חלק 1
איך נכנסתי למטבח
מטבחי מצילי
המטבח הציל את חיי. לא במובן הקיומי של אכילה לצורך הישרדות, אלא באופן עמוק ומשמעותי. המטבח הוביל אותי בשבילי החיים הפתלתלים, העניק לי כוח, סייע לי לגדול, להתפתח ולהצליח, התווה את מסלול חיי וקבע את גורלי. המטבח העניק לי שליטה במה שקורה לי. לא פחות.
הייתי בת שש וחצי כשאחי הקטן נולד. אמי חזרה לעבוד מיד אחרי חופשת הלידה, ולתינוק החדש שכרו מטפלת מופלאה בשם שלי. היא היתה בשלנית מעולה וטיפוס סופר־מאורגן ומסודר - מה שאנחנו קוראים בלבוסטה. אמנם שלי כבר היתה פנסיונרית, אבל היתה לה אנרגיה של אישה צעירה. כבר בשבוע הראשון לעבודה אצלנו היא הוציאה את כל תכולת המזווה החוצה, מיינה, ניפתה וסידרה מחדש את הצנצנות והשקיות בארון. היא רוקנה את המקרר, ניקתה אותו וארגנה מחדש את תכולתו.
השנה הזאת, שבה נכנסה לראשונה לביתנו מישהי שבישלה בכל יום אוכל טרי וטעים וסידרה את המטבח, היתה יוצאת דופן. במבט לאחור, זאת היתה השנה הכי מוצלחת למשפחה שלי, ולא רק מבחינה קולינרית. הבית פרח ושגשג וכולם היו הרבה יותר רגועים ושמחים, אף על פי שהורי עבדו קשה מאוד. לאחי הגדול ולי היתה תקופה מצוינת בבית הספר מבחינה חברתית ולימודית, אמא קיבלה תפקיד חדש, אבא קודם בעבודתו וגם הזוגיות שלהם היתה אז בשיאה. אוכל מזין וטעים תמיד הוגש לשולחן, ומישהי קיבלה אותנו בחיוך כשחזרנו מהלימודים, אבל מעבר לכך היתה הרגשה כאילו שלי אוחזת במטה קסמים ומפזרת טוב בכל הבית. כילדה באמת האמנתי בכך. רק אחרי יותר מ-30 שנה הבנתי שאכן פעל על הבית איזשהו קסם, שנתן לכולנו כוח ואנרגיה, ואני לא מתכוונת רק לעזרה שניתנה להורי במטלות הבית.
אז מה קרה שם בדיוק? מדוע השנה ההיא היטיבה כל כך עם בני הבית? היום, במבט לאחור, אני יודעת להגיד בבטחה: המטבח, שהיה לגמרי הממלכה של שלי, היה בשיא תפארתו. היא סידרה וארגנה אותו. היא בישלה כמעט בכל יום ועשתה שימוש תדיר בחומרי גלם מצוינים. לכן היתה במטבח תחלופה גבוהה ונכונה של מצרכים - והאנרגיה הטובה שבו נעה בחופשיות, התפשטה בכל הבית והשפיעה על כולנו.
שנה לאחר מכן, כשאחי הקטן נכנס לפעוטון, שלי עזבה ואני התחלתי לבשל. לא הייתי מודעת לסיבה לכך ולא הבנתי אז את מה שאני מבינה היום, אבל ללא ספק הבחנתי בשינוי שהתחולל בביתנו בעקבות הטיפול המסור של שלי. הרגשתי איך הבישול והשעות שהשקעתי בסידור המטבח ובארגונו משפיעים על הדינמיקה בבית. בעצם רציתי לשמר את התחושה הטובה מהימים ששלי עבדה אצלנו.
וכך, מגיל שבע בערך, בזמן שילדות אחרות שיחקו בבובות, אני בררתי בהנאה גרגירי אורז והדבקתי מדבקות על הצנצנות במזווה. את רוב שעות היום העברתי בניסיונות בישול (חלקם היו מחרידים למדי) ובסידור מצרכי מזון. כל יום אחרי הלימודים צעדתי למכולת השכונתית כדי לקנות לחם אחיד וגבינה. זה היה סוג של תחביב עבורי, כמו קריאת ספר בספרייה או חוג בלט במתנ"ס. בשנות ה-80 המכולות בישראל היו קטנות ומבחר המוצרים היה מצומצם מאוד, ולכן בכל פעם שהגיע מוצר חדש למכולת התרגשתי ודמיינתי מה טעמו ומה אני יכולה לבשל איתו. בימי שישי, אחרי בית הספר, הצטרפתי לאבא לשוק, לקנייה מרוכזת של ירקות, פירות, גבינות, בשר ודגים.
התפקיד שלי בבית היה להרכיב את רשימת הקניות. רק אני ידעתי אילו חומרי גלם חסרים ומה עומד להיגמר. בכיתה ב', כשכבר ידעתי היטב לקרוא ולכתוב, לקחתי על עצמי את ניהול רשימות המלאי של המטבח. אני זוכרת שיום אחד חברה ביקרה בביתי ובדיוק אמא נכנסה ושאלה אותי מה צריך לקנות. החברה הסתכלה עלי בפליאה. הדהים אותה שאמא שלי שואלת אותי דבר כזה. עד לאותו הרגע הייתי בטוחה שכך זה עובד, הרי בהרבה משפחות, הילדים נמצאים בבית יותר שעות מהוריהם ולכן הגיוני שהם ידעו טוב יותר מה חסר. אבל אף אחת מחברותי לא התעסקה בזה.
בחטיבת הביניים המקצוע האהוב עלי היה כלכלת בית. למדנו על תזונה נכונה ועל הערך המוסף של בישול בבית וקיבלנו כלים מעשיים כיצד לחתוך, לטגן, לנפות, להקציף, לאפות ועוד. ללא ספק היתה בשיעורים האלה תרומה נהדרת לקואורדינציה, לכישורי המוטוריקה העדינה וגם לכישורים הקוגניטיביים, אבל אף ילד חוץ ממני לא התעניין בהם ולא התייחס אליהם ברצינות. אני לעומת זאת חיכיתי כל השבוע לשיעור כלכלת בית, וזה היה המקצוע היחיד בתעודה שקיבלתי בו מצוין. בדיעבד, ברור שהעיסוק שלי במטבח ובאוכל כקריירה החל כבר אז.
אובססיה שהפכה למומחיות
קוראים לי שי־לי. אני מתכונאית (מפתחת מתכונים), מחברת ספרי בישול ומומחית לסדר ולארגון בכלל ובמטבח בפרט. כך, ללא ספק, יעיד כל מי שחי איתי, ביקר בבית שלי, פתח את המקרר, נכנס למזווה או השתמש בשירותים. כשאנשים מגיעים אלי הביתה ורואים את המדפים החשופים, או מציצים בתוך הארונות והמגירות, הם בדרך כלל מצלמים אותם, שולחים לחברים או לאמא וגם מעלים לרשתות החברתיות. והם גם צוחקים על ה-OCD שלי, כמובן. הגדילה לעשות חמותי, שטוענת שהמטבח שלי נראה כמו סצנה מהסרט "לישון עם האויב": ג'וליה רוברטס מגלמת בו אישה מוכה שבעלה המפלצתי, שמתגלה כאובססיבי לסדר ולניקיון, דורש שכל החפצים בארונות יעמדו כמו חיילים, שהמגבות יהיו תלויות באותו גובה ועוד.
האם גם אני כזאת אובססיבית בענייני סדר וארגון? בהחלט.
האם בעלי חושב שאני משוגעת? לפעמים.
האם הוא מתלונן על זה? לגמרי.
האם הוא מתכנן את הבריחה מהבית כמו שג'וליה עשתה בסרט?
יש מצב.
האם האובססיה שלי עושה לנו טוב בבית? אני מאמינה שכן. היא לגמרי הוכיחה את עצמה כמשתלמת בכל תחום בחיינו, ולכן לא אכפת לי שאומרים עלי שאני קצת מטורללת. מה גם שכולם, ללא יוצא מן הכלל, אפילו אלה שצוחקים, מבקשים ממני עזרה בתחום.
הספר שלי אולי יפתיע אתכם משום שהוא אינו מדריך קלאסי של סדר וארגון. הוא משלב פרקטיות ויצירתיות לצד הוליסטיות ורוחניות, כי אני מאמינה שהדברים האלה קשורים זה לזה ומשפיעים זה על זה. הספר מתייחס ספציפית לממלכת המטבח, שהיא המרכז והלב של הבית. המטבח הוא הכוח המזין, המטעין והמניע שלו. אני לא מזלזלת חלילה בסדר ובארגון של שאר החדרים והחללים בבית, הם בהחלט חשובים ואצלי הם כמובן מסודרים למשעי, אבל למטבח מסודר, מאורגן ופעיל יש השפעה על הכול: על הרצון והחשק לבשל ולאכול, על טעם האוכל, על הרגלי התזונה, על הבריאות, על האושר והשמחה של בני הבית ואפילו על המצב הכלכלי והחברתי שלכם. אם אצטרך לתמצת זאת במשפט אחד הוא יהיה: כשהמטבח בסדר - הכול בסדר.
אחת הסיבות להשפעה הגדולה של המטבח על חיינו היא שהוא מכיל את חמשת היסודות בטבע: מים, עץ, אש, אדמה ומתכת. על פי הפילוסופיה הסינית, יסודות אלה מרכיבים את מעגל החיים ומייצגים את תהליכי הבריאה ואת ההתפתחות הפנימית והחיצונית של האדם. כל יסוד בונה ומזין את היסוד שבא אחריו ומוזן מזה שלפניו, והכול מתלכד לכדי מערכת מושלמת של הרמוניה ויחסים מתואמים. כשהמטבח מושבת מפעילות, או לחלופין כשהוא עמוס מדי במצרכי מזון ובכלים, לא מאורגן ולא מסודר - חסר איזון בחייכם.
כך זה התחיל
גדלתי בבית עם זוג הורים שכירים שיצאו מוקדם בבוקר לעבודה וחזרו בערב טרודים ועייפים. בת אמצעית בין שני בנים. מלבד השנה ההיא שבה שלי המטפלת עבדה אצלנו, הורי לא יכלו להרשות לעצמם לקחת עזרה בבית, ולכן מגיל צעיר בישלתי, ניקיתי וסידרתי בניסיון לסייע. אבי, כנראה בגלל היותו דור שני לשואה, התקשה לזרוק דברים, וכך הייתי עסוקה, מאז שאני זוכרת את עצמי, בזריקת חפצים מיותרים ובסידור ובארגון הברדק שבני ביתי יצרו. כבר אז סלדתי מדחיסוּת והרגשתי שעומס פריטים מפריע ומעכב ושכדאי להיפטר ממנו. בני משפחתי אספו ואגרו ואני זרקתי וסידרתי. הם ברדקו ואני ארגנתי וחוזר חלילה.
כילדה חלמתי להיות כבר גדולה כדי שאוכל לעבור לגור לבד ולשלוט סוף־סוף בחפצים שיש לי ובסדר שלהם בבית. הייתי כל כך אובססיבית בזריקת חפצים, עד שמספר הפעמים שבהן זרקתי דברים חיוניים וחשובים גדול מכדי שאוכל לזכור. לא פעם ולא פעמיים נאלצתי לצאת לחדר האשפה ולנבור בפח הגדול (עם הראש בפנים והרגליים למעלה, ממש כמו בקומדיות) כדי לחלץ פריט שלא היה אמור להגיע לשם, כמו מכסה של בלנדר, צעצוע אהוב של אחי הקטן, פקעות צבעונים, שנועדו לשתילה באדנית ונראו לי כמו בצלים רקובים, מנוי לתיאטרון של הורי ואפילו מעטפה עם הרבה כסף. אל דאגה, מצאתי אותה.
עם הזמן הבנתי שתהליך הניפוי מעודד התקדמות וזרימה, אך שעלי להפעיל שיקול דעת ולבדוק היטב מה ראוי להיזרק. במהלך השנים השתכללתי והשתפרתי והשיגעון נהפך אצלי למומחיות של סידור וארגון המטבח.
השף, הסופר ומנחה תוכניות האוכל אנתוני בורדיין המנוח אמר פעם: "אתה לומד הרבה על מישהו כשאתה חולק איתו ארוחה". אני לומדת המון על אדם כשאני נכנסת למטבח שלו ומציצה בתוך המקרר, הארונות והמגירות. ואני ממש לא מתכוונת רק להרגלי התזונה שלו. ביקרתי בבתים עם מטבחים בכל הגדלים ומכל הסוגים: מסודרים ומתוקתקים וכאלה שהיו מוזנחים ומבולגנים. מינימליסטיים ועמוסים. מטבחים דלים ממש וכאלה שהתכולה שלהם היתה יכולה להאכיל שבט במשך שנה שלמה.
מצב המטבח הוא לחלוטין ראי לבני הבית ולאורח חייהם. בבית שהמטבח בו מבולגן מאוד, עמוס מדי או לחלופין מושבת, כלומר איש לא מבשל בו והוא מיועד רק לנוי או לאכילת מזון שהוזמן מבחוץ - חסר איזון וזה עלול להוביל לבעיות בתחומים שונים כמו פרנסה, בריאות, זוגיות, משפחה, אהבה ועוד. אני יודעת שזה אולי נשמע קיצוני, אבל זה נכון. גם אם לא בכל יום מבשלים בבית, וגם אם לא אתם אלה שמבשלים אלא בן משפחה אחר, שותף לדירה או עובד ששכרתם למטרה זו - הבישול הביתי חיוני. למתרחש במטבח שלנו יש השפעה על כל חיינו. אם נדמה לכם שהמטבח קובע רק איזה אוכל אתם מכניסים לפה, אתם טועים: מבחינה אנרגטית המטבח קובע הכול.
