ספר לא רע למי שמתעניין ב - נו, ברור - ישראלים בברלין, אבל קצת מזכיר אוסף של כתבות בעיתון. כתבות סבירות, אין תלונות. פלוס הגיגים על ההיסטוריה היהודית בגרמניה, שזה בונוס.

לפני זמן מה שמעתי את פרופ’ פניה עוז-זלצברגר מדברת על ספרה “ישראלים, ברלין שיצא שוב השנה בהוצאה מחודשת (במקור יצא ב-2005). שמחתי לשמוע שפרופ’ עוז-זלצברגר מדברת יפה כשם שהיא כותבת. בתוך השיח המתלהם על “מחאת המילקי” וה”יורדים/עולים ל/מברלין” היא דיברה בנועם ובאופן נבון, מעמיק ומורכב על ברלין כמקור משיכה היסטורי, תרבותי ואינטלקטואלי לישראלים וליוצרים. היא סיפרה על ההיסטוריה האפלה ש”קופצת” מכול פינה של העיר, על הברלינאים שרובם לא נולדו בברלין ולכן הם מסבירי פנים (לעומת המיעוט המקורי שממש לא) ועל היוצרים הישראלים שזוכים לנקודות זכות מעצם היותם ישראלים.

ברלין לדבריה של עוז היא עיר עולם, עיר שהיא יותר מעיר בירה, אשר מתכתבת עם תל אביב מעל ראשן ומאחורי גבן של שתי המדינות, של גרמניה, כמו גם של ישראל. לכן, היא יותר וגם פחות מעיר הבירה של גרמניה. וההתייחסות אליה היא שונה מההתייחסות לגרמניה כולה. מעניין לראות שהמחברת זיהתה את הקסם ומקור המשיכה של ברלין הרבה לפני שהיא עלתה לכותרות, ולכן היה מתאים וגם ראוי לדעתי להוציא את הספר שוב עם הקדמה וכריכה מחודשת. כפי שעוז-זלצברגר ציינה, לפני 10 שנים ניתן היה להוציא ספר שעל כריכתו הופיע טקסט בלבד. על כריכת ההוצאה המחודשת מופיע תצלום יפה של אישה רוכבת על אופניים למרגלות החומה המצויירת והמקושקשת של ברלין שמאחוריה מיתמרים בניני המשרדים של הסיטי של תל אביב.

נהניתי מאוד מן המפגש ומהדרך הנעימה והצנועה בה הדוברת העבירה את דבריה ואני כמובן ממליצה לקרוא את הספר המעניין, המורכב והמשובח. אך מה שבאמת ריגש אותי הוא שהוריה של הפרופסור הנכבדה, גב’ ומר עוז, ישבו בשורה הראשונה, חייכו, התמוגגו ונהנו מכול רגע. כמה יפה לראות הורים מפרגנים בכל גיל.

רגע אנושי.

בספר דקיק זה (כ-100 עמודים בסה"כ) ברוך קימרלינג מבקש להסביר את השינויים החברתיים שחלו במדינת ישראל מאז שלטונם הפוליטי והתרבותי של האחוס"לים (אשכנזי, חילוני, ותיק, סוציאליסט ולאומי) ועד המצב נכון לרגע כתיבת הספר (2001) - כשקבוצות אוכלוסיה אחרות משתלטות על המרחב הציבורי והתרבותי וזוכות לחלק בהגמוניה הישראלית.

קימרלינג מצביע על מגמה מעניינת שבה המדינה הולכת ו"נופלת" לידייהם של דתיים-לאומיים (חרדים ו"כיפות סרוגות") מצד אחד ומהגרים כמעט חסרי זיקה ציונית מהצד השני - מה שבהכרח משנה את אופייה במישור היומיומי כמו גם במישור התרבותי העמוק. מעבר לכך, מראה קימרלינג איך נבדלות קבוצות השוליים זו מזו (רוסים, אתיופים, מזרחים וערבים) ומכלכלות את דרכן החברתית בצורה שונה - לפעמים בטובתן ולפעמים לא.

למי שקצת בקיא בתרבות הישראלית ומחשיב את עצמו לבעל חוש ביקורתי, הספר לא יהווה חידוש עצום. למרות זאת, האופן שבו קימרלינג מסדר את הדברים (ואפילו מציע מעין חזון פוליטי-חברתי משלו בסוף) מכניסה את הביקורת החברתית לתוך מסגרת טענתית מסודרת ומאירה פינות שבדרך כלל נשארות אפלות בנסיון להבין את החברה הישראלית המשתנה במהירות אדירה.

הערה אחרונה - מי שבמקרה מחזיק בתפיסה דתית-לאומית עלול להפגע מכמה מהביטויים המופיעים בספר ונוגעים לקבוצה זו ולתפיסת עולמה.

הכריכה האחורית של ספרו של בן סימון מגדירה את המחבר כמומחה מהשורה הראשונה וכבעל היכרות אינטימית עם דרום הארץ. הערכה זו, שנכתבה כנראה על ידי עורך סדרת הישראלים, העיתונאי גדעון סאמט, איננה מדויקת. הגדרה נכונה יותר על בן סימון ניתנה במבוא לספרו הקודם, "קסם על שפתי מלך" (שדן בבחירות 99') ובו הוגדר בן סימון כ'עיתונאי אנתרופולוג'. הכוונה של הכותב שם (שלמה בן עמי) הייתה לאנתרופולוג במובן הקלאסי של המילה – מישהו שחי בחברה אחת אך מנסה בכלים שהוא מכיר לנתח ולתאר חברה זרה ומרוחקת. זוהי מומחיות של שגריר שלעולם תיבדל ממומחיות פנימית של בן אותה חברה. בן סימון, בוגר 'דבר' וכיום עיתונאי ב'הארץ' רואה את הדרום, בסופו של דבר, מנקודת מבט תל אביבית. זאת, למרות האמפתיה ואולי אפילו תחושת הסולידריות שיש לבן סימון עם מרואייניו ומושאי כתיבתו.
הדוגמה המובהקת ביותר לתופעה היא יחסו של בן סימון לדת בכלל ולש"ס בפרט. כך למשל מציין בן סימון שחנוכת מפעל אינטל בקרית גת וההילולה לכבוד הרב שלום איפרגן בנתיבות, שהתקיימו באותו יום יכולים לחרוץ את גורל הדרום לכאן או לכאן "... טכנולגיה מתקדמת ואמונה דתית, המאה העשרים ואחת וימים קדומים" (עמ' 83). מגמות סותרות בהגדרתן, על פי בן סימון. את הנסיון להחזיק גם באמונה דתית וגם לעסוק בהי טק בן סימון לא מכיר. מנקודת מבטו אלה עולמות מתנגשים. את הפסקה בה מדבר בן סימון על הפיכתה של ש"ס למפלגה הגדולה בדרום מסיים בן סימון במילים "אזור האסון הבא" (עמ' 14). כלומר הצבעה לש"ס משולה לרעידת אדמה או לנזקו של הטרור. יש לכך דוגמאות רבות מספור בספר. רק במקום אחד ההתחזקות הדתית איננה מוזכרת ואיננה נשפטת בשלילה – ברהט הבדואית. זה לא תקין פוליטית לדבר על מוסלמים כמו שמדברים על ש"ס.
טענתו המרכזית של בן סימון היא שהמדינה הזניחה את הדרום במעין כוונת מכוון. הוא מתאר את המציאות העגומה בחתכי זמן ומרחב. תחילתה במדיניות פיזור האוכלוסין ואסטרטגיית כור ההיתוך (מודרניזציה בפי אנשי האקדמיה) בעשור הראשון של המדינה. מדיניות שהפנתה עולים בעל כורחם לשולי המפה ואסטרטגיה שהפכה את יוצאי ארצות האיסלם לשוליים בחברה. המשכה בהזנחה הולכת ומתמשכת של התעסוקה בעיירות הפיתוח – כאן משמשת אופקים ו'פסטיבל' האבטלה שלה כדגם מייצג. האמונה בקדושים היא, על פי בן סימון, עוד פן של נחשלות הדרום, עיין ערך נתיבות. ליקויי הדרום נמשכים גם במצוקה הבדואית שהיא נובעת ממודרניות שנכפתה עליהם על ידי מדינת ישראל וגם בכשלונה של באר שבע להפוך למטרופולין עקב הזנחה ומנהיגות כושלת. גם כאשר המדינה עזרה, הדבר התבטא בעיקר בהבטחות ובהזרמת כסף למפעלים כושלים. "המדינה רכשה שקט תעשייתי והתושבים העצימו את תלותם בחסדיה. זו העסקה האפלה" (עמ' 11). יש כאן גם ביקורת על המדינה אך במידה לא מבוטלת גם ביקורת חריפה על אוכלוסיית הדרום ועל טיב ההנהגה שהיא הצמיחה מקרבה.
טבעו העיתונאי של הספר מתקשה לחזק את התיזה המרכזית של בן סימון בדבר "עסקה אפלה". בן סימון מצטט הרבה מחקרים, מראיין הרבה אנשים, אנשי שורה ופוליטיקאים מקומיים ומוסיף לכל זה פרשנות משלו. לעיתים המחקרים המובאים בזה אחרי זה סותרים אחד את השני אך בן סימון אינו עומד על הסתירה ואינו מכריע בה. לעיתים מסקנותיו של בן סימון נובעות יותר מהרהורי ליבו מאשר מהמחקרים ומהראיונות שהוא מביא. כך למשל בפרק על ש"ס מצטט בן סימון מחקרים וראיונות (לשם גילוי נאות, גם מחקר שלי) המדגישים דווקא את הממד של זהות ושייכות שש"ס מספקת. מחקרים הממחישים שהארוחות החמות וההסעות, מהם נהנים תלמידי רשת החינוך של ש"ס, אינם הגורם העיקרי לתמיכה בש"ס מאחר שרק רבע ממצביעי המפלגה נהנים משרות זה. זה לא מפריע לסיים את הפרק בתקווה שש"ס תקטן עם ציטוט של גבי ללוש, ראש עיריית דימונה, המעיד שבעקבות יום חינוך ארוך בגנים ממלכתיים וממלכתים דתים נבלמה הנהירה לש"ס.
גם בשאלה האם הזנחת הנגב באה בעקבות מפעל ההתיישבות ביש"ע מביא בן סימון עמדות שונות. למרות שבראיונות לקידום הספר בתקשורת (למשל בכתבה ארוכה בסופשבוע של מעריב ב-1/2), הציג בן סימון עמדה חד משמעית, הרי שבגוף הספר מציג בן סימון הבטים שונים. הוא מצטט את שלמה בן עמי ואת דו"ח מבקר המדינה הטוענים שההשקעה ביש"ע באה על חשבון הנגב. אולם מאידך הוא מביא את פרופ' זאב צחור (ממקימי שלום עכשיו בשנות ה-70) הגורס שהזנחת הנגב החלה עוד הרבה לפני מלחמת ששת הימים. לדברי צחור, הטענה כאילו מלחמת ששת הימים פגעה בנגב, היא תירוץ שנועד לנקות את המצפון של אנשי תנועת העבודה (עמ' 154). עמדה זו לא מפריעה כמובן לבן סימון לעשות בהנגדה ליש"ע את השימוש הפוליטי שהוא מעונין בו (בעמוד האחרון של הספר) ולא מפריעה לעורך הסדרה להדגיש זאת בגב הספר.
לכאורה, שאלת השוליים היא שאלה שולית. אוכלוסיית הנגב מהווה רק 8% מאוכלוסיית המדינה, ומדינת ישראל עסוקה בשאלות משמעותיות יותר כמו קביעת יחסה וגבולה עם השכן הפלסטיני וקביעת זהותה מול שסעיה הדתיים והאידיאולוגים מבפנים. אולם היחס לשוליים מעיד הרבה על המרכז. חברה נבחנת בזה. הסוגיות של סולידריות חברתית, ישוב הספר ופיזור האוכלוסיה הינן משמעותיות וטוב שמבטה של ישראל הראשונה יופנה שוב לישראל השנייה. ההתעלמות המתמשכת, גם אם אין מקבלים את התפיסה הקונספירטיבית שבן סימון מעלה (בזהירות רבה יש לציין. הוא מזכיר זאת ומסתייג מזאת כמעט באותו משפט) עלולה להשפיעה על חוסנה של ישראל ולהחליש אותה במאבקים שעוד צפויים לה. אומנם התסריטים שבן סימון מביא מפי דוברים מילטנטים כמו גבי ללוש, ראש עיריית דימונה, ויצחק עובדיה, מזכיר מרחב הנגב בהסתדרות, הם מופרכים קצת. הסולידריות בין היהודים היא דבר כל כך מרכזי בהוויה הישראלית שהסיכוי שאנשים מיואשים ירוקנו בתי עשירים (עמ' 10) או שתהיה התקוממות אלימה שתביא אנשים להשתמש בנשק (עמ' 166) הוא קלוש אבל קיומם של שני עמים (מעבר לפלסטינאים) באותה מדינה עם פערים עמוקים בינהם מסכנים את שלמותה של החברה.

ספר קשה לקריאה הן בהיבט התוכן והן בהיבט ההגשה. מתבסס על פרוטוקולים של ממשלת ישראל וגופי שלטון אחרים מצייר תמונה ראליסטית של התהליכים שעיצבו את המדינה בשנים הראשונות להקמתה. אז היו גיבורים אבל עם הרבה בשר ודם