פעם רבתי עם אחותי. לא חדשה מרעישה, בשבוע ממוצע יש בבית שלנו למעלה מחמישים מריבות; אבל זאת היתה אחת מכוערת במיוחד, ואחותי נעלבה עד עמקי נשמתה. כל כך נעלבה, שהתחרטתי. אם עוסקים בסטטיסטיקות, מתוך מאה טעויות אני מתנצלת על שתיים, בקושי.
אני לא יודעת לבקש סליחה.
<I>בלי כוונה נועם רב עם אלעד.
בלי כוונה הוא הרביץ לו ביד.
בלי כוונה הוא אמר לו "תבכה!"
אבל כשאלעד בכה
נועם קצת הצטער
ורצה לבקש סליחה.
עברה שעה. אלעד משחק לו בחול.
שעה עברה, ונועם לשחק לא יכול.
הוא חשב "עשיתי דבר לא טוב
עשיתי דבר שאסור.
אני מוכרח לבקש סליחה
לפני שיבוא יום כיפור!"
אז איך מבקשים סליחה מאח שבונה ארמון?
נועם רצה, אבל הסליחה נתקעה לו עמוק בגרון.
עברו שעתיים. אלעד אל הבית נכנס.
עברו שעתיים, ונועם על עצמו עוד כעס.
הוא חשב "בפעם הבאה אזהר יותר מהיום.
בפעם הבאה לא אריב עם אלעד. אשחק איתו רק בשלום."
אז איך מבקשים סליחה מאח על סוס אביר?
נועם רצה, אבל הסליחה נעלמה לו לתוך האוויר.
...
בסיפור כמובן הילדים מתפייסים בסוף.
אבל החיים הם לא ספר ילדים, נכון? אין כאן הפי אנד.
רבתי היום עם אחותי.
לא ההקנטות הרגילות שלנו. ריב גדול, מכוער, צעקות ודמעות וכל השאר.
אמרתי דברים שגם אלף התנצלויות לא ימחקו. וגם היא.
אני יודעת שאני זאת שצריכה להתנצל ראשונה. אני הגדולה. ואני התחלתי.
אלוהים, להיות אחות גדולה זה דבר איום ונורא.
איך שאת תופסת אותם לפעמים מסתכלים עליך.
הידיעה הזאת שאת מודל לחיקוי, גם אם את רק בת תשע עשרה... שבע עשרה... שלוש עשרה... עשר.
כשאת תופסת פיקוד, איך כולם מצייתים. סמכות גדולה מדי, אחריות כבדה מדי.
התלות שלהם בך. הם סומכים עליך שתהיי לצידם - מול ההורים, המורים, החברים.
הכמיהה שלהם ליחס. איך פעם אחת את נותנת חיבוק לאחותך הקטנה והיא מתרפקת עליך כאילו חיכתה לזה חודשים. איך חיוך אחד שלך מאיר אותם. איך מחמאה אחת שלך עושה הכל.
העצות שלך - באיזו רצינות הם לוקחים אותן.
את עוד ילדה, את עדיין מתבגרת, את לא יודעת כלום. אבל הם לא יודעים את זה.
הכוח שיש לך בידיים. הנזק שהוא יכול לגרום.
הפנים שלהם אחרי שצעקת עליהם.
הדמעות שלה, כשאמרת לה "תסתמי".
תחושת הבגידה, כשההורים צועקים עליהם ואת שותקת.
הכעס שלו, כשאת פותחת לו את המגרה ומגלה שם דברים שהיו אמורים להישמר בסוד.
הזעם ותחושת הנטישה, כשאת רבה איתם. אסור לריב איתם.
כל הסודות שהם סיפרו לך דוקרים אותם פתאום.
כל הפחדים שהם לוחשים לך בלילה עוטפים אותם כמו ערפל.
כל השיחות הארוכות, כל העצות, יד חמה על כתפם - הכל נעלם כשאת נגדם.
אחותי, אני כל כך מצטערת.</I>
קאט יעצה לי להדפיס את הקטע הזה ולתת אותו לאחותי. זה עזר. היא סלחה לי.
הרבה זמן עבר מאז.
יחיאל סיים ללמוד בישיבה ועבר לישיבה גבוהה;
אחינעם התחילה תיכון;
איל חגג בר מצווה;
שלהבת עלתה לא';
הקטנצ'יק התחיל לדבר ומאז לא הפסיק;
והם עדיין מסתכלים עליי.
אבא שלי גם הוא בכור. וכשאני רואה איך האחים שלו, כבר הורים לילדים, מסתכלים עליו, אני מבינה שזה לא ייעלם.
הם תמיד יראו בי מודל לחיקוי. הם תמיד יפחדו ממני קצת. הם תמיד יקשיבו לי, יחכו לי שאגיד להם מה לעשות.
אבודה ככל שאני, הם רואים בי עדיין מישהי שיש לה תשובות להכל.
ואני?
אוהבת אותם. דואגת להם. צועקת עליהם. נאנחת. מספרת להם סיפורים. מחבקת אותם. מקללת את היום שבו הם נולדו. או אני.
מלמדת אותם. עונה על שאלות אינסופיות. משתיקה אותם. מחנכת אותם בלי סוף ("את לא אמא שלי!" - "כן, רק זה חסר לי!")
מפחדת עליהם. מתעצבנת עליהם. מדברת איתם אל תוך הלילה. מבטיחה להם שאני תמיד כאן בשבילם.
אני יכולה לעשות את זה. נכון, פיטר?
פעם אחינעם ואיל נשארו בבית עם אבא שלי.
הוא כנראה נרדם, והפרחחים פתחו את המקרר, הוציאו תבנית של שלושים ביצים וריסקו אותן בזו אחר זו - על הקירות, על התקרה, על הרצפה ועל עצמם.
פעם שלהבת אפתה חיפושיות בתנור שלנו.
היא סידרה אותן בתבנית על נייר אפייה.
היא הפעילה את התנור.
היא חיכתה שהן יתפחמו לגמרי.
אנחנו שמנו לב רק כשעלה עשן.
לאיל היה מנהג מגונה, שעד היום לא לגמרי עבר לו: בכל פעם שכעסו עליו הוא היה ניגש לאמא שלי, מחייך אליה חיוך קורן ואומר "אמא, אני חמוד שלך." והכי מבחיל, שזה תמיד עבד לו.
(אלה הקטעים שבהם כל ילד שפוי מגלגל עיניים ותוהה האם הורות מוכרחה לפגום בהיגיון הבריא.)
פעם איתן פתח את הראש בסנטר.
פעם איתן פתח את הראש בגבה.
פעם איתן פתח את הראש ברקה.
פעם איתן פתח את הראש בסנטר, שוב.
פעם איתן פתח את הראש בגבה השניה, אבל יותר קרוב לעין.
פעם איתן החליק על שביל עפר וקצה של בזנ"ט ננעץ לו בראש. הוא דימם כל כך שהמורה שלו הזמין אמבולנס. עד היום, אחרי שהוא מסתפר, אפשר לראות צלקת בצורת אתנחתא על עור הקרקפת שלו.
פעם <B>אני</B> פתחתי את הראש. יחיאל זרק עליי ספר בכריכה רכה, שחתך לי את השפה. וכשתפרו לי אותה, איתן אמר שזה כל כך מגעיל והוא לא יכול להסתכל עליי.
האחים שלי הם כל כך פשוש שזה לא ייאמן.
פיטר האטשר, בן בכור שמשלים בגבורה עם גורלו המר, מתאר באופן כה אותנטי את האח הקטן האיום שלו:
חד לשון כמו שלהבת, פרחח כמו צביק, חנפן חסר תקנה כמו איל, עושה צרות בלי סוף ואיכשהו מתחמק תמיד מהתוצאות, כמו איתן.
ויחד עם מטרתו הברורה בחיים, לאמלל את פיטר, הוא גם מסתכל עליו בהערצה ונחוש להיות כמוהו בכל דבר.
אני כל כך רוצה לתת לפיטר חיבוק ולהגיד לו, דארלינג, זה עובר.
יום יבוא וההורים שלך יבינו שהשמש לא זורחת מהעיניים של פשוש.
יום יבוא ופשוש יתבגר והוא יהיה החבר הכי טוב שלך.
יום יבוא ואתם תתכננו ביחד איך להתנקם בפצפונת על ההלשנה האחרונה.
יום יבוא ואתה תהיה גאה להגיד, "כן, זה האח שלי."
יום יבוא, פיטר. החזק מעמד.
אני קוראת את הספר הזה, אחד מספרי הילדים הכי טובים שיש, וצוחקת ובוכה ואומרת לעצמי, אולי אני לא אחות כזאת גרועה, אחרי הכל.
