מצלמות, גופיות, מכנסונים, כיבודים ואווירת חג. יחד עם הילדים, נוסעים המורים המלווים שמוצגים בכמה גרסאות לבחירה: מורה וותיקה ללשון רומנית, נוקשה וישרה כמו סרגל עץ, בעלת דעות נחרצות על העדר החינוך והמשמעת; מורה להתעמלות, יפה ושרירי, דומה לכוכב קולנוע, אליל הילדים ומקור לפנטזיות של מורות אחדות; מורה לדת, איש קטן וצנום, נחבא אל הכלים ומאוהב בסתר ליבו באיליאנה, המחנכת הצעירה של כיתה ו'; מורה להיסטוריה וכך הלאה. מה כבר יכול להשתבש? "

"4*. ינואר / שרית מזרחי. מי ידע מי זאת בכלל? ספר מתח ראוי לשמו, טס בטיל וכתוב בצורה נעימה ולא מעיקה או מוצפת בעודף ישראליות. מסתבר שהסופרת היא עורכת דין פלילית, וזה כמובן מסביר את השליטה שלה ברקע הרלוונטי אבל לא מסביר את ההתמצאות בנושא המרכזי שלשמו - ילדי פנימיות עזובים. וכאן היא מפגינה יכולת תיאור מרשימה (אם כי בעלת נטייה שיפוטית חד-צדדית). הגיבורה הראשית היא שירה, מורה לפיזיקה, נשואה + 3. מן הסתם, לא נורמטיבית ומשעממת כמו שזה נראה - בדיוק הפוך. שירה כבר מסובכת בפרשת רצח מלפני 15 שנה והיא באמת מנסה להחליף תקליט אבל אז מגיע רצח נוסף ועוד אחד, ושירה שלנו נבהלת ובורחת, ועל הבורחת בוער הכובע... יובל, בעלה של שירה, הוא במקרה גם עורך-דין פלילי אבל זה מילא. הוא בנו של יו"ר לשכת עורכי הדין, "אימת המשטרה". ויש גם החוקרת אלימלך, אחת שעשויה ללא חת, בעלת עיני רנטגן ושכל חריף אבל היא "פרסונה נון גרטה" מבחינת הממונים עליה. כרגיל. החוקרת קצת מעגלת פינות, יובל הבעל הנטוש קצת מפגין יוזמת חקירה פרטית, חברתה של שירה מהפנימייה (מקור הצרות) מפגינה קצת אישיות ועמוד שדרה (לשם שינוי) - וכל זה ביחד מוביל לסיום הדרמטי של התעלומה. יופי."

"5*. ינואר"