התחלתי לקרוא את הספר ב2008, מצאתי אותו זרוק ככה סתם באבדות ומציאות בבית מלון בו עבדתי, משם המשכתי וקראתי כמעט את כל הספרים (לא הצלחתי להביא את עצמי להמשיך לקרוא לאחר שהבנתי שאת הספרים האחרונים לא כתב רוברט ג'ורדן), לא הצלחתי להוריד את הספרים מהיד, נמשכתי לעלילה ולדמויות , ראיתי כל דמות בדמיון בצורה ברורה מאוד לפי התיאורים, את הנוף את הממלכות ...הכל... הספרים מדהימים ואני זוכרת כמה התאכזבתי כשהבנתי שרוברט ג'ורדן נפטר ב 2007 ושלא הייתי צריכה להתחיל לקרוא את הספרים כי התמכרתי ורציתי לדעת מה יהיה בהמשך.... לא ממליצה לקרוא אותו אלא אם כן אתם מוכנים לקרוא ה-כ-ל....(בימים אלה משתעשעת ברעיון להתחיל את כל סדרת הספרים מהתחלה ולסיים הכל)

כזה עוד לא היה לי. 4 פעמים שאלתי את הספר מהספרייה ו-4 פעמים החזרתי אותו, ורק כעת, בפעם החמישית הצלחתי לסיים את הספר. בכל פעם הייתי נתקע בערך בעמוד השישים, מדשדש בבוץ מרובה דיאלוגים, מאבד עניין ומוותר על הספר לטובת שאר הספרים ששאלתי, עד שהגיע מועד ההחזרה. לבסוף, אמרתי שדי לאותה בושה, ואזרתי מותניים והכרחתי את עצמי לעבור את המשוכה, וברגע שעברתי אותה - לא יכולתי להוריד את הספר מהידיים. יש כאן רוברט ג'ורדן אחר, בהשוואה לספרים הקודמים (בערך בין כרכים 4 ל-7 העסק התחיל ממש לדשדש בעיניי). הכתיבה טובה וסוחפת וחסרת פגמים, הקלישאות כבר אינן מרגישות קלישאתיות, תפניות העלילה מפתיעות ומלהיבות את הדמיון, והעלילה עצמה מהודקת וחסרת חורים. כמעט שנה ו-3 חודשים אחרי שנכנסתי לתוך המסע האפי של מחזור כישור הזמן, אני מרגיש חובה להודות לרוברט ג'ורדן על המסירות מעוררת ההשראה ליצור עולם כה מרתק, ועל הזכות שנתן לכולנו לבקר בו. ממשיכים לכרך הבא!

סדרת הספרים מגיעה אל השלב שבו היא צריכה להתחיל להצדיק את קיומה, קרי: להמציא דרכים חדשות להפתיע את הקורא. תחושת הפליאה שהספר הראשון עורר - הולכת ונשחקת, והקורא עשוי למצוא את עצמו נרדם, אדיש ואולי אף מתוסכל. כשהוא יודע שיש לפניו עוד כ-20 כרכים לקרוא, הוא עלול פשוט להרים ידיים. למרבה המזל, ועם חריקות מעטות בלבד, רוברט ג'ורדן מצליח לשמר את אלמנט המסע, לשזור לתוכו פוליטיקות ותככים ברמות שונות ומגוונות, ולהמשיך למזוג פנימה הרבה פנטזיה מקורית - ובסגנון כתיבה עקבי ומשכנע.

המסע של רנד אלת'ור וחבריו נמשך במלוא תקפו - והכתיבה של המסע משתרגת ומתעלה על עצמה, עם אפס חריקות ועם Deus ex machina מינימלי. וגם כאשר התערבות שמימית מסייעת לחבורה ומצילה אותם - זה קורה באופן אמין שנשזר בהקדמות וברקע של הסיפור עצמו, כך שהיצירה ככללה ממשיכה לעמוד על קרקע יציבה, שואבת אליה את הקורא וכמעט שאינה מניחה לו להניח את הספר מן היד. הדיאלוגים נכתבו ביד אומנת, ומשפטים רבים מהספר הם בבחינת 'גזור ושמור', וחלקם מרגשים עד דמעות. נעים לחשוב שיש עוד 23 כרכים לקרוא!

את עלילות ודמויות שר הטבעות אני מכיר מספיק טוב כדי לחלוף על פני הכרכים של טולקין בספרייה, ללטף במבט חומד ולהמשיך הלאה מתוך מחשבה של "בשביל מה להתייגע בקריאה נוספת?", ובכל זאת - הצמא לאפוס עלילתי מרובה דמויות שמתאחדות, ומתפצלות ונעות במסע מבריק ומענג על פני עולם (וזמן!) קסום ובלתי מוכר - הצמא הזה היה שם כל הזמן הזה. על מחזור כישור הזמן אני שומע כבר שנים מפי חברים ואחרים, אבל תמיד דחיתי את קריאת הסדרה במשיכת כתף - נו, עוד ספר פנטזיה של סופר שולי, ומה כבר ארגיש כלפיו, ומה כבר יעשה לי אחרי שר הטבעות, הארי פוטר, חולית, רומח הדרקון, אסימוב וכו'. אלוקים, כמה טעיתי! רוברט ג'ורדן הוא סופר בחסד, ומן הרגע הראשון רואים כמה הוא קשור בלב ונפש לדמויות אותן יצר, ואיך שהוא מצליח להעביר את עולמו הפנימי החי והעשיר אל הקורא - בכתיבה מיומנת וללא חריקות (מה שמצוי למכביר בספרי פנטזיה לא אפויים שרצים במחירים של 10 ש"ח במקומות כאלה ואחרים). כל עמוד הוא תענוג, וכל כך כיף לחזור ולקרוא, לחזור ולהרהר בעולם המדהים של כישור הזמן.
רץ אל הכרך השני!

החיפוש הגדול וקרן ואלר הם הספר האהוב עלי בסדרת הספרים האהובה ביותר עלי מחזור כישור הזמן
הרי כל ספר באנגלית חולק לשתיים בעברית ולכן יש בסדרה המופלאה הזאת 28 כרכים לא כולם מרתקים כמו צמד הכרכים החיפוש הגדול וקרן ואלר בעיני רק בכרכים אלה הסיפור פורץ דרך משלו ללא דמיון לטולקין כמו שיש בכרכים א וב

****





תחשבו על זה רגע: ספרות היא בעצם רק אוסף של מילים. אולי אפילו מקרי. חלק מהספרים מסתדרים ככה, וחלק אחרת. זה פשוט סיפור, סיפור מסויים שקרה - או לא קרה - למישהו מסויים, בזמן מסויים.

מתימטיקה היא סוג של שעשוע עם מספרים. כימיה, אם אני לא טועה, זה איך האטומים מתחברים זה לזה, ביולוגיה זה סיפור על פלוצים של חתולים, גיאוגרפיה זה העניין הזה עם הארצות.
אלוהים זה איש זקן עם זקן לבן שיושב על כיסא בשמיים, כועס על הומואים והוא מאוד חשוך ופרימיטיבי.
והקיץ, אוי הקיץ, זו רק סיבה לאכול אבטיח ושזיפים ולהתחבא בחדר אפל עם מזגן.

הצצתי ונפגעתי. אנא סלחו לי בנות ירושלים, זה הקיץ, החום הזה מטגן לי את המוח. באמת. שמעתי פעם שסטטיסטית, רוב המלחמות קורות בקיץ. משהו עם הטמפרטורות ובצורות ועניינים... אבל מה זו סטטיסטיקה, אם לא מין שטות שמישהו המציא בלאס וגאס, אין דבר כזה באמת.

טוב, ברצינות עכשיו, תבינו, די, זו סתם דאחקה ילדותית. אני יודע. אני יודע. אבל ראבק, שבועיים לא הייתי כאן, היה לחץ בחיים ובעבודה ובקושי נשמתי, וקפצתי להתרענן. הלוא בדיוק בגלל זה אני קורא ספרים מהסוג הזה. הם לא דורשים ממני כמעט כלום חוץ מלקרוא ולחכות לקטעים של האקשן. איך כתב מאיר אריאל? ספרי קיץ נישאים ברוח....

הספר הזה הוא השני מסאגה מטורפת של תשעה עשר ספרים בסדרה אבל מי סופר, שלא ברור לי איך יש מישהו שהיה מסוגל נפשית להתמודד עם טוויית עולם כזה, של משהו כמו שני מיליון מילים פלוס מינוס, עם היסטוריה, גיאוגרפיה, מיתולוגיה, שבטים, אגדות, עמים וארצות, וסיפור שעובר דרך כל הדבר הזה ומצליח איכשהו להיות מעניין למדי ולא אנציקלופדי או טרחני, מותח לפרקים וכמעט לא דבילי. אני כותב כבר שנתיים ספר אחד, עם סיפור אחד לא מורכב מדי על עולם שאני חי בו, ולא תמיד מצליח אפילו למצוא מילה נרדפת סבירה למילה שהשתמשתי בה כבר פעמיים או שלוש. זה מתיש. אז תשעה עשר כאלה? על אותו דבר? בלי לטרחן? ג'יזס. תעריכו.

אז נכון, זו לא יצירת מופת שמהדהדת בנפשו של הקורא ומלמדת אותו בתיחכום רב משמעי על מורכבותם האינסופית של החיים עצמם, אבל קיץ, והבנאדם צריך משהו לעשות באוטובוס בדרך ליצור עוד פרסומת מייגעת שתשודר במקבץ הפרסומות של "האח הגדול" ותדכא אותו אך תשלם את חשבון החשמל התופח (מזגן, קיץ וזה), אז בקטע הזה, מושלם.

אבל מה זה מושלם, בעצם? תחשבו על זה רגע. זה כמו ״לא משהו״ שיש לו עוד שניים שלושה כוכבים.

****





ובכן, גם אלה ספרים. כן, ספרות אמיתית, שנמדדת באותם סרגלים כמו מאיר שלו או ורגס יוסה, אליס מונרו או יו נסבו.
הסרגלים האלה נמצאים בבטן, ומרגישים בהם כל מילימטר, אז אסור להם לזייף. אם בספר נברא עולם, אז על העולם הנברא להיות אותנטי והרמטי בדיוק כמו חיבוטי הנפש המדוייקים של גרוסמן ב"אשה בורחת מבשורה". אם הם מפחידים, אז שיפחידו נכון, ואם הם מרגשים אז שהצמרמורת תתחיל מבהונות הרגליים ותטלטל את הגוף עד השערות הקטנות שעל הצוואר ותנוכי האזניים. אין דרך אחרת. ספרים צריכים לעשות את העבודה שלהם, אחרת אין הצדקה לקיומם.
זה לא אומר שכל ספר צריך להיות חמישה כוכבים. הם צריכים לשאוף להיות כאלה, כמובן. אבל ברור שזה בלתי אפשרי באמת כי תמיד יהיו סקאלות ומדידות, ז'אנרים וטעם אישי וקהלי יעד ואופנה. אני לא אבחן את גרוסמן על כמה העולם שלו מהימן כי הוא לא בורא עולמות. הוא לא ממציא שדים או בעלי חיים מיתולוגיים, הוא לא מדבר על נבואות ועל אדונים אפלים. יש לו די צרכו בארץ המאובקת שלנו, כאן. אבל הסרגלים הם אותם סרגלים, למרות שהתחושות תהיינה שונות בתכלית. בזבוז זמן הוא בזבוז זמן, בסדר הוא בסדר ופנטסטי יכול להיות פנטסטי אם יצאתי מהספר על ארבע בוכה וללא נשימה או שסגרתי אותו בטפיחה עם חיוך רחב של סיפוק.

הספר הזה בסדר, מהמסד ועד הטפחות. הוא כתוב כמו התחלה של סדרה, מה שאומר שהוא לוקח את הזמן, שום דבר לא נסגר, הדמויות שלו רק מתחילות לעבור את תחילת המסע ההירואי וההפכפך שלהן, יש cliffhangers בשפע, והכול לוחש לי, בבקשה, אתה רשאי להמשיך אל הספר הבא, ולזה שיבוא אחריו.

החווייה שלי בסדר. רק בסדר. לא פחות, ולא הרבה יותר. קראתי פנטזיות טובות יותר, עשירות יותר ומרגשות יותר ממה שזו מתיימרת להציע. יש כאן ניסיון לא רע לייצר מיתוס סטייל שר הטבעות עם טיפה הארי פוטר ועוד דברים שיכולתי לזהות אבל לא התאמצתי, אבל בינינו, עולמי לא היה נגרע במשהו אילו לא הייתי מתחיל לקרוא. משהתחלתי, אולי אמשיך ואולי לא. וייתכן שב"אולי" הזה טמון ה"בסדר" של הספר.

גם זה משהו, בימים האלה.


****

למען האמת, אין לי הרבה מה לכתוב על הסדרה הזו.
ההתחלה בספר הראשון טובה, אבל לאחר מכן מתקדמת קצת יותר מדי מהר לדעתי, ואני לא יכול לעמוד בקצב כזה.
העלילה היא ממוצעת לפי דעתי.
הדמויות הן גם לא משהו שאני מתחבר אליו- יש דמות אחת שכל שנייה שדיברו עליה תכף נתתי אגרוף לקיר מרוב שאני שונא אותה..
ובקיצור, יש אנשים שהסדרה הזו בשבילם, אני מניח שאני פשוט לא מהם.