דירוגים › 6 הנבחרים

מאה שנים של בדידות הוא ספר שנראה כמו אגדה, אבל כואב כמו חיים אמיתיים. כל דור חוזר על השגיאות של הקודם, עד שהבדידות נהיית כמו ירושה. קשה, יפהפה, מתיש, מהפנט – כמו חלום שאתה לא בטוח אם אתה רוצה להתעורר ממנו או להישאר בו עוד קצת.

האהבה כידוע לכולנו היא עיוורת ולעיתים אינה נוטה להתחשב במוצאם של האוהבים והנאהבים, בדתם, במוצאם האתני ובצבע עורם. אהבה בין בני זוג הבאים מרקע חברתי שונה, מדתות שונות או מלאומים הנמצאים במאבק זה עם זה, תמיד היתה בסיס לסיפור טוב. כך בסיפור אהבתם של על

צחקתי בקול, בכיתי, התעצבנתי ובעיקר התאהבתי עד כלות נשמתי.

ספר מרתק ומותח,הרושם שנשאר בסיום הקריאה הוא לתקופה ארוכה,מומלץ מאד.

הרבה זמן אני מחזיק בדעה שגבריאל גרסיה מארקס הוא לגמרי אובררייטד. בתגובה לאמירה הזאת, תמיד היו עונים לי שלא קראתי את "מאה שנים של בדידות". ובכן, הטיעון הזה כבר לא בתוקף ודעתי עליו לא השתנתה. לא אתיימר ואנסה לסכם את עלילת הספר הזה, זה בלתי אפשרי. אין

חצוצרה בואדי כתרועתו של המוות- עד אמצעו של הספר הספר היה יפה אבל הרגשתי שהדמויות לא נוגעות בי. הופתעתי. כיצד ספר על נושא שכזה, כה טעון אך יחד עם זאת כה ישראלי לא נוגע בי? ואז זה הכה בי. הבינותי שזה היה מצטבר. הרגשות התפתחו להם אט אט, נערמו לאיטם ע

בעיניי הספר הכי טוב שקראתי, פשוט לא יכולתי להפסיק לקרוא וגם לא רציתי שייגמר. עד קריאת הספר מחשבות רבות שעברו בראשי על החברה שסביבי נראו לי כרשעיות ומוגזמות ותהיתי לי: ״איך רק אני רואה את הצד המזוייף בזולת?״ אבל הספר הבהיר לי שגם בארה״ב של שנות ה50 ו

הדבר הזה הוא הרבה יותר ממה שהוא נראה. לכאורה מדובר כאן על הרפתקאותיו המפוקפקות של נער בן 16, לא ממש מאוזן בנפשו, מיזנטרופ ולא יוצלח. הוא לא מחזיק מעמד במסגרות, יש לו קשיים חברתיים הן עם בני גילו והן עם "המבוגרים". על אף היותו צעיר, הוא כבר הספי

גיבור הספר הוא נער בן 16, הולדן קולפילד, שלימודים הם לא ממש הצדק החזק שלו. הסיפור מתרחש בניו יורק, לאחר שהחליט לעזוב את בית הספר בשבת בלילה, בשלושת הימים הבאים שלפני חופשת חג המולד. אפשר לחשוב שהולדן הוא מיזנתרופ גדול, ואולי זה נכון לרמה מסוימת,

אני סוג של דיכאוניסט וחושב שעדיף היה לא להיוולד מאשר להיוולד רק בגלל העובדה שזה בחינם. האם אני פסיכופת? האם אהבתי לקרוא את שר הטבעות? לא ואני חושב שאלו ספרים שמוערכים יותר מידי אז אולי אני באמת קוקו. מהצד הפיננסי אין חשבונות שצריך לשלם ואין בוס ועוד