“קראתי את הספר ביום כיפור
הסיפור הראשון נותן ישר בעיטה לבטן והיה ברור לי מהתחלה שאחיה השתלטן התעסק איתה כילדה באופן מיני חריג .
תיאור שלא אתפלא אם הוא די תואם את המציאות במשפחות מרובות ילדים שבהן חסר אב והאם עסוקה בפרנסה והתייחסותה לילדיה היא בהתאם לתרומתן למאמץ
הכלכלי במשפחה ולכן קל לה להעלים עין מהמתרחש בביתה .
יפה כתבה סגל לקראת סוף הפרק שאלה שהפסיכיאטר שאל את הגיבורה "האם את בטוחה שאמך לא ידעה ? "
כואב לדעת שחשדה באחיה שמתעסק עם ביתה שלה אבל לא עזרה אומץ להפסיק את מעשיו ורק בדור השלישי עשתה תיקון ,קצת מדי ומאוחר מדי .
אבל אלו החיים והיא שיקפה אותם במדויק בצורה ישירה ולא קלה .
הנובלה השנייה עוסקת בקצינה נשואה שמצידה סבלה מהורים מעורבים יתר בחיי ביתם שכיוונו אותה למסלול חיים שאינו תואם את רצונותיה ושאיפותיה .
דור שלם בישראל חווה את מעורבות ההורים החודרנית הזו שמצדם רצו בטובת ילידיהם רק לא הבינו שעשו להם נזק .
כיום המצב השתנה בארץ וכבר לא עושים "תואר בשביל ההורים"
בסיום הפרק היא משתחררת הן מבעלה , הן מכבלי הוריה , מעבודתה כקצינה ממורמרת , מרצונה שלה להביא ילד באופן עצמאי למרות המגבלה הביולוגית שממנה סובלת
ובעיקר חווה חופש בהגדרה אהבתה ומודה בכך שהיא נמשכת לנשים .
הנובלה השלישית עוסקת בעומר (מילר?) שף מצליח שלמד בישול בצרפת והסתבך בפרשיית אהבים הן למורתו לבישול והן לבתה הצעירה במודע או שלא במודע .
עומר גם סבוך בחיי יום יום דוחקים וקשים, ניהול מסעדה, גידול בנו הצעיר ונישואין על גבול המפורקים.
בסיום הפרק קושרת אורלי בן בת הגיבורה מהנובלה הראשונה לבין גיבור הנובלה השלישית סוג של סגירת מעגל בסגנון "העבר את זה הלאה"
כלומר עומר עושה תיקון על ידי הענקת סיוע לבתה השבה מחיים בניכר של הגיבורה הראשונה
היה חסר לי גם סגירת מעגל שכזו עם דמות מהנובלה השנייה וחבל .....אפשר היה לשזור מלא רעיונות
הכתיבה של סיגל לעיתים קולחת ולעיתים עייפה בפרטים , אישית נדמה לי שעומס פרטים מעיד על חוסר יצירתיות ורצון להוסיף קוסמטיקה .
זה לעיתים עובד אבל לרוב לא משרת את האינטרס ועשוי להבריח קוראים .
סה"כ ספר שווה קריאה למי שמוכן להתמודד עם תיאורים לא קלים של מציאות וקצת עומס תיאורים מעייף .”

“קראתי רק את הסיפור הראשון, "החממה", מצטערת אבל לא אהבתי. הסיפור קשה, גילוי עריות במשפחה מרובת ילדים וחסרה אב, התלות באח כאישה אלמנה לאחר מכן (או שאולי זאת השתלטנות של האח?), התמודדות נפשית ולאחר מכן גם גופנית, הבת ש"ברחה" וחזרה, כל זה כר מאוד פורה לספר נפלא, אפילו לרומן שלם. אפשר היה לעשות מזה פנינה ספרותית של ממש, אבל זה לא קרה. הכתיבה כבדה מאוד, לקח לי המון זמן לקרוא 80 עמודים של הסיפור, פי 2 בערך מקצב הקריאה הרגיל שלי, הרגשתי שאני צריכה לחזור על פסקאות כדי להבין מה הסופרת רצתה להגיד ולהשלים בעצמי את אופי הדמויות, מצד שני דילגתי על פסקאות שלמות ולא הפסדתי כלום. ריבוי דמויות משניות שמוסברות בחצי משפט או לא מוסברות בכלל, לעיתים לא ברור למה הן בכלל הוזכרו. משהו מאוד חסר שם. זה יהלום שדורש ליטוש רציני. לעת עתה לא ממשיכה לקרוא.”

“שלושה סיפורי חיים לא קלים, יחסים מורכבים וזכרונות קשים של הדמויות המרכזיות. בשניים הראשונים דמויות המפתח הן נשים לא צעירות היודעות סבל. שרה שחצתה את גיל שישים, גרה בבקעת הירדן וגעגועיה לבתה מוריה שעזבה לפני שנים לארצות הברית קורעים אותה, בנוסף היא רדופת זכרונות ילדות והתבגרות קשים. השנייה היא קצינה לא צעירה המשרתת בקריה, רוצה צאצא יותר מכל דבר ועוברת טיפולים פוריות מפרכים, מתישים פיזית ונפשית בשל פגם גנטי. לצד הטיפולים, האכזבות והדמעות מערכות יחסים סבוכות, אחת מהן בעברה.
המחברת לא חסה על גיבורותיה. חייהן קשים. כאב וצער.
הסיפור החותם הוא על עומר, ישראלי בעל משפחה שחזר ארצה ופתח מסעדה אחרי תקופה ארוכה בפריז בה התמחה בענף. שף בעל כישרון שמצא עצמו במערכת יחסים סבוכה ומורכבת עם אנה שהיתה מורתו ובתה. פותח לקורא צוהר לענף הקשה, התובעני והעלויות האדירות.
יש כשרון כתיבה, לעתים מורכבת מדי. המחברת לא חוששת מתיאורי חטאים קשים ומחטטת עמוק ובלי חשבון בפצעים בנפש גיבוריה.
לצד השפה המסוגננת כמו 'ערות חמקמקה. רק חלום ארוך עם פתחים נעלמים, מתעתעים' היא משרבבת "כוסואומו" ו'הפקחים הדפוקים האלה'. הבעייה המרכזית הגורעת לא מעט היא תיזוז בין זמנים, מקומות וריבוי דמויות. מהכאן ועכשיו היא משליכה את הקורא לעבר, לפעמים עשרות שנים. זה בולט בסיפור החותם ומבלבל. עבר והווה, ישראל וצרפת מתערבבים יחד עם ריבוי הדמויות. יש עומס קצת מיותר בפרטים בעבודה במטבח המסעדה אבל ניחא.
בסיפור הראשון- מרים כילדה, נערה, אישה במיטב שנותיה בין ירושלים למושב נידח אי שם בבקעת הירדן.המעברים חדים מדי.
ספר על מי שהחיים הכבידו עליהם, אהבה וטינה, נרדפים בידי עברם עם סודות ובגידות, געגועים לאהוביהם והוֹרוּת במבחן.”

“בספרה הקודם כתבה אורלי סיגל על רעיון אידיאלי שמתחרבן למלכודת יצרים ושקרים עד להתפוררות, בספר הזה אורלי לא עושה לנו - הקוראים, הנחות, ומביאה לנו את השוליים הפוצעים של החיים לתוך הסלון.
בשפה רהוטה ומהפנטת, בשלוש נובלות, היא מציירת תפאורות ישראליות, בבקעת הירדן ובירושלים, במסדרונות בית חולים, במושבים המפונפנים ועל הפס החם במסעדה, ושם לאט לאט נחשפים לעיני הקורא הזוועות הקטנות שאנשים חווים בחייהם ומעדיפים להדחיק מהתודעה שלהם ובטח מהתודעה הציבורית.
ניכור בין הורים לילדים, פגיעה מינית בתוך המשפחה, ילדים מחוץ לנישואים והמרדף אחרי הכניסה להריון על כל המחירים שהאישה והסביבה משלמים בדרך הכואבת הזאת.
זה לא ספר כייפי שלוקחים ליד בשביל אסקפיזם, זה ספר שנוגע בנימי הנפש המודחקים והשאיר אתי עם סימני שאלה על עצמי, כמה הייתי אמפאטית לאנשים סביבי, מה הם מחביאים מעצמם ומהעולם. כי הזוועות לא הסתיימו כסגרו את מחנות השמדה באירופה, הן מתקיימות בכל סביבה אנושית ובטח כאן ועכשיו.
תודה אורלי שהזכרת לנו שאסור לשכוח את זה.
ספר מצויין על האמת הלא מצויינת בכלל.”