"5*. מאי / המסל גוארנאצ'יה, איטלקי קלמזי וחולמני אבל חד מחשבה וחושים (ממש מזכיר את הבלש קולומבו), הוא בכלל פרי דמיונה הפורה של סופרת בריטית. והיא עושה עבודה נפלאה מכל ההיבטים: תיאורים של אנשי הכפר האיטלקי - קהילה סגורה, חשדנית וקשת עורף, וכן פסיכולוגיה עדינה של הדמויות, חלקן גוררות מטען כבד מתקופת הפשיסטים האפלה, בנוסף למתח כמו שמתח צריך להיבנות - לא יודעים מי הרוצח, גם אם הרצח הוא רק תירוץ לחשיפת סודות וסכסוכים ישנים. ודמות מעניינת בפני עצמה - מזג האוויר הערפילי שמוסיף שכבה של מסתורין ודכדוך לכל העניין. ספר מעולה. "

"2*. מאי / אם ברצונך לדעת איך הורסים סיפור על יהודים בגיטו - זה הספר!"

"4*. מאי / מותחן ראוי לשמו, עם כל מה שצריך ובלי להכביד. גם הנושא מעניין לא פחות: חברות הון סיכון וביוטכנולוגיה, פיתוח תרופה חדשנית למחלת אלצהיימר (שכמובן מסתבך), בתוספת אהבה, קנאה, תחבולות ומזימות. והחלק היפה ביותר - הרבה חשודים ולא ניחשתי כמעט עד הסוף מי מהם הרוצח. יופי. "

"5*. מאי / הוא לא מושלם אבל יותר אמיתי מסיפור אמיתי. כאילו בריינר הפכה לזבוב על הקיר ותיעדה את הסיפור ברשמקול ובצילום. הכל חי, הדמויות נושמות עמוק, הלב נצבט. פשוט מעולה. "

"3*. מאי / סיפורים חביבים אבל קשה לעכל את בונין במנות גדולות."

"3*. מאי / כתוב לא רע בכלל, יש רגעים מרגשים ויש געגוע גדול לאימא. מצד שני, מרגישים את התבנית, וזאת תבנית קבועה ומעייפת, רק התפארה מתחלפת (חולצה בחוץ, כפתורים, לא תתקרר, אל תפתח לאף אחד וכו'), תבנית של אימא...לא אומרים סרה על מתים אבל אין מנוס אז ברחל בתך הקטנה - פשוט מעצבנת. טרחנית. נודניקית. אימא בלתי. אז עם כל הכבוד, נפרדנו כך. "

"2*. מאי / סבון שניסה להתחפש לרומן פסיכולוגי. שום דמות לא הייתה ראויה לאהבה או לכבוד. משפחה עשירה וסנובית, עם אימא מכשפה מהגיהינום, וגברת סוזן, כתבת "וואג" שהגיעה לראיין את הכישרון הדגול ובן הזקונים, ריצ'ארד - הפסנתרן המהולל, ואיך זה נגמר...מתקשה להבין למה המשכתי, הרי רק חיכיתי שזה ייגמר. גם מסחטת דמעות עם הילדה ה"פגומה", והחברה הטובה ביותר שרק יודעת לנבוח את האמת בפרצוף. דמות קלאסית של אישה מוכה שלא מסוגלת לעזוב את האגואיסט המתעלל בה נפשית אבל היא עצמה מעצבנת בטירוף ולא מעוררת שום אמפטיה. שבוע מחיי על בועת סבון. נו, שוין. "

"3*. מאי / אימא סילבנה, אבא יאנוש וילד קטן אורק. משפחה פולנית במלחמת העולם השנייה (לא יהודים, לשם שינוי). יאנוש הבעל מתגייס למלחמה, לא בהצלחה מרובה אבל עוזב ולא חוזר. סילבנה בורחת מווארשה עם התינוק וכאן הערפל הרבה יותר סמיך, ומתפזר באיטיות יותר גדולה על פני הסיפור. היה קשה להתחבר לדמויות הפולניות האלה, ובכלל המנטליות של שתיקות מעצבנת תמיד, ועוד יותר כשמדובר בשתיקה פולנית תוך כדי ישיבה בחושך. לא נראה שהעניין קשור לזוועות המלחמה. ככה זה. הייתה גם תחושה שהסופרת (עם שם המשפחה הבלתי...) רוכבת כאן על גלי המלחמה הגדולה אבל היא לא המציאה את זה, פשוט יש סופרים שעושים זאת ביתר הצלחה. "

"4*. אפריל / איאן בדלו, נער בן 17 מבולטימור, מחסל את חייו הרגילים והצפויים בלילה אחד. הוא מתייסר ומצטער עד מוות, ולא יודע איך ימשיך לחיות עם עצמו עד שהפתרון נזרק לכיוונו באקראי. האם זה הפתרון הנכון? אולי לא אבל איאן בוחר בו, ובכל הקשיים שהוא מביא. אן טיילר לא מאכזבת גם הפעם, היא יוצרת אנשים, מצבים ואירועים כאילו מפסלת אותם יש מאין, מלטפת ומשייפת, חומלת ומבינה. סיפור מרגש פרי עטה של סופרת בחסד. "

"3*. אפריל / הכל היה יכול להיות מושלם אם הגברת רייכס לא הייתה מפגיזה באינספור תיאורים מקצועיים (כן, הבנתי שאת אנתרופולוגית פלילית), ובנוסף למקצוע שלה, דוחפת עוד כמה מקצועות שהם לא שלה (כל הניתוחים הסופר-מפורטים על שחזור ההתרסקות, חום, פיצוצים, גלים כאלה ואחרים, גזים, חלקים, צינורות וכל אלה). חבל שאף אחד מקוראי הביטא שלה לא אמר לה "חמודה, זה ה-מ-ו-ן מדע, TOO MUCH INFORMATION". אבל חוץ מזה, הסיפור אחלה. ובכל זאת, לא עשה לי חשק להמשיך עם קתי רייכס (אלא אם כן, ארצה להיות אנתרופולוגית פלילית כשאהיה גדולה). "

"4*. אפריל / גותי. מסתורי. מותח. בהתחלה לא קל עם השפה הארכנית אבל די מהר מתרגלים ומוצאים בה קסם משלה. הגינונים של "בני-טובים" מתנגשים עם מעשיהם הלא-טובים. שרה מילדמיי מתחזה לאומנת וחודרת לאחוזת מאלו כדי לחשוף מתחזה אחר. מפה לשם, העניינים קצת יוצאים משליטה, ועל שני המתחזים בוער הכובע. ממתק ויקטוריאני. "

"4*. אפריל / מתיו הופ, נעים להכיר. עורך-דין שעושה כבוד למקצוע השפל, מנסה להציל מכיסא חשמלי אישה שמואשמת ברצח ברוטלי של שלוש ילדות קטנות שאת גופותיהן המבותרות מצאו אצלה בחצר. בחלק ניכר מהספר מתנהל משפט, עם מושבעים, עדים, התפלפלות וקרב מוחות. היה אפשר לחשוב שזה משעמם נורא אבל הפתעה - התהליך מרתק. וכמובן, הסוף. מתח פסיכולוגי לא רע בכלל, כתיבה שנונה וסיפור מעניין. מה עוד צריך בנאדם בשביל לקרוא?"

"3*. אפריל / החול הזה כבד מכמה טעמים: יש ים של שמות. משום מה, ריבקוב חוזר על אותם שמות שוב ושוב, ולא רק זה – גם שואל את המאזינים הדמיוניים "האם זוכרים אתם?" זוכרים? שכחתם? הידעתם? הקראתם? המכירים? כאילו הקוראים הם ילדים בגן והגננת צריכה לוודא שהם מקשיבים לה היטב ולא מפספסים שום פרט. סגנון די מעיק ולא באמת מעניק אותנטיות למספר שאולי רצה לחשוב שיושבים אנו במעגל סביב איזו מדורה ביער ומקשיבים לו בפה פעור. ריבקוב מספר סיפור בגוף ראשון, כביכול מטעם מישהו ששרד כדי לספר על תלאות משפחתו, אבל מלבד איזכורים אינספור על "סבא שלי, אבא שלי, אימא שלי וכו'", לא באמת מרגישים שהוא שייך למשפחה הזאת, באותה מידה מישהו זר היה יכול לספר את הסיפור, שכן או מכר של המשפחה, וזה לא היה גורע מהעלילה, לעומת ספרים אחרים על אותה תקופה (למשל, השנים הרחוקות של פאוסטובסקי) שבהם מרגישים את השייכות המשפחתית בצורה מוחשית, וגם התיאורים של המקומות מדהימים ביופיים, ונותנים ערך מוסף לאווירה (בניגוד לריבקוב, שאמנם מנסה לתאר את העיירה, את הנופים והיערות אבל לא גורם לאותה התפעלות). אי לכך ובהתאם לזאת, לא ממש ברור מדוע הספר זכה ל*כזאת* הצלחה. כתיבה דידקטית ויבשה, עם עודף מוגזם של שמות ופרטים לא נחוצים. יש להניח כי החלק השני של הסיפור, עם תיאורי הזוועות של הגטו, גורם לבלבול ומעניק לספר ציון גבוה יותר, לא בזכות איכות הכתיבה והסגנון אלא בשל התוכן הקשה, ואולי גם כפרס על אומץ לבו של סופר סובייטי במשטר שלא מקבל בעין יפה מסרים חתרניים וביקורת גלויה."

"3*. אפריל / לפי המכתב של פרויד הייתי אמורה לנחש אבל אמרתי שכדאי לעשות וי על השניצל. אז, כצפוי, מישהו מהוגן ומאופק ומסודר ונשוי + 1, רופא מכובד ולא חסר לו דבר, נכנס למערבולת של יצרים ותשוקות מודחקות. כתוב לא רע אבל יבש וחצצי, כל החבר'ה האלה מוינה הם אותה גברת. ברור שלפני מאה שנה אורגיות עם תחפושות ובחורות ערומות זה חולרה היה שוס גדול אבל אין זה אומר שצריך לתת על כך קרדיט היום. הקיצר, שלושה כוכבים רק למען המתח. "

"4*. מרץ / גריגורי (גרג) ריבס מספר את קורות חייו מאז שהוא זוכר את עצמו (מגיל 4) ועד גיל 50, לפעמים בגוף ראשון אבל לרוב בגוף שלישי, או באמצעות דמויות אחרות. חוויות חייו של האיש יכולות להספיק לגדוד שלם, ועוד יישאר עודף. בהיותו ילד קטן, הוא נודד עם משפחתו במשאית ענקית שמכילה את כל רכושם, וכך הם מתרוצצים ממקום למקום אחרי אביו הכריזמטי ודרשותיו על איזה "סדר אינסופי" קוסמי ומעורפל. די מהר האב מושבת מייעודו הטרנס-גלקטי, והמשפחה נוחתת ברובע לטיני עני ומועד לפורענות. כאן עוברות על גרג 15 שנים של הישרדות קשה, ובשנים האלה הוא רוכש לו את אהוביו לחיים ואת צרותיו אינספור. לאחר מכן, מגיעה בריחה לעיר הגדולה, פגישות עם מנטור לחיים (מפעיל מעלית בעיסוקו) אשר מלמד את גרג הצעיר להיות אינטלקטואל שאפתן, נישואין כושלים, מלחמת וייטנאם (שזה ספר בפני עצמו), חזרה הדרגתית למציאות, ומלחמה חדשה – הפעם עם שדים ורוחות רפאים מעברו המיוסר, לימודים וקריירה של עורך-דין, ובין לבין – אהבות והתייסרויות בכמויות מסחריות, עד נקודת העצירה שבה ריבס משלים עם עצמו ומתפייס עם מגרעותיו ושגיאותיו, עד הסבב הבא? איינדה כותבת בכישרון גדול, עם מבט חומל אך גם בדקדקנות פסיכולוגית המנתחת עד העצם. לפעמים זה הרגיש יותר מדי, ואם הייתה מפחיתה מעט בקילוף הפצע עד זוב דם הלוך-חזור, היינו מקבלים סאגה מושלמת. "

"3*. מרץ / כתוב טוב - בזה אין ספק, אבל לי זה לא מספיק. מידת העניין שלי בסיפורי ילדותו של וייס בתור נער שלא מוצא עצמו במסגרת הנוקשה של הדת לא הייתה גבוהה, הסיפורים האלה די חזרו על עצמם, הרצון "לטעום" ולחוות את הפרי האסור בגרסה של פלייבוי או מגזין לאישה או ספרים מחוקים או איסורים מפורשים או הסתרת נערה בבגד ים בתוך מסך הטלויזיה בסדרה על מחזור הדם בגוף האדם - לא משנה באיזו גרסה הדבר הופיע - זה הינו הך. לעומת זאת, הסיפורים הראשונים היו מרתקים, עצובים ונוגעים ללב: ניצולת שואה בחלוק וורוד מרופט שעוצרת את התנועה וזועקת לשמים ("כיכר השבת"), יסוריו של ילד מתבגר שידו הימנית נפגמה בלידה והוא נאלץ לשים גבס על ידו הבריאה כל קיץ, סוג של טיפול ניסיוני שנגמר בלקח לחיים ("מתי מדבר"), וסיפורו של אילן סוויסה, ילד ממשפחה מרוקאית של קבלן עשיר, שעובר לשכונה של אשכנזים והם עושים לו את המוות ("נחשים"). אלה שלושה סיפורים שראויים להיזכר, לעומת כל היתר שמרגיש כמו אותה גברת בשינוי אדרת, ובנוסף גם סוג של סגירת חשבונות עם "הממסד הדתי" שלא נגעה לי ולא עניינה אותי."

"2*. מרץ / ילדה בת 24 כתבה סיפור מעורער בנפשו. חוץ מכמה משפטים ותיאורים נחמדים שאולי מצביעים על כישרון כתיבה בוסרי, אין בו שום דבר ראוי לציון אבל הו- אה - "יצירת מופת"! נמאס כבר מכל הספרונים הקטנים האלה שמתיימרים, ומשום מה גם זוכים לסופרלטיבים מוגזמים ביותר. "

"4*. פברואר / ואלאס כותב נהדר. הוא מומחה בנבכי הנפש, ויש לו כישרון לבנות דרמה תוך כדי שהוא מעניק לגיבוריו עמוד שדרה, והם צומחים ומתפתחים, או לחלופין - נובלים ומתרסקים. כאן הוא מצטיין בבניית מתח פוליטי בלב הבית הלבן כאשר מתגבשת קואליציה של שוחרי רעתו של הנשיא אשר נבחר כנגד כל הסיכויים, כתוצאה מתאונה מוזרה של הנשיא הקודם וסגנו. יש שפע של תככים ופעילות קדחתנית מאחורי הקלעים, ולקראת הסוף - רטוריקה מרתקת של הסנגוריה לטובת הנשיא כאשר עד הרגע האחרון לא נדע מה יעלה בגורלו. "

"3*. מרץ / שני גברים שנולדו באותו יום בשנת 1906. אחד – עם כפית זהב בפה, יורש בנק אמריקאי עם כל המסתפח לכך, השני – בבקתת ציידים בכפר פולני נידח. מה הסיכוי ששניהם ינהלו קרבות נקמה במשך 40 שנה עד המוות יפריד ביניהם? רק לארצ'ר פתרונים. אבל גם אם נניח שאין בספר הזה צירופי מקרים הזויים בכל פרק, אפשר לסכם כי מדובר בסנדוויץ' אכיל למחצה: פריך מבחוץ, תפל מבפנים. בשליש הראשון, עם כל התלאות של ולאדק קוסקביץ' (הלוא הוא הבל רוזנובסקי בחייו החדשים); וברבע האחרון, כאשר החיים מנערים את שני הנקמנים הגאים עד טיפשות ומקרינים להם את הסרט של מה הם הפסידו. כל מה שבאמצע, עם ההתעסקות הבלתי פוסקת עם סניפי בנקים ומלונות, כספים, השקעות, הסכמים ודיבורי סרק – בקושי נסבל. ועוד בסוף הסתבר שקראתי את זה במהדורה חדשה וקיבל ממני 4 כוכבים. מה אני להגיד? לפני 5 שנים הייתי תמימה יותר."