1


כשהחיים מכניסים לך אגרוף בבטן, הוא תמיד מגיע בהפתעה. את אף פעם לא רואה את זה בא. רגע אחד את הולכת לך בנחת, שקועה בדאגות הקטנות שלך ועורכת תוכניות בשקט, ורגע אחר כך את מכווצת לכדור בניסיון לחבק את עצמך כנגד הכאב, נואשת והמומה, וכל ראשך מלא ערבוביית מחשבות מפוחדות.


על הדלת שלנו היה תלוי זר חג המולד. היד שלי עצרה ממש מעל מקלדת המנעול. אה, נכון. היום חג המולד. הבוקר עוד נפשתי בבקתה בהרים ושיחקתי בשלג עם האיש הכי מסוכן ביוסטון. אבל מומחה המעקב של רוגן שלח לו הודעה, ועכשיו, שש שעות אחר כך, עמדתי מול המחסן שהיה בית המשפחה שלי, פרועת שיער ובבגדים שהתקמטו ממשקל הז'קט הכבד שלבשתי. אני אצטרך להיכנס ולבשר להם את החדשות הרעות, ואף אחד לא ייהנה ממה שיקרה אחר כך. בעקבות כל מה שקרה, הסכמנו בינינו שלא ניתן מתנות השנה. אבל לא רק שפספסתי את ערב חג המולד, עכשיו אני עומדת לתת לכולם חתיכת מתנה מחורבנת.


הדבר החשוב היה לא להיכנס לפאניקה. אם אני אכנס לפאניקה, האחיות ובני הדודים שלי ייכנסו לפאניקה. ואמא שלי תעשה כמיטב יכולתה לשכנע אותי לוותר על הפתרון ההגיוני היחיד למשבר שלנו. הצלחתי לשלוט ברגשות שלי כל הדרך מהבקתה לשדה התעופה, במהלך הטיסה במטוס הפרטי, ובטיסת המסוק אל מנחת המסוקים שנמצא ארבעה רחובות מהבית שלנו. אבל ברגע זה כל הפחדים והלחץ עלו על גדותיהם.


נשמתי נשימה עמוקה. הרחוב סביבי היה הומה. לא כמו לפני כמה ימים, כשעזרתי לקורניליוס הריסון, קוסם חיות וכעת עובד של משרד חקירות ביילור, לגלות מי רצח את אשתו נארי, אבל בכל זאת הומה. יחסו של רוגן לענייני אבטחה היה דרקוני למדי. הוא היה מאוהב בי, והחליט שהבית שלי אינו חסין התקפה לחלוטין, אז הוא קנה עשרה דונם של נדל"ן תעשייתי סביב המחסן שלנו והפך אותם לבסיס הצבאי הפרטי שלו.


כולם היו בלבוש אזרחי, אבל אף אחד לא נפל בפח הזה. לכל האנשים של רוגן היה עבר כזה או אחר בכוחות המזוינים, והם לא שוטטו או טיילו בעצלתיים. הם עברו מנקודה א' לנקודה ב' בידיעה ברורה לאן פניהם מועדות. הם הקפידו על בגדים נקיים ושיער קצר וקראו לרוגן מייג'ור. כשעשינו אהבה, אני קראתי לו קונור.


קול התפוקקות יבש עלה מן הרחוב. מיד הציף אותי זיכרון המפרקת של דייוויד האולינג הנשברת בין אצבעותי. באוזני נשמע קול ההתפצחות שהשמיעו העצמות שלו כשסובבתי את ראשו הצִדה בכוח. בדמיוני ראיתי אותו נופל כשהרפיתי ממנו, ופאניקה גאתה בי. הנחתי לה לשטוף אותי וחיכיתי שתדעך. החיפוש אחר האחראים למותה של נארי היה עסק מלוכלך ואכזרי, ובסופו צפיתי באוליביה צ'רלס, האישה שרצחה אותה, נאכלת בעודה בחיים על ידי נחיל חולדות, בעוד קורניליוס מזמר נעימה של אבל על אשתו. מותה כיכב בחלומותי כמעט בכל לילה.


לא רציתי לחזור לעולם הזה. פשוט... פשוט רציתי קצת יותר זמן.


הכרחתי את עצמי להסתכל בכיוון הצליל. חייל לשעבר התקרב לעברי, גבר מצולק פנים כבן ארבעים שהוביל דוב גריזלי ענקי ברצועה דקיקה. לדוב היתה רתמה ועליה הכיתוב "סמל טדי".


החייל לשעבר מתח את זרועו השמאלית ופיתל אותה כאילו הוא מנסה להחזיר את העצמות למקום. הזרוע העלתה עוד קול מעיכה יבש ששילח בי הבזק נוסף של פחד. כנראה פציעה ישנה.


הדוב עצר והסתכל עלי.


"תתנהג יפה," אמר לו החייל. "אל תדאגי. הוא רק רוצה לומר שלום."


"זה בסדר." התקרבתי לדוב. היצור הענקי רכן אלי ורחרח את שערי.


"אני יכולה ללטף אותו?"


החייל הסתכל על סמל טדי. הדוב השמיע קול נמוך וקצר.


"הוא אומר שכן."


הושטתי יד וליטפתי בזהירות את הצוואר המדובלל הגדול.


"מה הסיפור שלו?"


"מישהו חשב שיהיה רעיון טוב ליצור דובי קסם חכמים במיוחד ולהשתמש בהם בקרב," אמר החייל לשעבר. "הבעיה היא שברגע שמעניקים למישהו חוכמה, הוא זוכה במודעות ומבין בדיוק מה קורה. סמל טדי פציפיסט. הרצועה היא רק למראית עין, כדי שאנשים לא יילחצו. המייג'ור קנה אותו לפני שנתיים. הוא מאמין שאסור לכפות השתתפות במלחמה על מישהו שמתנגד לה מוסרית, ולא חשוב אם הוא אדם או דוב."


"אבל אתה עדיין כאן," אמרתי לדוב.


הוא השמיע נחרה והסתכל עלי בעיניים בצבע שוקולד.


"הצענו לו שטח נחמד מאוד בבעלות פרטית באלסקה," אמר החייל לשעבר. "אבל הוא לא אהב את המקום הזה. הוא אומר שמשעמם שם. אז רוב הזמן הוא מסתובב איתנו, אוכל דגני בוקר שלא בריאים לו וצופה בסרטים מצוירים בשבתות. ובסרטים. הוא מת על 'ספר הג'ונגל'."


חיכיתי לזמזום המוכר של הקסם שלי שילמד שהאיש עובד עלי, אבל זה לא קרה.


סמל טדי הסתיר את השמש כשהתרומם על רגליו האחוריות וחיבק אותי בכפותיו הקדמיות המדובללות. הפנים שלי נלחצו אל תוך פרווה. החזרתי לו חיבוק. עמדתי ככה רגע, ואז הגריזלי ירד והרצועה נגררה אחריו על הקרקע כשחזר ללכת.


הסתכלתי על החייל לשעבר.


"כנראה הוא הרגיש שאת צריכה חיבוק," אמר. "הוא נמצא במטה רוב הזמן, אז את יכולה לבוא לבקר אותו."


"אני אבוא," אמרתי לו.


החייל לשעבר הנהן והלך בעקבות הדוב.


הקלדתי את הקוד במנעול. דוב פציפיסטי ענקי וסופר־אינטליגנטי חיבק אותי. אני מסוגלת לעשות את זה. אני מסוגלת לעשות הכול. אני רק צריכה להיכנס הביתה ולזמן פגישה משפחתית. ממילא כמעט הגיעה שעת ארוחת הערב. בימי ראשון כולם בבית בדרך כלל.


פתחתי את הדלת ונכנסתי לחלל המשרדי הקטן של משרד חקירות ביילור. מסדרון קצר, שלושה משרדים משמאל וחדר מנוחה וחדר ישיבות מימין. הפיתוי להסתתר במשרד שלי היה גדול וכמעט עצרתי שם, אבל בכל זאת המשכתי ללכת עד הדלת שממול, שנפתחה אל חלל של כשלוש מאות מטרים רבועים שהיה הבית שלנו. כשמכרנו את הבית הישן שלנו בניסיון לממן את חשבונות האשפוז של אבא שלי, עברנו למחסן כדי לקצץ בעלויות. חילקנו את החלל לשלושה אזורים נפרדים: המשרד, אזור המגורים, ומעבר להם, מאחורי קיר גבוה, המוסך של סבתא פרידה, שם עבדה על טנקים ורכבים משוריינים עבור אליטת הקסם של יוסטון.


חלצתי נעליים וחציתי את מבוך החדרים. זרים היו תלויים על הקירות. האחיות שלי השקיעו בקישוטים.


קולות קלושים נשמעו מכיוון המטבח. אמא... סבתא. טוב מאוד. זה יחסוך לי זמן.


עברתי על פני עץ חג מולד גדול שהוצב בחדר הטלוויזיה, נכנסתי למטבח וקפאתי במקומי.


אמא וסבתא ישבו אל השולחן שלנו. אישה צעירה ישבה לצד סבתא. היא היתה גבוהה ויפהפייה, עם פנים בצורת לב מוקפות גלים של שיער אדמוני משגע, ועיניים אפורות כל כך שנראו כסופות.


קרח ציפה את עמוד השדרה שלי.


רינדה צ'רלס. הארוסה לשעבר של רוגן. הבת של אוליביה.


"את זוכרת אותי?" היא שאלה. הקול שלה נשבר. עיניה היו אדומות ופניה חיוורות כל כך עד שהשפתיים נראו כמעט לבנות. "את הרגת את אמא שלי."


איכשהו הפה שלי הצליח לבטא מילים. "מה את עושה כאן?"


רינדה מחתה את הדמעות מעיניה ונעצה בי מבט, על פניה הבעה נואשת. "אני צריכה את עזרתך."


פתחתי את הפה. שום דבר לא יצא ממנו.


אמא שלי פערה עלי עיניים וסימנה בראשה לעבר השולחן. שמטתי את התיק שלי על הרצפה והתיישבתי.


"תשתי את התה שלך." סבתא פרידה דחפה לעבר רינדה ספל מהביל.


רינדה לקחה אותו ושתתה, אבל המבט שלה נשאר נעוץ בי. הייאוש בעיניה הפך לכמעט פאניקה. אוקיי.


עצמתי עיניים, שאפתי שאיפה עמוקה מהבטן עד למעלה, החזקתי אותה ואז שחררתי את האוויר באטיות. אחת... שתיים... תירגעי... תירגעי...


"נבדה?" שאלה סבתא פרידה.


"היא אמפתית עליונה," אמרתי. "אני נסערת, אז זה משפיע עליה."


רינדה פלטה צחוק קצר ושמעתי את אוליביה צ'רלס בקולה. "וואו, לא ייאמן."


חמש... שש... תשאפי, תנשפי... עשר. טוב מספיק.


פקחתי עיניים והסתכלתי על רינדה. הייתי חייבת לשלוט בקולי וברגשות שלי. "אמא שלך הרגה צוות שלם מהחיילים של רוגן וארבעה עורכי דין, כולל שתי נשים בגילנו. זה היה טבח שנעשה ללא שום התגרות מוקדמת. בגללה הבעלים שלהן אלמנים עכשיו, הילדים שלהן יתומים."


"אנשים תמיד עונים ליותר מהגדרה אחת," אמרה רינדה והניחה את הספל. "עבורך היא אולי היתה מפלצת, אבל עבורי היא היתה אמא. היא היתה סבתא נהדרת לילדים שלי. היא כל כך אהבה אותם. לחמותי לא אכפת מהם. עכשיו אין להם סבים וסבתות."


"אני מצטערת על מה שאת והם איבדתם. צר לי שקרה מה שקרה. אבל זאת היתה הריגה מוצדקת." אלוהים אדירים, נשמעתי כמו אמא שלי.


"אני אפילו לא יודעת איך היא מתה." רינדה שילבה את כפות ידיה והידקה אותן יחד לאגרוף. "החזירו לי רק את העצמות שלה. איך אמא שלי מתה, נבדה?"


נשמתי נשימה עמוקה. "זה לא היה מוות קל או מהיר."


"אני זכאית לדעת." היתה פלדה בקולה. "תגידי לי."


"לא. אמרת שאת צריכה את עזרתי. אני מניחה שמשהו נורא קרה. בואי נדבר על זה."


היד שלה רעדה, והספל ריקד קלות כשהרימה אותו אל שפתיה. היא לגמה לגימה נוספת מהתה שלה. "בעלי נעדר."


אוקיי. בעל נעדר. טריטוריה מוכרת. "מתי היתה הפעם האחרונה שראית את..." רוגן אמר לי את שמו פעם אחת, מה זה היה? "...בריאן?"


"לפני שלושה ימים. הוא הלך לעבודה ביום חמישי ולא חזר הביתה. הוא לא עונה לטלפון. בריאן אוהב את השגרה שלו. הוא תמיד חוזר הביתה בזמן לארוחת הערב. היום חג המולד. הוא לא היה מפספס את זה." נימה של היסטריה התגנבה אל קולה. "אני יודעת מה תשאלי: אם יש לו מאהבת, אם הנישואים שלנו טובים, אם הוא נהג להיעלם להילולות שתייה. לא. ממש לא. הוא דואג לי ולילדים. הוא חוזר הביתה!"


היא כנראה דיברה עם משטרת יוסטון. "מילאת דו"ח נעדרים?"


"כן. הם לא מתכוונים לחפש אותו." קולה נמלא מרירות. היא נעשתה יותר ויותר חסרת שקט. "הוא עליון. אלה עסקי הבתים. אבל בית שרווד משוכנע שבריאן בסדר ושהוא סתם היה צריך קצת חופש. אף אחד חוץ ממני לא מחפש אותו. אף אחד לא מחזיר לי טלפונים. אפילו רוגן מסרב להיפגש איתי."


זה לא נשמע לי סביר. רוגן לעולם לא היה מפנה לה גב, גם אילו הייתי עושה סצנות. ראיתי את השניים האלה מדברים בעבר. הוא חיבב אותה והיה אכפת לו ממנה. "מה רוגן אמר בדיוק?"


"באתי לדבר איתו ביום שישי. האנשים שלו אמרו שהוא איננו. גם בשבת הוא לא היה. ביקשתי לחכות לו והם אמרו לי שזה יהיה בזבוז זמן. הם לא ידעו מתי הוא יחזור. אני אולי תמימה, אבל לא מטומטמת. אני יודעת מה זה אומר. לפני שבועיים היו לי חברים. היו לי החברים של אמא שלי, אנשים רבי־עוצמה ומכובדים שתמיד היו להוטים לעשות טובה לאוליביה צ'רלס. לפני שבועיים הייתי עושה שיחת טלפון אחת, וחצי עיר היתה מחפשת את בריאן. הם היו מפעילים לחץ על המשטרה, על ראש העיר, על הטקסס ריינג'רס. אבל עכשיו אף אחד לא בבית. כולם עסוקים מכדי להיפגש איתי. יש מסביבי חומה בלתי נראית. לא חשוב כמה חזק אני צורחת, אף אחד לא שומע אותי. אנשים פשוט מהנהנים ועונים בקלישאות."


"הוא לא התעלם ממך," אמרתי. "הוא היה מחוץ למדינה. איתי."


היא קפאה. "אתם זוג?"


לא היה טעם לשקר. "כן."


"הקטע עם אמא שלי, זאת לא היתה רק עבודה בשבילך?"


"לא. היא הרגה את אשתו של אדם שאני רואה בו חבר. הוא עובד שלנו עכשיו."


רינדה כיסתה על פיה בידה.


דממה מילאה את החדר, כבדה ומתוחה.


"לא הייתי צריכה לבוא לכאן," היא אמרה. "אני אקח את הילדים ואלך."


"טוב מאוד," אמרה סבתא פרידה.


"לא," אמרה אמא. הכרתי את הקול הזה. זה היה הקול של סמלת אמא. ידעתי שגם רינדה הכירה את הקול הזה, כי הגב שלה הזדקף. אוליביה צ'רלס מעולם לא שירתה בצבא, אבל אחרי שלוש דקות שיחה איתה היה ברור לי שהיא שלטה במשק הבית שלה באגרוף ברזל ושסף הסובלנות שלה לשטויות היה נמוך מאוד.


"את כאן עכשיו," אמרה אמא. "פנית אלינו לעזרה כי לא היה לך למי לפנות וכי את חוששת לשלום בעלך ולשלומם של הילדים. באת למקום הנכון. נבדה טובה מאוד באיתור נעדרים. או שהיא תעזור לך, או שהיא תמליץ על מישהו אחר שיעשה את זה."


סבתא פרידה הסתובבה והסתכלה על אמא כאילו צמח לה אננס על הראש.


"כן," אמרתי. אמנם לא רצחתי את אמא של רינדה במו ידי, אבל אפשרתי את המוות הזה. ועכשיו היא הפכה למנודה, בודדה ומפוחדת. היא איבדה את אמא שלה, את בעלה, את כל האנשים שראתה בהם חברים. הייתי חייבת לעזור לה. הייתי חייבת לפחות להפנות אותה אל הכיוון הנכון.


"אני יכולה לדבר עם שתיכן בפרטיות לרגע אחד מחורבן?" נהמה סבתא פרידה.


"רק רגע," אמרתי לרינדה וקמתי.


סבתא תפסה בזרוע שלי ביד אחת, במפרק היד של אמא באחרת, וגררה אותנו עד קצה המסדרון, הכי רחוק שאפשר מהמטבח.


"ילדים?" העפתי מבט באמא.


"האחיות שלך שומרות עליהם. בן ובת."


"שתיכן יצאתן לגמרי מדעתכן המחורבנת?" סיננה סבתא פרידה.


"היא לא משקרת," אמרתי. "בעלה באמת נעדר."


"ממנה אני מצפה לזה!" סבתא פרידה הצביעה עלי באגודל ונעצה באמא שלי מבט זועם. "אבל את אמורה להפגין קצת יותר שיקול דעת, פנלופי."


"האישה הזאת מיואשת," אמרה אמא. "את יודעת כמה קשה היה לה לבוא לכאן? זה מה שאנחנו עושות. אנחנו עוזרות לאנשים כמוה."


"בדיוק!" סיננה סבתא פרידה. "היא על הקצה. היא יפהפייה, עשירה, חסרת אונים, ונואשת למצוא מישהו שיציל אותה. והיא הארוסה לשעבר של רוגן. אין מצב שרוגן ורינדה לא יבלו זמן יחד אם נבדה תסכים לקבל את התיק הזה."


לטשתי בה מבט.


"היא מגנט לגברים." סבתא פרידה אגרפה את ידיה. "הם קונים את החרא הזה של 'תצילו אותי, אני חסרת אונים'. בעלה נעדר שלושה ימים. אם הוא לא ברח, סביר להניח שהוא מת. היא תצטרך ניחומים. היא תחפש כתף לבכות עליה, כתף גדולה וחזקה. אני צריכה לומר את זה במפורש? את עומדת להגיש אותה לחבר שלך על מגש של כסף!"


רינדה היתה יפה מאוד וחסרת אונים מאוד. רציתי לעזור לה. ידעתי שגם רוגן ירצה.


"זה לא ככה. הוא ביטל את האירוסים ביניהם."


סבתא פרידה נענעה את ראשה. "אמרת לי שהם מכירים שנים, מילדות. דברים כאלה לא נעלמים. האנשים של רוגן הבינו את זה; בגלל זה הם לא מסרו לה שום מידע. את משחקת כאן באש, נבדה. תיפטרי ממנה. שמישהו אחר יעזור לה. היא עליונה. היא עשירה. היא לא הבעיה שלך, אלא אם תהפכי אותה לכזאת."


הסתכלתי על אמא.


"הכלל השלישי," היא אמרה.


כשאבא ואמא הקימו את משרד החקירות, היו להם שלושה כללים בלבד: הראשון, אם שילמו לנו, נשארנו עד הסוף; השני, שנעשה כמיטב יכולתנו לא לעבור על החוק; והשלישי, שבסופו של היום אנחנו צריכים להיות מסוגלים להסתכל לעצמנו בעיניים. יכולתי לחיות עם המוות של אוליביה. היו לי סיוטים לגביו, אבל הוא היה מוצדק. לזרוק את רינדה מהבית שלי עכשיו, כשהיא יושבת אל שולחן המטבח שלנו — זה משהו שפשוט לא הייתי מסוגלת לעשות. לאן היא תלך?


"אם הבכי של רינדה יגרום לרוגן לעזוב אותי, סימן שהקשר שלנו לא היה מחזיק ממילא."


בגדול האמנתי למילים שיצאו לי מהפה, אם כי חלק קטן וקטנוני בי היה ספקן. אבל זה בסדר. גם אני בסך הכול בן אדם, וגם לי מותר להרגיש קצת חוסר ביטחון פה ושם. מה שלא הייתי מוכנה לעשות בשום פנים ואופן הוא לתת לחלק הזה להכתיב את הפעולות שלי.


"תודה, סבתא, אבל זה בסדר."


סבתא פרידה הרימה ידיים באוויר בגועל. "כשהלב שלך יישבר, אל תבואי לבכות לי."


"אני אבוא בכל זאת." חיבקתי אותה.


"נו..." היא העמידה פנים שהיא מנסה להדוף אותי מעליה, אבל אז השיבה לי חיבוק.


פתחתי את הדלת לאזור המשרד והתחלתי ללכת במסדרון בכיוון השולחן שלי והמחשב הנייד שהמתין עליו.


"הכול בגלל ג'יימס," אמרה סבתא פרידה בעצב מאחורי. "הוא קלקל את כל הנכדים המעשיים שלי עם האלטרואיזם שלו."


אמא לא ענתה. אבא מת לפני שבע שנים, אבל עדיין כאב לה לשמוע את שמו. זה עדיין כאב גם לי.


לקחתי את המחשב הנייד, פנקס וקלסר לקוח חדש רק ליתר ביטחון, חזרתי למטבח, התיישבתי ליד השולחן ופתחתי את המחשב. כמה הקשות מקלדת לימדו אותי שברן בבית ומחובר לרשת.


שלחתי לו אימייל זריז. בבקשה תשלח לי בדחיפות את החומר הבסיסי על בריאן שרווד. הנחתי את המחשב בצד ועברתי לפנקס ועט. כתיבת הערות בפנקס מפריעה לאנשים הרבה פחות מכתיבה במחשב נייד או מהקלטה, ורציתי שרינדה תירגע. היא כבר היתה לחוצה מספיק.


"בואי נתחיל בהתחלה."


"את לא סובלת אותי," אמרה רינדה. "הרגשתי את זה עוד בפעם הראשונה שנפגשנו, באולם הנשפים. קינאת בי."


"כן." זה היה הפרס שלי על כך שהחלטתי לקבל אמפתית כלקוחה.


"וכשנכנסת וראית אותי, הרגשת רחמים ופחד."


"כן."


"אבל בכל זאת תעזרי לי. למה? זה לא מתוך אשמה. אשמה היא כמו צלילה לבאר חשוכה. הייתי מרגישה את זה."


"תגידי לי את."


העיניים שלה הצטמצמו. קסם רפרף עלי במגע קליל כמו נוצה. "חמלה," היא אמרה בשקט. "ותחושת חובה. למה שתרגישי תחושת חובה כלפי?"


"עבדת פעם במשרה כלשהי?"


המצח שלה התקמט. "לא. אנחנו לא צריכים את הכסף."


חיים דבש. "יש לך תחביבים? דברים שחשובים לך?"


"אני... מפסלת."


"את מוכרת את הפסלים שלך?"


"לא. הם לא מרשימים במיוחד. מעולם לא הצגתי בתערוכות."


"אז למה את ממשיכה לפסל?"


היא מצמצה. "זה משמח אותי."


"להיות בלשית פרטית משמח אותי. אני לא עושה את זה רק בשביל הכסף. אני עושה את זה כי לפעמים מתאפשר לי לעזור לאנשים. נכון לעכשיו, את צריכה עזרה."


המחשב הנייד השמיע נקישה. אימייל חדש מברן צץ בתיבת הדואר הנכנס. בריאן שרווד, 32, בן שני לבית שרווד, עליון, עשבונאי. עסק עיקרי: שרווד ביו־קור. שווי אישי מוערך: 30 מיליון דולר. רעיה: רינדה (צ'רלס), 29. ילדים: ג'סיקה, 6, וקייל, 4. אחים: אדוארד שרווד, 38, אנג'לה שרווד, 23.


בריאן שרווד היה קוסם צמחים. רינדה היתה אמפתית עם כישרון טלקינטי משני. משהו פה לא הסתדר. כפי שרוגן הסביר לי פעם בבהירות בנאום הנפילה־על־חרבו, שימור הקסם והעצמתו בתוך המשפחה היה הבסיס לרוב החלטות הנישואים של העליונים.


הסתכלתי עליה. "אני עדיין לא יודעת אם אני האפשרות הכי מוצלחת מבחינתך. יכול להיות שעדיף לך לפנות למשרד אחר. אבל לפני שנדבר על הדברים האלה, תעברי איתי על יום חמישי האחרון. התעוררת. מה קרה אז?"


היא התרכזה. "קמתי. בריאן כבר היה ער. הוא התקלח. הכנתי ארוחת בוקר וארזתי ארוחות צהריים לו ולילדים."


"את מכינה את ארוחות הצהריים שלהם כל יום?"


"כן. אני אוהבת לעשות את זה."


בריאן שרווד, שהיה שווה שלושים מיליון דולר, לקח כל יום לעבודה ארוחת צהריים שאשתו הכינה לו, ארוזה בשקית נייר חומה. הוא אכל אותה או זרק אותה לפח? זאת היתה השאלה.


"בריאן נישק אותי ואמר לי שיחזור הביתה בשעה הרגילה."


"איזו שעה זאת?"


"שש בערב. אמרתי שנאכל סטייק מטוגן לארוחת ערב. הוא שאל אם יהיה מעורב בזה צ'יפס."


היא כבשה יפחת בכי.


"מי לקח את ג'סיקה לבית הספר?"


היא העיפה בי מבט מופתע. "איך את יודעת את השם שלה?"


"בן הדוד שלי שלף את הרישומים הציבוריים שלכם." סובבתי אליה את המחשב הנייד כדי להראות לה.


היא מצמצה. "כל החיים שלי בפסקה אחת."


"תמשיכי," אמרתי לה. "איך ג'סיקה הגיעה לבית הספר?"


"בריאן הקפיץ אותה. אני לקחתי את קייל לטיול."


שקר.


"התקשרתי לבריאן בסביבות הפסקת הצהריים. הוא ענה."


אמת.


"על מה דיברתם?"


"שום דבר רציני."


שקר.


"אני לא האויב. יעזור אם תהיי כנה איתי. בואי ננסה את זה שוב. לאן את וקייל הלכתם ועל מה היתה שיחת הטלפון?"


היא קפצה שפתיים לקו נוקשה ושטוח.


"כל דבר שתספרי לי עכשיו יישמר בסוד. אין בינינו חיסיון כמו בשיחה עם עורך הדין שלך, מה שאומר שאהיה חייבת לחשוף את זה במקרה של הליך משפטי. אבל בכל מצב אחר הכול יישאר בינינו."


היא כיסתה את פניה בידיה, חשבה על זה רגע ממושך ואז רוקנה את הריאות. "הקסם של קייל עדיין לא התבטא. שלי התבטא בגיל שנתיים, של בריאן בגיל ארבעה חודשים, של ג'סיקה בגיל שלושה־עשר חודשים. קייל כמעט בן חמש. הוא מאחר. אנחנו לוקחים אותו למומחה. אני תמיד מתקשרת לבריאן אחרי כל פגישה, כי הוא רוצה לדעת איך הלך לקייל."


עבור עליונים, ילד ללא קסם הוא טרגדיה נוראה. הקול של רוגן צץ בראשי. את חושבת שלא יהיה אכפת לך מזה, אבל את טועה. תחשבי על הילדים שלך, ועל כך שתצטרכי להסביר להם שהכישורים שלהם מוגבלים כי לא הצלחת למצוא התאמה גנטית הולמת.


"רמת החרדה שלך עלתה בבת אחת. למה? בגלל משהו שאמרתי? יש חשיבות לפגישות עם המומחה?"


"אני עדיין לא יודעת." היא תהיה לקוחה קשה מאוד. היא הבחינה בכל קפיצה רגשית שלי. "והקסם של קייל התבטא בפגישה הזאת?"


"לא."


"ומה קרה אחר כך?"


היא נאנחה והמשיכה לעבור על היום שלה. היא אספה את ג'סיקה, הכינה אוכל לילדים ואז הם קראו ספרים וצפו יחד בסרטים מצוירים. היא הכינה ארוחת ערב, אבל בריאן לא הגיע. היא התקשרה לנייד שלו כמה פעמים במהלך השעתיים הבאות ובסופו של דבר התקשרה לאחיו. אדוארד שרווד עדיין היה בעבודה. במקרה הוא הסתכל מהחלון כשבריאן יצא בשעה הרגילה שלו, והוא זכר שראה אותו נכנס למכונית שלו. רק ליתר ביטחון, אדוארד הלך למשרד של בריאן ודיווח שהוא ריק. הוא גם התקשר לקבלה והשומר אישר שבריאן חתם ביציאה, יצא מהבניין בשעה רבע לשש ולא חזר.


"מה המרחק משרווד ביו־קור לבית שלכם?"


"עשר דקות נסיעה. אנחנו גרים בהנטרז קריק וילג'. המשרדים של ביו־קור נמצאים בפוסט אוק סירקל, ליד מלון יוסטוניאן. חמישה וחצי קילומטרים מממוריאל דרייב. אפילו בפקקים הוא בדרך כלל מגיע הביתה בתוך חמש־עשרה דקות."


"אדוארד אולי אמר שבריאן התכוון לעצור איפשהו בדרך?"


"הוא לא ידע. הוא אמר שלמיטב ידיעתו לא היו מתוכננות פגישות כלשהן לאותו ערב."


"הוא נשמע מודאג?"


היא נענעה את ראשה. "הוא אמר שהוא בטוח שבריאן יגיע. אבל אני ידעתי שמשהו לא בסדר. פשוט ידעתי."


ואז הגיע תורם של כל הדברים שעושים כשאדם אהוב נעדר: טלפונים לבתי חולים ולתחנות משטרה, נסיעה לאורך המסלול הקבוע כדי לחפש את המכונית בצד הדרך, שיחות עם אנשים בעבודה שלו, טלפונים לבני משפחה אחרים כדי לשאול אם שמעו משהו, וכן הלאה.


"הוא לא חזר הביתה," היא אמרה בקול חסר הטעמה. "בבוקר התקשרתי לאדוארד. הוא אמר לי לא לדאוג. הוא אמר שבריאן נראה מתוח בזמן האחרון ושהוא בטוח יופיע. אמרתי לו שאני אפנה למשטרה. הוא אמר שהוא לא חושב שיש בכך צורך, אבל אם זה ישפר את הרגשתי שאעשה את זה."


"איזה רושם הוא עשה עלייך?"


"הרגשתי שהוא דואג לי."


מעניין. "לך? לא לבריאן?"


"לי ולילדים."


"ובריאן מעולם לא עשה דבר כזה בעבר?"


היא לא ענתה.


"רינדה?"


"הוא נעלם לפעמים כשהוא לחוץ," היא אמרה בשקט. "זה כבר קרה בעבר. אבל לא בשלוש השנים האחרונות, ואף פעם לא לכל כך הרבה זמן. את חייבת להבין, בריאן לא פחדן, הוא פשוט צריך יציבות. הוא אוהב שהכול רגוע."


זה הסביר למה אחיו לא התגייס מיד לפעולה ולא הקפיץ את המערכת. "את יכולה לספר לי עוד על זה? על הפעם האחרונה שהוא נעלם?"


"זה היה אחרי מסיבת יום ההולדת שערכנו לקייל בגיל שנה. אדוארד שאל אותו אם הכוחות של קייל התבטאו, ובריאן אמר לו שלא. ואז ג'ושוע, אבא של בריאן — הוא מת שנה לאחר מכן — אמר שכדאי מאוד שבריאן ואני נתחיל לעבוד על ילד נוסף, כי ג'סיקה אמפתית כמוני ונֵפל לא יכול לעמוד בראש המשפחה."


הוא קרא לנכד שלו נפל. איכס.


"תודה רבה," אמרה רינדה.


"על מה?"


"על הגועל שאת מרגישה. החרדה של בריאן קפצה בבת אחת. הרגשתי שיש לו צורך עז להימלט, אז אמרתי להם שהשעה מאוחרת ושהילדים עייפים. המשפחה הלכה. בריאן לא עלה למיטה. הוא נכנס למכונית שלו ונסע. הוא חזר הביתה למחרת בערב. זאת היתה ההיעלמות הארוכה ביותר שלו במהלך הנישואים שלנו."


"הוא אמר איפה הוא היה?"


"הוא אמר שהוא פשוט נסע. בסופו של דבר הוא מצא מוטל קטן והעביר שם את הלילה. הוא חזר הביתה כי הוא הבין שאין לו לאן ללכת והוא התגעגע אלי ואל הילדים. הוא לעולם לא יעזוב אותי, ובפעם האחרונה שראיתי אותו הוא היה רגוע."


אמת.


שפשפתי את המצח. "סיפרת את זה למשטרה?"


"כן."


והם פטרו אותה כאישה היסטרית שבעלה ברח כשלא היה מסוגל לעמוד בלחץ.


"יש לך גישה לחשבונות הבנק של בריאן?"


"כן." היא מצמצה.


"את יכולה לבדוק אם היתה שם פעילות כלשהי? אם הוא השתמש בכרטיסי האשראי שלו במהלך הימים האחרונים?"


היא חטפה את התיק שלה וחיטטה בתוכו בקדחתנות. "למה לא עלה בדעתי..." היא הוציאה את הטלפון שלה ולחצה עליו בכוח.


רגע עבר. ועוד אחד.


פניה נפלו. "לא. שום דבר."


"רינדה, את הרגת את בעלך?"


היא בהתה בי.


"אני צריכה תשובה."


"לא."


"את יודעת מה קרה לו?"


"לא!"


"את יודעת איפה הוא?"


"לא!"


כל התשובות היו אמת.


"יש כמה אפשרויות," אמרתי. "קודם כול, יכול להיות שמשהו רע קרה לבריאן כתוצאה מפוליטיקת הבתים או משהו שקשור לעבודה שלו. יש גם אפשרות שבמהלך יום העבודה בחמישי קרה משהו טראומתי שגרם לו לברוח ולהסתתר. אני יכולה לחפש את בעלך. או לחלופין, אני יכולה להמליץ על מונטגומרי חקירות בינלאומיות."


כשאבא חלה הוא לקח ממח"ב משכנתא על העסק, ולמשפחה שלנו היתה היסטוריה מורכבת עם הבעלים, אוגוסטין מונטגומרי, אבל זה לא שינה את העובדה שמח"ב היו האפשרות הכי מוצלחת עבורה.


"הם משרד חקירות ברמה הכי גבוהה, וערוכים היטב לטפל במקרה כזה. ואת יכולה להרשות לעצמך לשכור אותם. את צריכה לדעת שאנחנו משרד קטן ושיש לנו רק שבריר מהמשאבים של מח"ב."


רינדה ישבה דוממת מאוד.


מישהו רץ לאורך המסדרון ברגליים קטנות.


"אמא!" ילד קטן נכנס בריצה למטבח ובידו חתיכת נייר. היו לו שיער כהה ועיני הכסף של רינדה. היא פרשה זרועות והוא הגיש לה את חתיכת הנייר. "ציירתי טנק! יש להם טנק במוסך!"


קטלינה נכנסה לחדר, כהת־שיער ורזה וחיוך קטן על פניה. "קייל רצה להראות לך."


"איזה טנק מפחיד," אמרה רינדה.


"בוא." אחותי הושיטה לו יד. "אני אראה לך עוד דברים מגניבים."


קייל הניח את הנייר מול אמא שלו. "זאת מתנה בשבילך. אני אצייר עוד אחד בשביל אבא!" הוא הסתלק בריצה. קטלינה נאנחה ויצאה לרדוף אחריו.


רינדה צפתה בו בארשת פנים משונה.


"דיברתי עם מח"ב." היא בלעה רוק וראיתי את צל ההיגיון האכזרי של אמא שלה בעיניה. "מונטגומרי סירב לי."


אוגוסטין מונטגומרי סירב להתערב. מעניין. באמת הייתי המוצא האחרון שלה.


"טוב," אמרתי. "אני אחפש את בריאן."


היא זעה בכיסא ופלטה, "אני רוצה חוזה."


"בסדר."


"אני לא רוצה שזה יהיה מעשה צדקה. אני רוצה לשלם לך."


"זה בסדר גמור."


"אני רוצה שהכול יהיה מוגדר ומקצועי."


"גם אני."


"והקשר שלנו יהיה של לקוחה וספקית שירות."


"מקובל עלי."


דלת נפתחה אי־שם בבית. סערת ברקים התממשה מאחורי וחצתה את הבית, גועשת מכוח ומקסם. רוגן.


הוא הגיע למטבח והופיע בדלת, גבוה, רְחב כתפיים, עיניו הכחולות כהות. הקסם שלו התלפף סביבו כמו חיית מחמד מרושעת שחושפת את שיניה האכזריות. אלמלא הכרתי אותו הייתי נסוגה ושולפת אקדח.


"קונור!" רינדה קפצה ממקומה מאחורי השולחן, סגרה את המרחק ביניהם וחיבקה אותו.


הקנאה פילחה לי את הלב. הוא שלי.


רוגן חיבק אותה בעדינות ונעץ בי את עיניו הכחולות. "את בסדר?"


"לא." רינדה התאמצה שלא לבכות. "בריאן נעדר."


הוא עדיין הסתכל עלי. הנהנתי. כן. אני בסדר.


רינדה ניתקה ממנו. "לא ידעתי לאן ללכת. אני..."


"אני אטפל בזה," אמרתי לרוגן.


"לא תמצאי מישהו מוכשר יותר מנבדה," הוא אמר בקול רגוע לחלוטין.


הצצתי במחשב הנייד שלי. 17:47. "רינדה, אני צריכה שתחתמי על כמה מסמכים. יש כמה דברים ראשוניים שאוכל לעשות כבר היום, אבל מחר אני אלך לדפוק על הדלת של ביו־קור. יקל עלי מאוד אם תתקשרי אליהם מראש ותודיעי למשפחה שאני עומדת להגיע."


"אני אבוא איתך," היא אמרה.


"עדיף שאני אלך לבד," אמרתי לה. "אנשים עשויים לומר לי דברים שאולי לא יזכירו בנוכחותך. אם אצטרך גישה לשטחי המשפחה או לאזורים פרטיים אחרים, אני בהחלט אבקש ממך לבוא איתי."


"מה לעשות עכשיו?" היא הסתכלה על רוגן, לא עלי.


"תחתמי על המסמכים ולכי הביתה. יכול להיות שבריאן יתקשר או יופיע," אמר רוגן. "את לא לבד, רינדה. נבדה תעזור לך. אני אעזור לך."


"הרגתם את אמא שלי. תמיד אשנא אותך בגלל זה," היא אמרה לו בקול מתוח.


"אני יודע," הוא אמר. "לא היתה ברירה."


"הכול מתפרק, קונור. איך הכול יכול להתפורר ככה?"


"אלה הם חיי הבתים," הוא אמר.


הכתפיים של רינדה נשמטו. היא פנתה אלי. "איפה אני חותמת?"


עברתי איתה על הניירת, התשלומים והתנאים. היא חתמה והלכה לאסוף את הילדים.


רוגן חיכה עד שהיא יצאה מטווח ראייה ואז התקרב אלי.


"היא תצטרך ליווי הביתה," אמרתי. "ומישהו שיפקח עין על הבית." לא היתה כל דרך לדעת לאן תוביל החקירה הזאת, ותוספת אבטחה היא תמיד רעיון טוב.


"אני אטפל בזה," הוא אמר, ונישק אותי. זאת היתה נשיקה פתאומית וחזקה, עזה ולוהטת. היא צרבה כמו אש.


ניתקתי ממנו וראיתי את הדרקון בעיניו. רוגן התכונן למלחמה.


"סבתא שלך נמצאת בעיר," הוא אמר ושם בידי דיסק־און־קי. "את חייבת להחליט הלילה."


הוא הסתובב ויצא, וזיכרון הנשיקה שלו נותר צרוב בעורי.


נשמתי נשימה עמוקה והכנסתי את הדיסק־און־קי למחשב הנייד.