זהו הסיפור הראשון בסדרת להתבגר.
כבר סקרתי לא מעט ספרים בסדרה, ועכשיו מצאתי את הספר בספרייה היישובית והתלהבתי לקרוא אותו מודפס ודווקא בגופן מדליק.
אהבתי את העובדה שהסדרה מתחילה בדמותה של נעמה - נערה בכיתה ט', שיש לה שני צדדים באישיות - מה שהיא מראה בתוך הבית הוא לא מה שהיא מראה בחוץ.

אני משערת שזו הדמות, מכל הנערים בסדרה - שגלילה הכי מזדהה איתה.
גלילה רון פדר החלה לכתוב לילדים מגיל צעיר, וקיבלה הרבה ביקורות על כך שהיא סוג של ילדה בעצמה, היחס אליה לא היה כל-כך רציני...
המילה סופרת בימים ההם הייתה בדרך כלל גוררת יחס רציני - והיעדר היחס הרציני הזה יכול להיות מכה לאגו. מצד שני - גלילה היא זאת שהחליטה להפוך את הדפקט לאפקט:
במבט בדיעבד - אנו רואים שדרך סדרות ספרים כמו ג'ינג'י, אל עצמי, וכמובן גם הספרים המאוחרים יותר בסדרת להתבגר - גלילה מיתגה את עצמה כסופרת קלילה ועממית, כזו שכותבת על החיים תכלס ואפילו שואבת את חומריה מהחיים עצמם!

למה חשבתי שהדמות של גלילה והדמות של נעמה דומות?
נעמה היא ביסודה הילדה הזו שיושבת לבד בקצה הכיתה עם אוזניות, עסוקה בעצמה ובעניינים של דימוי גוף וסובלת מרגשי נחיתות. יש לה אמנם חברות - אבל גם הן לא ממש לוקחות את מה שהיא אומרת ברצינות, ולמען האמת אף אחד לא ממש מתייחס אליה... עד שהיא נבחרת על ידי המורים להקריא חיבור שכתבה מרגש בטקס יום השואה.
פתאום רואים את העומק שלה, וזה הדבר שמשנה את התמונה מול חברותיה ומול הבנים.
היא מתחילה ליצור קשרים עם בנים שמתעניינים בנושאים עמוקים כמוה, וזונחת את השידוכים האומללים שנופר מלכת הכיתה סידרה לה - באצטלה של החברה הכי טובה אך למעשה כל מטרתם היא לחזק את שלטונה של נופר.

לכאורה סיפור די שגרתי אבל עיצוב העלילה הוא מה שמעניין, הדמויות בסדרת להתבגר משותפות לכל הספרים, בכל ספר אנחנו נחשפים לכל הדמויות אך בקונסטלציה אחרת... ומבינים יותר לעומק למה נעמה למשל לא עוזבת את החברות עם נופר למרות כל ההפצרות של צאלה אחותה של נעמה?
צאלה משוכנעת שנופר מורידה לנעמה את הביטחון ומשתגעת מכך שהן ממשיכות להיות חברות, ואמא של נעמה וצאלה דאגנית וחוסמת את נעמה מרוב חרדות מפיגועים -
וזה ממש נוח לנופר, המעגל הזה - כי כך נעמה יודעת שלא כל חברה תתפשר על מישהי שלא יכולה לצאת הרבה מהבית. מעריכה את נופר מעל ומעבר, ונכנסת לתוך המשחקים שלה, שהיא תמיד יוצאת מהם בוכה.
אמנם זה ספר נוער אבל הוא חושף הרבה מהטעויות בבסיס דינמיקות כאלה עם חברה שהיא לא באמת חברה, ועם ההתלבטות והפחדים מול הידיעה שאת חייבת למצוא אנשים חדשים.

הסיפור של אביתר שנלר החולם להיות מפורסם שונה משאר הספרים בסדרת להתבגר.
בעוד ששאר הספרים בסדרה די מנותקים ממה שקורה בחברה ובמדינה בתקופת כתיבת הספר ועוסקים בחיים די גנריים של בני נוער - הסיפור של אביתר הוא בעצם שופר לסיפורם של ילדי העובדים הזרים.
מעמדם האזרחי של העובדים הזרים בישראל לא נותן להם זכויות שוות בפועל, ועל אחת כמה וכמה יש לכך השפעה גדולה על הדור הבא - והסיפור הופך לשאלה לא פתורה על מעמדם על ילדי הזרים גם אם נולדו בישראל.

אביתר, כנראה בעקבות דודו עורך הדין - חושב בגדול:
הוא רוצה להביא שינוי בחברה, הוא אשכרה חולם על כך בלילות - ויחד עם זאת מגלה רגישות שלא אופיינית לנער בגילו וגם תעוזה לקחת את הרגישות הזאת ולהפגין אותה בפומבי.
חבריו לכיתה בירושלים לא כל-כך יכולים להתפאר בתכונת הרגישות יוצאת הדופן הזו, ביכולת להכיל את הזולת ולא להישאר בעולם הצר של מסיבות, כסף לבזבוזים ובנים-בנות. אביתר מקבל תדמית של מתבודד אך לא באמת אכפת לו, והוא מצליח לכתוב בסתר את ספרו "להיות זר", ולקבל הזדמנות להוציא את כתב היד לאור כבר בתיכון!

יחד עם ההתרגשות הגדולה להפוך לסופר מפורסם, אביתר מגלה שהרגשות שהיו לו כלפי "אביתר הקודם", זה שכן נסחף עם הכיתה להתאהבויות ונקמות - נעשים מורכבים יותר. האם מתוך שלא לשמה תבוא לשמה? האם מתוך החלום להיות מפורסם ולעורר עניין בבת הכי מקובלת בכיתה - יכולה לבוא אצל נער כמוהו התעניינות אמיתית והשפעה על גורלו של אחר - שונה ושווה שפשוט נולד בזמן ובמקום הלא נכונים?

האם להיות מלכת השכבה זה תמיד כל כך נוצץ?
במקרה של נופר היא מתמודדת עם הורים לא זמינים רגשית, ועם בן אחד מהשכבה - דין אלימלך שהיא כרוכה אחריו באופן קיצוני.
אותו דין נפרד ממנה וחוזר אליה כל הזמן, אך היא לא מסוגלת להגיד לו מה היא חושבת עליו.
נראה שהוא בדיוק איתר את המקום הנפשי שבו ההורים שלה לא מספקים עבורה כתובת - ומציע אהבה מזויפת מעורבבת עם שנאה.
נעמה נאור חברתה הטובה הולכת ונתפסת (כנראה גם בעידודו של דין המושך בחוטים) על ידי נופר כסתומה חסרת תועלת. נופר ממציאה כל מיני טיעונים מדוע נעמה חברה לא טובה שלא מתעניינת מספיק בחייה - אבל גם כשנעמה מתעניינת יותר או כשחברה חדשה מחוץ לבית הספר מתעניינת ומקשיבה שעות לבעיותיה - יש לנופר תלונות.
נראה שמה שנופר בעיקר מתמודדת איתו זו התעללות נרקיסיסטית מצד דין. לא משנה עם מי היא מסתובבת או נפגשת - לדין תמיד יש דעה עליו או עליה. ובאורח פלא הדעה הזו מרחיקה אותה מכל מי שחשבה בהתחלה לחבריה הטובים, והיא משכנעת את עצמה שהיא יכולה להסתדר לבד או שהיא כבר לא במצוקה מכך שההורים שלה לא זמינים עבורה.
היחידה שמתייחסת לנופר כמו מבוגר אחראי זו סבתא שלה, שלמרות שלא אוהבת את החברות של נופר עם נעמה מצביעה על הבעייתיות בהתנהגותה של נופר שחוזרת שוב ושוב לנושא דין: "השאלה היא לא אם את חושבת שאת לא רודפת אחריו. השאלה היא אם הוא מרגיש שאת לא רודפת אחריו. משום מה נדמה לי שהוא מרגיש שאת כן רודפת אחריו וזה נותן לו כוח לשגע אותך."
כך הסבתא סיכמה במשפט את הקשרים הנרקיסיסטיים שבעולם...
לאורך הספר נופר כביכול מגינה על דין מפני נעמה, אך נעמה העדינה ממילא לא עושה לאף אחד כלום חוץ מלבכות כששוב מתעלמים ממנה ה"חברים" שלה, ודין הוא דווקא זה שפועל באגרסיביות בלי לקחת שום אחריות לעוגמת הנפש שהוא גורם לנעמה ולשאר האנשים שהוא משלה.

לא יכולתי שלא להיתקל במבול הביקורות השליליות כאן על הספר.
אני יכולה להבין את ההפתעה של נוער שקרא את הספר וכתב כאן ביקורת נסערת על ספר ש(בניגוד לספרים דומים) לא מתחנף לקורא. ובכלל יש כאן רתיעה מסדרת הספרים הזו שיש בה משהו אחר - ולכן אולי לא זכתה להצלחה מסחררת כמו שאר סדרות הספרים של גלילה.
אני דווקא מתפעלת בכל ספר נוסף שאני קוראת בסדרה, אולי כי כסופרת בעצמי אני יודעת כמה מורכב לבנות עולם שלם של עשרות ספרים כשכל ספר מתכתב עם הספרים האחרים בצורה מדויקת...
הספר להיות בת יחידה בעצם מדבר על נושא הפינוק של הנוער, ולא על השאלה כמה אחים יש לך. ואם הייתי קוראת אותו כנערה - אולי גם אני הייתי מגיבה כמו האחרים בסימניה. אבל זו בדיוק החוכמה של גלילה, לחשוף גם את הצדדים הלא מושלמים בנוער שהיינו: שמקבל כל מה שהוא רוצה, שעסוק כל הזמן במראה החיצוני וברומנטיקה בשקל ושחושב שכוכבי הטלנובלות הארגנטינאיות הם אנשים מושלמים... אבל להסתכל על זה בחמלה כסופרת גם כשאת הרבה אחרי השלב הזה בחיים - זה לא פשוט.
היות שכבר חשפו פה את קווי העלילה אפשר להגיד שגל שרביט מתמודדת עם בולמיה, גלילה ממש לא מנרמלת את זה וגם לא הופכת את זה לסיפור דיסני אלא מראה שלפעמים הפרעות כאלה מתפתחות כשהסביבה אלימה ורעילה, ויכולות להתמתן בלי "סיפור הצלחה מרגש על איך יצאתי מהפרעות אכילה למרות שאני עדיין הכוכבת הכי גדולה בארץ! קנו את הספר שכתבתי ויש גם דיסק".
לגל יש דמיון עשיר, והיא מדמיינת תמונה רומנטית עם פאבלו מהטלנובלה, תמונה שתכה בהלם את כל הבנות המקובלות שהיא שונאת. בניגוד לתשעים ותשע אחוז מהמתבגרות שזה נשאר אצלן בדמיון - לגל יש הורים שמקושרים חזק בתעשיית הבידור ויכולים להגשים לה את הדמיונות האלה, ויחד עם היותה בת יחידה זה הופך אותם קלים למניפולציות שלה.
ובעצם - זה גם סיפור על דור ההורים של המילניאל: הורים שעובדים קשה מדי, ועם הילדים הם זורמים מדי ועסוקים בלפצות. חלק מההפרעות של גל נבעו מכך שהיא מפצה את עצמה בגלידה, ושהיא בעצם מעולם לא למדה דרך אחרת לנחם את עצמה, כי ההורים שלה מרעיפים מתנות ויודעים כל פרט ופרט בבית הספר, וחושבים שזה מפצה על לבלות שעות ביחד עם הילדה שלהם.
דווקא ההיכרות עם ירון, ילד שבאמת סובל ומתמודד עם מחלה קשה - מכניס את גל לפרופורציות. זה אחד הדברים שמשכיחים ממנה את הפרעות האכילה ואת הצורך להיות בשליטה על כל מה שקורה בשכבה, ואת האובססיה שיהיה חיזור תמידי של בנים שווים אחריה.
מה שכן נכון בביקורות האחרות בסימניה הוא שגל לא מתנהגת כמו נערה בת 15-16 מה שהיא אמורה להיות, אלא יש בה משהו שאינו מפותח רגשית - אולי בגלל פינוק היתר: הדמיון והמציאות פעמים רבות מתערבבים אצלה. היא לא כל כך מבינה את ההבדל בין לפגוש את כוכבי הטלנובלה ליום אחד לבין להיות דמות משמעותית בחיים שלהם, היא גם לא מבינה שאנשים בשכבה בכלל לא מתעניינים בעצות שלה לחיים, ובנאומי ההעצמה שלה.

ספר נוסף וכנראה המסקרן ביותר בסדרת להתבגר. לאחר שקראתי את סיפוריהם של ספיר, נעמה, אופיר, אבנר ודין הלומדים בתיכון בירושלים - נרמז בכל אחד מהספרים שמחכה עלילה גדולה יותר מ"מי חבר של מי ואילו בנות לא מדברות זו עם זו". בעיקר בסיפורו של אבנר המחונן נחשף קצת העולם האפל שמאחורי החיוכים של גיל ההתבגרות בירושלים, וכעיר צופנת סודות שאני מכירה לא רע עניין אותי לדעת מי הנערים בה שהלכו רחוק יותר, ואולי רחוק מדי כדי להגיע למטרה שלהם. אני מאמינה שאם יש סיבה והזדמנות אנשים "טובים" יכולים לעשות דברים "רעים"...

לנערים הקודמים בסדרת הספרים היו חלומות די גנריים: שהמורה שהתאהבתי בו ישים לב אלי, שאצליח לעניין ילד מקובל בתור ילדה מופנמת, להתקדם עם המחוננות שלי גם אם אחרים בזים לי, שיסתכלו עלי אחרת גם אם אני לא מצליח בבית ספר, ושיכבדו את הזהות שהחלטתי להגדיר את עצמי בה. אולי הייתי נהנית יותר לקרוא את זה כנערה עם ההתלבטויות של הגיל הזה, ובמיוחד כשאני הייתי בגיל דומה והכרתי את הטרנדים המדוברים בסיפורים כמו טלנובלות ובגדים מסוימים, או "ליגות" חברתיות. זה דומה בכל הארץ ולא מאפיין דווקא את העיר שגלילה כתבה עליה הרבה.

ומה בין הטרנדים והטלנובלות וההערצה, והילדים שהדבר הכי גרוע שקרה להם בחיים זה היעדר אינטרנט או לחלוק חדר עם אח מעצבן - לצד האפל של ירושלים בו אם יש לך כוך וכוח להמשיך לשקר אתה מאושר? דותן, כמו הרבה נערים בסיכון המסתובבים ברחובותיה, מראה שהמדרון בין הקדושה לטינופת הוא חלקלק ביותר.
לא רק ילדים "רעים" מצטרפים לכתות ומגיעים בסוף לאזורים הבודדים ביותר של החיים - שכל יום וכל מקום צריך סיבה והזדמנות וכל חבר הוא קודם כל בחזקת אויב. גם ילדים עם תלתלי זהב כמו בכריכת הספר, שלא חסר להם כלום בחיים והם לא ישראל השנייה הקלאסית.

גלילה כותבת על נושא שרוב סופרי הנוער לא יכתבו עליו. יש סיבה שלא יכתבו - והיא משום שההורים, שבכל זאת אחראים על קניות הספרים של ילדיהם - בכלל לא יאהבו לשמוע כמה קל לגייס בני נוער לכת (למרות מה שאומר החוק - אסור להטיף לנוער מתחת לגיל 18).

כמובן שאם אתה בכת אז אתה לומד דרכים ערמומיות לעקוף את החוק, ואם ההורים שלך הם אלה שגידלו אותך בכת - כמו במקרה של דותן - אין לך הרבה סיכוי לצאת ממנה ולקלוט מה אתה מפסיד בעולם הנורמטיבי. אתה רואה אותו מולך אבל אתה לא חלק. לך תמרוד בהורים שלך שמעריצים את "צמרת" ראש הכת, ושינו את שמותיהם בשבילו.
לך תפתח חקירה אלטרנטיבית לחקירת המשטרה כי המקרה שלך ייחודי ופשוט לא מעניין את החוק מספיק כמו עבירות ממון.
לך תסביר שאתה נראה כמו נער שלא חסר לו כלום בחיים ושולט בסיטואציה, גורם לכל הבנות להתאהב בו ובוחר מתוכן - וזה דווקא מה שהכי כואב לך - שהכוח שלך הולך לרעה. שאתה לא יודע אם היית מצליח ככה בלי צמרת, ומרגיש כמו כלום וכאילו שרק השיער שלך הוא סוד כוחך.
ובלי להישמע כמו קלישאה אין לך מילים להסביר שהמקרה שלך שונה. כי יש הרבה מילים שצמרת לא מאשר להשתמש בהן, וכשרוחניות שהיא זכות בסיסית של כל אדם, וכשאנשים שצמאים לרוחניות מגיעים למקום כמו ירושלים - כדאי לדעת שהסודות רוחשים, והסיפור הזה הוא ממש רק קצה הקרחון.

גל - זאת אני נעמה, זאת שאת חושבת שאין סיכוי שתומר ישים עליה...
כי את קובעת מי נחשב ומי לא, ואיך יכול להיות שבעצם תומר, הידיד הטוב שלך שפעם היה חבר שלך -
מוכן לוותר עלייך עבור אחת פשוטה?
מבחינתך אני שפוטה! מכרת לכולם וגם לי שאני פשוט נגררת אחרייך, חסרת יכולת להסתדר בעצמי.
ולתומר כמובן שלא יהיה כוח לשטויות שלי...
לדעתך - ואת "בכלל" לא מאיימת - הוא עדיין היה חוזר אלייך בשנייה!
אז לי אין מה להיות שמחה ורגועה, הכול ישתבש אם לא תהיי בשליטה.
אני חייבת לספר לך ולעדכן אותך אחרת יהיה רע.
יש לך את הידע ואת גם יותר יפה (לדעתך הכנה...)
יש לך קשרים עם התקשורת ובשכבה -
אז מבחינתך אני חייבת לספר לך דברים גם כשאת שומרת על שתיקה...
ואיך הגעת לייעץ לי על דברים שבהם ממך אני הרבה יותר מבינה?!
איך תסבירי שנופר מלכת השכבה לא מעזה כמוך להיות נלוזה?
את לא מחווירה, מבקשת גם להתערב בקשר שלי איתה, לפחות מקווה.
ואחרי כל זה רק דבר אחד ברור - את הרוסה מקנאה.
אצלי כבר לא תזכי בתואר חברת השנה...

קשה לכתוב על הספר הזה בלי לעשות ספוילר...
העלילה נרקמת לאט במשך זמן ממושך יחסית, ובתוכה נשתלים רמזים במה בדיוק דין אלימלך, גיבור הספר אחר ושונה.
כדי לא לעשות ספוילר אני אדבר באופן כללי על דמותו של דין, ועל איך אנשים כמוהו בחברה נתפסים כאנשים פשוטים:
עסוקים בשלהם, מתמקדים בהתקדמותם המקצועית במוזיקה ובלחיות את החיים של נער שגרתי בכיתה י', ואלה רק כל השאר ש"נדבקים" אליהם ובוחשים.
הספר מציג את מנגנון ההאשמה שדין, "המלך", הבן הכי מקובל בשכבה בירושלים וגם כנראה בשכבה החדשה במעלה אדומים -
משתמש בו על אחרים כתגובה לרתיעתם מלקחת חלק במשחק להסתרת סוד שעשוי לבייש אותו.
נופר שהייתה בת הזוג שלו פעמים רבות, "מדגמנת" את היפיפייה שתמיד רוצה לחזור אליו (אפילו שיש לה חבר אחר...)
אבנר רימון מדגמן את החכם השנוא שהרס לכולם את החיים.
יעל אבן טוב הרכלנית - ביד אחת הוא מקרב אותה כשהיא טובה לו לסיפור הכיסוי, וביד שניה מרחיק ומדבר מגעיל עם אחרים עליה.
דנה שמשמשת כנערה במצוקה שהוא צריך להציל ובמקביל גם היא מבחינתו אחראית לכל מה שקורה ביניהם.
בקיצור - הוא לא יזם שום דבר כדי להתחבב על האנשים האלה ולהמשיך להזרים את הקשרים, ורק "איכשהו" הכול מגיע אליו.
דין מעמיד פנים שנוח לו עם האדישות שלו, אבל גם זו בעצם דרך לשלוט, על אף שכבר עזב את השכבה - בכל מה שקורה בה.
הוא מעמיד פני אדיש ולמעשה בוחש בקשרים בין אנשים אחרים.
החיוך שלו רגוע מדי, היחס מנומס מדי - אבל חלק מהנערים המשתתפים בהצגה שהוא ייסד מתחילים לשמוע את הנימה: "אני יותר טוב ממכם".
גם ההתמודדות שלו עם הקושי העיקרי בספר, כאמור "להיות אחר" - נדמית לרגעים כאילו פותחת בו פתח של רגישות לזולת והבנה למה שהוא גורם לאחרים -
אבל בפועל ההבנה שדין מגלה כלפי אחרים מותנית בכך שהוא יישאר "דין המלך", כי לא משנה מה זה יגרום לאחרים -
הכי חשוב זה שהעולם יקבל אותו ולא ידרוש ממנו כלום.

הספר עוסק באופיר, נער שעולה לתיכון ומתקבל לבית ספר מקצועי "צור לבון" בגליל, מיסודו של סטף ורטהיימר.
בבית הספר לומדים לא עבור בגרות אלא עבור השתלבות בעבודה בתעשיית העיבוד השבבי.
לומדים לעבוד עם שופין, לתקן תבניות פלסטיק, להפעיל מחרטה ועוד.
אופיר חווה חווית חרם ובדידות בחטיבת הביניים בירושלים.
הוא חווה קשיים רבים בלימודיו, ואיבד אמון בעצמו כשגילה שלא המורים ולא התלמידים מושיטים לו יד לעזרה.
מצבו היה רע אך הוא נלחם שלא להתדרדר מתוך חשש להסתבך עם החוק ולהפוך לנער שוליים בלי עתיד.
בהתחלה השתכנע שהוא חייב מישהו או מישהי שיוציאו אותו מהבור שהוא מרגיש בתוכו.
הוא התחיל להתאהב בסתיו כבר בשנה שעברה, והחזיק באמונה שדווקא מתוך בית הספר שדחה אותו אולי יש אחת שהיא כן בסדר, והיא תשכנע את השאר.
אך במקום שהקשר איתה יעזור לו - הוא מסבך אותו מחדש עם אבנר שמעוניין בה גם.
כן, גם לאחר שהתחיל את לימודיו בבית הספר החדש ואפילו יש יפיפייה גדולה ממנו שעשויה להעדיף אותו על פני חבר חייל -
עם כל זאת משהו בתוכו מושך אותו לעבר, למלחמות המעמדות בבית הספר הישן בירושלים.
איך אופיר מצליח בכל זאת להשתלב ולהאמין שכן ייצא ממנו משהו?
אני נוטה פחות לאהוב ספרים שבאים להאדיר מפעל חיים או אדם מסוים, אבל במקרה הזה זה מוצדק, משום שזה אכן נותן ערך לילדים שנושרים מהמסגרות שמתעקשות על בגרות.
לא משנה אם זה כפר נוער או בית ספר מקצועי, יציאה לעבודה מסודרת בגיל צעיר או לימוד ביתי - יש לנו כחברה החובה לדאוג לכל נער לתנאים וזכויות בסיסיים כמו השקעה בעתידה ובניית כלים שיאפשרו לו הזדמנות שווה.

אבנר הוא תלמיד כיתה ט', אבל לא תלמיד ממש רגיל בכיתה ט'.
כמה שהוא לא ינסה - הוא כנראה לא יצליח להתרכז בתחביבים "נורמליים"...
אפילו כשהוא מפתח מעבר ללימודים את תחום המוזיקה בחייו, את הנגינה בפסנתר שהחל בגיל חמש ואת אימוני החלילית - הוא מרגיש דחף לבטא את עצמו באופן קיצוני ביותר.
ממש ליצור דמות אחרת ממי שהוא בחיי היום-יום! להמציא שם, לשנות לבוש, ואפילו לאמץ התנהגות שונה, ולהופיע בפאב מרוחק.
ובעיקר - לא לספר לאיש מהשכבה שיש בו עוד משהו חוץ מחנון אפרורי שעסוק עד מעל הראש במחקר חדש...
כל מה שהוא חולם עליו זה רגע לאפשר לעצמו לא להיות אבנר: "החנון הגאון שכולם בשכבה מכירים ושונאים".
בבית הוא מקבל חינוך קשוח במטרה לדרבן אותו לפתח את המוח המיוחד שלו, והכעס על אביו האטום זו הסיבה היחידה שהוא מסכים לעבור בשנה הבאה לפרויקט מחוננים מיוחד בפנימייה.
כן, עד כמה שהוא מאוכזב מהשכבה הנוכחית ומהאנושות בכלליותה - הוא פשוט לא מצליח להתנתק מהתפקיד שלו בשכבה, תפקיד שהוא מבצע בכפייתיות/מאמין שנכפה עליו:
הוא יוזם מחקר פסיכולוגי על היחסים החברתיים בין הנערים והנערות בשכבה, הבוחן האם ניתן להשפיע על תחומים שנחשבים בלתי אפשריים -

*לגרום התאהבויות וחברויות ששונות מאלה שנוצרו באופן טבעי.
*להפעיל תלמידים בתוך ומחוץ לשכבה שיעשו בדיוק מה שהוא מציע - ובכך הנתונים למחקר ימשיכו לזרום.
*להתערב בעזרה הפסיכולוגית שתלמידים מקבלים - כדי להוליכם בכיוון המומלץ עבורם כפי שעלה ממחקרו.
*למנוע מעצמו לערוך שיפוטים לא רציונליים כדי לשמור על טוהר הנתונים.
ועוד.
כשהמחקר הזה תופס תאוצה - למרבה האימה הוא מתקדם לכיוונים אחרים, ומעלה באבנר את הקונפליקט שכל חוקר יזדהה איתו:
האם "לשחק" עם חלק מהמסקנות - ולהתעלם מהנתונים הלא צפויים שיתגלו כך שיתאימו להנחת היסוד של המחקר...
או ללכת בעקבות הנתונים האמיתיים אל הלא נודע, ולסכן את עצמו?!

אני ממליצה על הספר הזה לכולם ובעיקר למורים.
קל לפסול ולתייג כמתנשא תלמיד שמסתפק בחבר אחד או חברה שלא מתסכלים אותו עד מוות מבחינת רמת האינטליגנציה שלהם.
צריך להיות מורה ברמה גבוהה כדי להבין שזה ספר שלא מתחנף לקורא ובאמת משקף מה קורה במוח של תלמיד שהאינטליגנציה שלו גבוהה בהרבה מהממוצע.

אם אנחנו מדברים על ילדים שגדלים להיות אנשים שמקדמים את החברה - צריך לכבד ואפילו להעריץ את העובדה שכל דבר שקורה בחיים שלהם כנערים נזנח לטובת הנושא המסעיר ביותר עבור מוח החוקר שמתפתח אצלם במהירות. ונכון שיש ספרים קלים יותר לעיכול, על מחוננים ש"משתלבים".
מצד שני - לא בטוח שה"איינשטיין הבא" יצמח מבין הנערים המחוננים שמוותרים על המתנה תמורת הזכות להתעקש שיש להם חיי חברה "נורמליים"...
ובפועל פשוט יסכימו לכל כדי להשתייך לעדר.