שתינו פונץ' קל, כפי שהיה מקובל בנעורי. ישבנו מול האח, הדודנים שלי בני משפחת אראר, הילדים ואני. היה ערב סתיו, כולו ארגמן מעל השדות החרושים ספוגי הגשם; להבות השקיעה הבטיחו רוח גדולה ביום שלמחרת; העורבים צווחו. הרוח שורקת בכל מקום בבית הגדול הזה, הקר כקרח, נושאת עמה את טעם הפירות החריף שמתלווה אליה בעונה הזאת. הדודנית הלן ובתה קולט רעדו תחת הצעיפים שהשאלתי להן, צעיפי קשמיר שהיו של אמי. הן שאלו אותי, כמו בכל פעם שבאו לבקר אצלי, כיצד אני יכול לחיות במאורת העכברים הזאת, וקולט שעמדה להינשא בקרוב שיבחה באוזני את מעלותיה של אחוזת מולן-נף, הלוא היא הטחנה-החדשה, שבה תתגורר מעתה ואילך. "אני מקווה לראות אותך שם לעתים קרובות, הדודן סילביו," אמרה. היא הביטה בי בחמלה. אני זקן, עני, רווק; אני מתחפר לי בתוך חורבה של איכרים, במעמקי החורשות. ידוע שהרביתי במסעות, שכיליתי את הירושה שלי; הבן האובד. אפילו העגל השמן עצמו, זה שקיווה לשובי זמן רב, אך לשווא, כבר מת מזקנה שעה שחזרתי לערש הולדתי... הדודנים שלי, משפחת אראר, שערכו ברוחם השוואות בין גורלם לגורלי, סלחו לי בוודאי על כל הכסף שלוויתי מהם בלי להחזיר. הם חזרו ואמרו יחד עם קולט:
"אתה חי כאן בבדידות, ידידנו המסכן. כדאי שתבקר אצל הקטנה, אחרי שהיא תסתדר בביתה, ותבלה שם את את הימים החמים."
ואף על פי כן יש לי רגעים יפים כאן, גם אם הם אינם מעלים זאת בדעתם. היום אני לבד; השלג הראשון ירד. חבל הארץ הזה בלב צרפת מבודד ועשיר גם יחד. איש איש חי בפינתו, על אדמתו, נזהר משכניו, אוסף את תבואתו, מונה את מעותיו ואינו עוסק בכל השאר. אין טירות, אין ביקורים. הבורגנות מושלת כאן, זו הקרובה עדיין אל המון העם שאך בדוחק נחלצה ממנו, זו שדמה סמיך ושאוהבת את כל טוב הארץ. משפחתי פרושה על פני המחוז ברשת רחבה של בני אראר, שאפלן, בנואה, מונטריפו; הם חוואים אמידים, נוטריונים, פקידי רשות, בעלי קרקעות; בתיהם נוחים, מבודדים, שוכנים בריחוק מן העיירה, מוגנים בשערים גדולים מחוספסים, נעולים בשלושה מנעולים, כמו דלתות בית כלא, ולפניהם גינות סתמיות, כמעט נעדרות פרחים: רק ירקות ועצי פרי גזומים בהדליה כנגד קיר, כדי שיניבו יותר. חדרי הסלון עמוסי רהיטים ומוגפים תמיד; בני הבית חיים במטבח כדי לחסוך בחימום. אני לא מדבר על פראנסואה והלן, כמובן; איני מכיר משכן נעים ומסביר פנים, ידידותי, שופע צחוק וחמימות יותר מזה שלהם.