סיפוי מתחיל אי שם בשנת 1965. אני תלמיד כיתה א׳ בבית ספר ביאליק ומורתינו הנהדרת ממליצה לילדי הכיתה ללכת לראות את הספט המדהים התמימים והפראים..
אבי ז״ל לקח אותי לבית הקולנוע לצפות בסרט. אינני זוכר הרבה מהסרט הזה, אבל אני זוכר שתפסה אותי פניקה ממה שראיתי על המסך, והתחלתי להשתולל לבכות ולצרוח
לאבי , תוציא אותי מפה, אני רוצה הביתה. כמובן שאבי הוצאני מבית הקולנוע ולקח אותי הביתה.
הסצנה שגרמה לי להתפרצות הזאת, אותה דוקא אני זוכר היטב ,עד היום. אנטוני קווין , שמשחק את האסקמוסי התמים, הורג את אורחו האיש הלבן מכיוון שסרב לאכול מהארוחה
שהוא הגיש לו. הוא חובט את ראשו בקיר האיגלו עד שהאיש מת.
הייתי אומר שזאת סצנה מאוד קשה לילד בגיל 6-7.
בפעם השניה שאבי לקח אותי לסרט, זה היה מערבון שהוקרן בקולנוע אוריון בהדר הכרמל.
קולנוע אוריון היה מקרין סרטי סקס בערבים ומערבונים בימים. גם פה חויתי התפרצות קריזריונית
בגלל שכל הזמן היו יריות והרוגים, כנראה אחד המערבונים הראשונים של קלינט איסטווד.
משני הסיפורים האלה די ברור שהיתה לי התחלה קשה עם אומנות. קולנוע שלא כל כך בישרה על אהבה גדולה
ביני לבינה. אבל ההפך קרה ודוקא התאהבתי בסרטים, ובשנותיי בתיכון הפכתי לחובב סרטים מובהק .
חיפה הקלה מאוד על אנשים כמוני.
בתי הקולנוע בהדר היו אולמות גדולים ומרווחים, הכניסה היתה נוחה והכיסאות למרות שברב המיקרים היו מעץ, היו נוחים והאווירה
היתה נעימה ונינוחה.
שני בתי הקולנוע המפורסמים ביותר היו קולנוע ארמון ברחוב הנביאים, שכסאותיו היו מרופדים והיה לו גג. פתח בערבי הקיץ הלוהטים.
השני היה קולנוע עצמון, שגם היהגדול ומרווח והביא סרטים בדרך כלל מרמה גבוהה.
ברמה נמוכה יותר היה קולנוע אורה. ברח׳ הרצל. קולנוע יפה אבל המבחר בו היה די מועט ועד כמה שאני זוכר היה יקר מכל בתי הקולנוע בעיר.
היו עוד שני בתי קולנוע נחמדים :קולנוע רון ליד שוק תלפיות שתושבי חיפה בטח זוכרים אותו לטובה. קולנוע קטן ונחמד ואשר הביא מבחר טוב של סרטים
בדרך כלל סרטי פעולה וריגול. הקולנוע השני שזכור לי מאוד לטובה ואני אסביר אחר כך, קולנוע שניקרא אמפי -קיצור לשם אמפי תאטרון.
בקולנוע שה שהייתי שעות והרבה בקרים מכיוון שהוא הביא את מבחר הקומדיות הצרפתיות : לואי דה פינס, לה שרלו,ועוד, סרטים שהייתי מתגלגל בהם מצחוק
ואהבתי אותם מאוד. הקטע היה שהייתי בורח משיעורים בבית הספר ( בית ספר בוסמת הידוע) והייתי הולך לצפות בסרט, כל פעם שהיה יוצא סרט חדש ומצחיק
הייתי בורח לצפות בו. והורי לא כל כך ידעו על זה. את מבחן הנוכחות בכיתה הייתי עובר בדרך כזאת או אחרת.
בכרמל היו בעיקר בתי קולנוע קטנים שהביאו סרטים איכותיים, עלק לאנשים שחושבים.אבל מדי פעם היה פה או שם סרט טוב שהיינו הולכים אליו כל החברה .
כשהגעתי לתיכון התחלתי לפקוד את בית רוטשילד הידוע, ששם היה סינמטק חיפה , ואז הפכתי לסינופיל אמיתי,
בשנות ה70 התחילו סרטי חצות של ימי שישי בסינמטק ובקולנוע ארמון. אז היינו קבוצה של חברים, בוחרים בסרט והולכים לצפות בו בחבורה, ולאחר מיכן ישבנו בקפה רוטשילד לנס על חלב או לבקבוק בירה
בהדר, לאחר הסרט בארמון היינו הולכים וקונים פאלפל בפאלפל ארמון ששימעו יצא בכל רחבי העיר לטיבו ולטעמו.
רציתי לספר גם על קולנוע שהיה קרוב מאוד לביתי, ליד בריכת הפועל , ושניקרא קולנוע תמר.
הקולנוע הזה נישרף בשנות ה70 ונשאר בשיממונו עד ימינו אלה. הסיבה לכך, הקולנוע היה שייך להיסתדרות
וצבר חובות רבים, ויש טענה חזקה שבעליו ( השוכר) הוציא חוזה על הקולנוע ושילם שישרפו אותו עבור כספי הביטוח.
אולם המצב הסתבך כשהביטוח לא הסכים לשלם בטענה הנכונה שבעליו שרף אותו בכוונה תחילה וכך, עד היום המקום עומד בהריסותיו ובשיממונו.
הרור שעם הזמן והופעת הקומפלקסים של בתי הקולנוע, הלכו וניסגרו היישנים. הראשונים היו אלה שהקהל לא נהר אליהם בהמוניו,אבל גם אלה שהשתייכו לליגה
המובחרת נסגרו גם הם ועברו מן העולם.
מכל בתי הקולנוע הישנים של חיפה פועל כיום רק הסינמטק, שעבר מריחת פנים וכיום נעים לבוא בשעריו כמו פעם.
דרך אגב, כיום כבר לא צריך לצאת מתחומי בית רוטשילד. מול הסינמטק נפתח קפה- בר שמשרת את בעלי הכיח הרגישים ביותר במבחר בירות
מרחבי העולם , ובעיקר בירות בלגיות טובות ומפורסמות.
רק שיעבור כבר הקורונה הזאת ונזכה לשתות מבירת הקורונה המכסיקנית המלהיבה.
שבת שלום ולהתראות בסיפור הבא.
אבי ז״ל לקח אותי לבית הקולנוע לצפות בסרט. אינני זוכר הרבה מהסרט הזה, אבל אני זוכר שתפסה אותי פניקה ממה שראיתי על המסך, והתחלתי להשתולל לבכות ולצרוח
לאבי , תוציא אותי מפה, אני רוצה הביתה. כמובן שאבי הוצאני מבית הקולנוע ולקח אותי הביתה.
הסצנה שגרמה לי להתפרצות הזאת, אותה דוקא אני זוכר היטב ,עד היום. אנטוני קווין , שמשחק את האסקמוסי התמים, הורג את אורחו האיש הלבן מכיוון שסרב לאכול מהארוחה
שהוא הגיש לו. הוא חובט את ראשו בקיר האיגלו עד שהאיש מת.
הייתי אומר שזאת סצנה מאוד קשה לילד בגיל 6-7.
בפעם השניה שאבי לקח אותי לסרט, זה היה מערבון שהוקרן בקולנוע אוריון בהדר הכרמל.
קולנוע אוריון היה מקרין סרטי סקס בערבים ומערבונים בימים. גם פה חויתי התפרצות קריזריונית
בגלל שכל הזמן היו יריות והרוגים, כנראה אחד המערבונים הראשונים של קלינט איסטווד.
משני הסיפורים האלה די ברור שהיתה לי התחלה קשה עם אומנות. קולנוע שלא כל כך בישרה על אהבה גדולה
ביני לבינה. אבל ההפך קרה ודוקא התאהבתי בסרטים, ובשנותיי בתיכון הפכתי לחובב סרטים מובהק .
חיפה הקלה מאוד על אנשים כמוני.
בתי הקולנוע בהדר היו אולמות גדולים ומרווחים, הכניסה היתה נוחה והכיסאות למרות שברב המיקרים היו מעץ, היו נוחים והאווירה
היתה נעימה ונינוחה.
שני בתי הקולנוע המפורסמים ביותר היו קולנוע ארמון ברחוב הנביאים, שכסאותיו היו מרופדים והיה לו גג. פתח בערבי הקיץ הלוהטים.
השני היה קולנוע עצמון, שגם היהגדול ומרווח והביא סרטים בדרך כלל מרמה גבוהה.
ברמה נמוכה יותר היה קולנוע אורה. ברח׳ הרצל. קולנוע יפה אבל המבחר בו היה די מועט ועד כמה שאני זוכר היה יקר מכל בתי הקולנוע בעיר.
היו עוד שני בתי קולנוע נחמדים :קולנוע רון ליד שוק תלפיות שתושבי חיפה בטח זוכרים אותו לטובה. קולנוע קטן ונחמד ואשר הביא מבחר טוב של סרטים
בדרך כלל סרטי פעולה וריגול. הקולנוע השני שזכור לי מאוד לטובה ואני אסביר אחר כך, קולנוע שניקרא אמפי -קיצור לשם אמפי תאטרון.
בקולנוע שה שהייתי שעות והרבה בקרים מכיוון שהוא הביא את מבחר הקומדיות הצרפתיות : לואי דה פינס, לה שרלו,ועוד, סרטים שהייתי מתגלגל בהם מצחוק
ואהבתי אותם מאוד. הקטע היה שהייתי בורח משיעורים בבית הספר ( בית ספר בוסמת הידוע) והייתי הולך לצפות בסרט, כל פעם שהיה יוצא סרט חדש ומצחיק
הייתי בורח לצפות בו. והורי לא כל כך ידעו על זה. את מבחן הנוכחות בכיתה הייתי עובר בדרך כזאת או אחרת.
בכרמל היו בעיקר בתי קולנוע קטנים שהביאו סרטים איכותיים, עלק לאנשים שחושבים.אבל מדי פעם היה פה או שם סרט טוב שהיינו הולכים אליו כל החברה .
כשהגעתי לתיכון התחלתי לפקוד את בית רוטשילד הידוע, ששם היה סינמטק חיפה , ואז הפכתי לסינופיל אמיתי,
בשנות ה70 התחילו סרטי חצות של ימי שישי בסינמטק ובקולנוע ארמון. אז היינו קבוצה של חברים, בוחרים בסרט והולכים לצפות בו בחבורה, ולאחר מיכן ישבנו בקפה רוטשילד לנס על חלב או לבקבוק בירה
בהדר, לאחר הסרט בארמון היינו הולכים וקונים פאלפל בפאלפל ארמון ששימעו יצא בכל רחבי העיר לטיבו ולטעמו.
רציתי לספר גם על קולנוע שהיה קרוב מאוד לביתי, ליד בריכת הפועל , ושניקרא קולנוע תמר.
הקולנוע הזה נישרף בשנות ה70 ונשאר בשיממונו עד ימינו אלה. הסיבה לכך, הקולנוע היה שייך להיסתדרות
וצבר חובות רבים, ויש טענה חזקה שבעליו ( השוכר) הוציא חוזה על הקולנוע ושילם שישרפו אותו עבור כספי הביטוח.
אולם המצב הסתבך כשהביטוח לא הסכים לשלם בטענה הנכונה שבעליו שרף אותו בכוונה תחילה וכך, עד היום המקום עומד בהריסותיו ובשיממונו.
הרור שעם הזמן והופעת הקומפלקסים של בתי הקולנוע, הלכו וניסגרו היישנים. הראשונים היו אלה שהקהל לא נהר אליהם בהמוניו,אבל גם אלה שהשתייכו לליגה
המובחרת נסגרו גם הם ועברו מן העולם.
מכל בתי הקולנוע הישנים של חיפה פועל כיום רק הסינמטק, שעבר מריחת פנים וכיום נעים לבוא בשעריו כמו פעם.
דרך אגב, כיום כבר לא צריך לצאת מתחומי בית רוטשילד. מול הסינמטק נפתח קפה- בר שמשרת את בעלי הכיח הרגישים ביותר במבחר בירות
מרחבי העולם , ובעיקר בירות בלגיות טובות ומפורסמות.
רק שיעבור כבר הקורונה הזאת ונזכה לשתות מבירת הקורונה המכסיקנית המלהיבה.
שבת שלום ולהתראות בסיפור הבא.