oops i did it again.... שוב לקחתי ספר שכבר קראתי אותו פעם מזמן...עוד מתלבטת מה זה בדיוק אומר עליי ועל הספרים שאני בוחרת לקרוא אבל לא אכנס לזה עכשיו אלא אעבור לחוות דעתי על הספר- כמו שנאמר סיפור מתח מעניין וקצת שונה מהרגיל, סוחף וקריא. לפעמים היו מונולוגים מיותרים או סיטואציות שלא מקדמות את העלילה בשום דבר, דברים שהפריעו לי, אבל בעיקר הפריעה לי דרך ההצגה שלה את החברה הדתית, שתופס חלק נכבד מהספר ואולי אף אומר שמטרת הספר היתה לכתוב על החברה הדתית (בראייה שלילית) ובשביל זה היא השתמשה בכיסוי של סיפור מתח. אם התיאור היה אמין אז בסדר אבל כמי שגדלה בחברה הזו הרבה מהתיאורים הכביכול אופייניים לחברה היו הזויים (להציג את הרווקות בחג השבועות במלון בירושלים? WHAT??? אופנה בהבאת מספר ילדים?) היה די ברור שמדובר במישהי שחזרה בשאלה כי הכל מוצג באופן כ"כ שלילי ולא אובייקטיבי, וכאן אני מגיעה לנקודה עקרונית שפעם אחרי פעם מפריעה לי בסופרים ישראלים- זה שאתם כותבים ספר לא אומר שאתם צריכים לדחוף את הדעות הפוליטיות או האמונות הדתיות שלכם והדעות על החברה הישראלית לתוך הספר. זה לא בהכרח מעניין את הקורא אבל יותר מזה, בעיניי ספר שנקי מהטיות כאלו הוא ברמה גבוהה יותר. זהו. אני אלך לחפש לי ספרים מתורגמים ששם גם אם הדברים לא נכונים הם לא מפריעים לי כי זה רחוק ממני ואני לא יודעת שזה לא נכון.

אם אתם מחפשים ספר מתח קליל (לקריאה, התוכן עצמו לא קליל במיוחד) וסוחף הגעתם לספר הנכון!

הדס לוינגר היא חוקרת של המשטרה כבר כשנה לאחר כמה שנים כעורכת דין, מקצוע שהחליטה שלא ממצה את יכולתיה ושאיפותיה.
הספר מתחיל ב"וידוי" של הדס עצמה: "כחודש לפני שמאיר דנילוביץ' קם לפנות בוקר, ירה בכל בני משפחתו והתאבד, התגרשתי מבעלי."
הקצב של הספר נהדר וסיימתי אותו ביממה בעיקר כי רציתי להבין איך כל הפאזל הזה מתחבר (והרבה פעמים הגיבורה סיפרה לקוראים את מחשבותיה שהיו דומות למחשבותיי בעת הקריאה של החקירה אותה היא מנהלת בתיק הרצח של משפחת דנילוביץ').
דרך הספר אנחנו לומדים קצת על קהילת הכיפות הסרוגות, אורח חייהם, משאלות ליבם, בעיותיהם הייחודיות נוסף על בעיות של "חילונים".
אי אפשר שלא להתאהב בהדס לוינגר, על אף החסרונות עליהן היא מעידה בעצמה, ואני שמחה שהספר השני בו היא מופיעה כבר מחכה לי על המדף הוירטואלי.
נהנתי מהקריאה ומהמתח הקל שליווה את הספר לצד החיים היומיומיים של הגיבורים, ועל אף שחלק מהעלילה הייתה קשה לי לקריאה זה לא גרע מהמכלול. נותרתי פעורת פה בסוף הספר.

הכתיבה של הרטשטיין נהדרת, זה הספר השני שלה שאני קוראת והוא לא נופל מאיכות הספר הקודם שלה שקראתי ("דז'ה וו").

ספר מהז'נר של מתח/בלשות, אבל יותר משהוא מותח יש בו ערך הנלווה של תיאור די אמין ולא תמיד מחמיא, של החברה הדתית.
בעיני, הנושא החשוב יותר עולה דרך דמותה של הגיבורה, הדס, שמצטיירת כאישה אמיצה שמעזה להיות חריגה. לעשות את מה שהיא אוהבת מבחינה מקצועית ואישית, ובעיקר להכריז בלי פחד שאינה רוצה בילדים.
סיפור העלילה קולח ומרתק ומהר מאוד בלעתי את הספר.

הגעתי לספר בגלל העטיפה, נשארתי בגלל ההמשך...

הצילום של הספר משך את עיני ובהמשך גם תקצירו. אבל... עוד לפני שהתחלתי את הספר הוא הזכיר לי פרשיה שהיתה פה בארץ לפני מספר שנים שבו אב המשפחה (שוטר או קצין משטרה) ירה באשתו שגם כן היתה שוטרת וכן בשני ילדיהם (משפחה נורמטיבית בהחלט) ולמיטב ידיעתי עד היום לא פורסם בתקשורת המניע של הרצח. זיכרון זה קצת הפריע לי במהלך הקריאה כי הרגשתי שהסופרת כביכול "התלבשה" על איזו פרשיה מוכרת ומכאן יצאה לכיוונים משלה. דמיון נוסף שניתן לראות הוא בעצם בדמות של המספרת שהיא שוטרת במשטרת ישראל שמספרת לנו את הסיפור.

בכול אופן סקרנותי גברה עלי וכך התחלתי אט אט והתקדמתי בעלילה. באופן כללי, הספר טוב, הוא מעניין, זורם, ומותח, השפה קצת פשוטה אבל לא משהו שגורע מהמתח. הנושא מסביב העוסק בחברה הדתית מסורתית היה מאוד מעניין ופתח לפני צוהר לסוג משפחה או קהילה שלא ממש הכרתי מקרוב. הסופרת עוסקת בנושא רבות במהלך העלילה ואף מתיחה ביקורת במשפחות אלה.

לסיכום - למרות הביקורת שיש לי קצת על הדמיון בין האירועים ו/או הפרטים, אני בהחלט ממליצה למי שמבקש להעביר כמה שעות מעניינות ומותחות.

הדס לוינגר שוטרת במשטרת ישראל, גרושה, מאוהבת בינון (בעלה לשעבר) ומתכננת לתפוס קצת שלווה ולברוח מכולם ללונדון. צלצול טלפון של אלון - מפקדה הישיר מחבל בתוכניותיה.

ציטוט עמוד 6: "את בבית?" "כן." "את נוסעת?" "כן". "לאן?" "ללונדון." "מתי?" "עוד אין לי כרטיס."

"מעולה, אז בואי לכאן כמה שיותר מהר, החופשה מבוטלת."

הדס מתמנית לחקור חקירת רצח של מאיר דנילוביץ', חני ושלושת ילדיהם בני 8,5 ותינוקת בת 4 חודשים.

זירת הרצח: דירתם בגבעת שמואל באזור של אנשי הכיפות הסרוגות.... "דתיים- לייט".

למרות הזוועה הקשה בדירה, הדס מחליטה לעשות סיבוב נוסף בזירת הרצח ודבר מה מטריד את מנוחתה- פניה השלוות של הנרצחת.

ציטוט עמוד 13: "הסתכלתי על גופתה של אם המשפחה. תחושה מוזרה אפפה אותי. חזרתי למסדרון ואז סבתי על מקומי, נכנסתי שוב לחדר השינה והסתכלתי היטב בפניה השלוות וחסרות החיים של חנה. ידעתי מה הציק לי. זו היתה חני לוין מהכיתה המקבילה."

הסופרת מיכל הרטשטיין בונה את הסיפור אט אט כמו מוסיקה שמתחילה בתווים שקטים ולקראת הסוף המוסיקה מתגברת, באלגנטיות ובשנינות רבה.

אני חושבת שזה הקסם בספר הזה שלא נתן לי מנוח מהרגע שהתחלתי לקרוא בו. יש מתח בסיפור הזה למרות שכבר אחרי שני שליש מהספר אפשר להבין את לב העניין.

מיכל הרטשטיין מצליחה להכניס את הקורא כלהב משונן לתוך האוכלוסייה הסגורה של "הדתיים לייט" שפחות מוכרת לחילונים מלידה, ברם בהחלט מובנת ומוכרת לכל החוזרים בשאלה.

המשפחה הנרצחת שייכת לאוכלוסיה הדתית-לייט. המקרה המזעזע מסעיר את כל הסביבה, את כלי התקשורת, את העיתונות שמעוטרת בתמונות הנרצחים ועוקבת אחר התקדמות החקירה., ומהדורות החדשות בטלבזיה מכניסות את הכתבה להודעות הראשיות.

השאלה הנשאלת היא: מה גרם למאיר דנילוביץ' לרצוח את כל משפחתו ולהתאבד? (מעניין שהסופרת בחרה כבר בהתחלה ליידע את הקורא ברוצח מה שלא קורה בד"כ בספרי מתח).

אישית אני לא מגיעה משם ולכן אינוודואלית הספר מאוד עניין אותי. מיכל הרטשטיין מתרכזת על ההבדלים בחינוך של "בני עקיבא" לבין החינוך החילוני. כגון ישיבה על הברזלים מול סניף "בני עקיבא" בימי שישי ופילרטוטים במקום מסיבות ריקות מתוכן, רוויות באלכוהול וסיגריות בחברה החילונית. החברה הזו מרבה לעטות על פניה מסיכות. הם מסתירים את ההפרעות הקשב והריכוז אצל הילדים ואם יש בעיות פריון הס מלהזכיר. כל הבעיות מועברים אל מתחת השטיח... השואב אבק לא מגיע לשם רק אם מישהו יחליט להרים את השטיח, הוא יגלה את האבק המצטבר וזה בעצם מה שמיכל עשתה בספר הזה.

מיכל העיזה להרים את השטיח ולחשוף לפנינו חברה שמתביישת בקלקלתה – בחברה הזו "הכול בסדר" לפחות כלפי חוץ.

לעניות דעתי זו בעיה של כל החברות הסגורות ומיכל מביעה את דעתה בסיפור הזה בעזרתו של סיפור מתח וע"י מעשה קיצוני של רצח. (לצערי מזכיר קצת סיפור אמיתי שהיה בארץ).

גם בחברה הזו יש בעיות כלכליות, קינאה, אפילו אופנה של מספר הלידות (היום באופנה 4 ילדים), תחפושות ובעיקר בושה שמא יגלו. הנושאים של: יחסי הורים וילדים, אינטרסנטיות, שיפוטיות, נאמנות, מוסר, יושר , סטיגמות, אופנות, הכלא הרגשי של החברה הדתית, פדופיליז'ם, יחסים הומוסקסואלים, תפקידי יוקרה ועוד.... מקבלים בסיפור הזה "טאש" ונגיעה על קצה המזלג בעזרת סיפור מזעזע שלא ניתן להישאר אדיש אליו.

ציטוט עמוד 79: "תמיד שנאתי את הצביעות הזו. לא הבנתי מדוע חשוב לאנשים להסתיר את הפגמים, את הטעויות, את הכאב ולהציג מצג שווא ש"הכול בסדר". למדתי בעבודתי שגם ברגעים הכי קשים אנשים יסתירו וישקרו, גם אם אין שום סיבה טובה לעשות זאת.... "

יש בסיפור כמה "שגיאות סופר" שכדאי אולי בהדפסה העתידית לתקן... אני לא מתעכבת על כולם כי לא רציתי למנוע ממני את ההנאה שבקריאה השוטפת והתעלמתי.

לדוגמא: עמוד 74 שתי פסקאות לפני סוף העמוד נכתב "תתשאלי" האות ת' מיותרת, עמוד 131 פיסקה אחרונה "גרום" במקום "יגרום".

את הספר הראשון "וידוייה של עגונת הייטק" לא זכיתי לקרוא, עכשיו אחרי שנפלה לי ההזדמנות לקרוא את הספר הנוכחי בהחלט אחפש אותו את הספר הקודם.

הסיפור הזה מתחיל ב-18.5.2009 ומסתיים ב-13.7.2009 קצת פחות מחודשיים ומאגד לתוכו כ"כ הרבה עניין, סקרנות ובעיות.

אהבתי את הכתיבה, השפה פשוטה, השנינות, הרמיזות ואופן בניית הסיפור שגורמת לכל אחד שמתעניין בז'אנר הנוכחי להיות מרותק לכסא. ההוכחה לכך היא שגמעתי את הספר בשקיקה ונשאבתי לתוכו ביממה האחרונה.

בחירת התמונה לכריכה בהחלט מעוררת מחשבה... אחרי שקראתי הבטתי בתמונה הזו שוב ושוב...

בהחלט ספר מעורר מחשבה ומומלץ בחום רב.

תודה למיכל הרטשטיין

לי יניני