“****




גם את הספר הזה גיליתי על מדף ספרים ציבורי. הייתי חייב להסיח את הדעת ממשהו, ועלעול של חצי דקה על כמה פיסקאות רמז לי שיש כאן פוטנציאל ממזרי, ישראלי, עוקצני ושנון.

כמו בבדיחת הקרש הידועה, אילו הייתי צריך לסכם את הספר הזה במילה אחת, היא הייתה ״טוב״, ובשתי מילים ״לא טוב״. המבט הראשוני שלי לא הטעה אותי מאוד - כלומר הספר אכן ממזרי וישראלי ושנון וכל זה - אבל קריאה מעמיקה יותר חשפה פערים משמעותיים בין החזות המשופשפת לתוכן המרושל.

אין ספק שיעל שחם יודעת לכתוב, אבל כאן בספר הכול נראה מבולגן, תמוה, לא קוהרנטי ושטחי להחריד, עד ששמו של הספר נראה כמו פארסה אירונית שלא מודעת לעצמה. עורכת ראוייה לשמה הייתה זורקת את הטקסט הזה מכל המדרגות (פעמיים משהו שנצמד למשהו "כמו ניילון נצמד״ בהפרש של עשרים עמודים??). העלילה נקטעת שוב ושוב ושוב ברצף כמו-אסוציאטיבי מטריד ומבלבל, שעובר בין תקופות, דמויות ותחושות כאילו הקורא מאזין על כרחו לשיחה ברכבת בין שלוש חברות עם הפרעת קשב. הגיבורה חסרת השם מספרת על בעלה (שלכל אורך הספר היא מכנה בכינוי המאוס ״בעלי״) ששואל אותה משהו, והשאלה שלו פותחת סוגריים לעמוד וחצי על אמא שלו, משם מקשיתים בתפנית מהפכת קרביים לחתונה שלהם, לחשדות שלו מהעבר (ומההווה? אין לדעת) על כך שהיא בוגדת בו, למיני-סיפורים על כל אחד מאלה שהוא חושב שהיא בוגדת בו איתם ולמה אין סיכוי, משם לעבודה שלה כעורכת של איזה מגזין, ואיך היא התקבלה לשם ומה צווה עליה העורך (שגם בו חושד "בעלי") ועוד שתיים שלוש אינטריגות אנקדוטליות כשאחרי ארבעה עמודים וחמישה אזורי זמן חוזרים לשאלה המקורית של הבעל, שכבר שכחנו ממנו מזמן. ככה כל הספר, וזה בלתי נסבל.

קראתי על הספר ביקורת מפרגנת של עמרי הרצוג ב״הארץ״, וייתכן שאכן כל הספר הזה הוא מניפסט נקמני למחצה ומשונן היטב שמתחפש לפרוזה, ובכל זאת זה עשוי לעניין - בלחץ - רק את מי שמצוי בנבכי אחורי הקלעים של מערכות העיתונים והמגזינים בישראל. גם ככה, זה לא עובד. הטקסט הזה היה צריך עבודה עם מסרק כינים שהיה מעיף החוצה, בין השאר, שלושת אלפים דימויים לא הכרחיים (חוץ מהניילון הנצמד) וחצאי סיפורים בנאליים, כדי לתת סיכוי לסגנון הכתיבה המגניב-בעיקרון כאן לנצנץ כמו שמגיע לו.

****”

“ספר שהיו לי ציפיות לגביו ואיך לומר- פשוט מעצבן בחלקו.
הגעתי בערך לשני שליש הדרך באיזו חריקת שיניים, כמעט זנחתי. אחר כך מתפתח.
העלילה נסובה סביב העיתונות הישראלית. ממלכה עם מלחמות פנימיות ואינטריגות, עיתונאים טובים בצד פחות. הבכירים רובם גברים וגיבורת הספר הכתוב בגוף ראשון מאיישת משרת עורכת ואינה מהססת לומר לבכירים ממנה את דעתה הלא מחמיאה וזאת במקביל לגידול חמישה אפרוחים (ילדים, להבהיר). חיי הנישואים בזבל ויש מאהב.
ארוע מכונן - כמעט טביעה בים והצלתה בידי בחור שעבר עם קיאק והרומן שהתפתח בינה לגברבר הצעיר ממנה בשנים רבות.
אממה, החלק המעצבן הינו שהספר מתזז במהירות מטורפת בין זמנים, מפִּסקה לפִּסקה. עבר והווה מתערבבים זה בזה, מוגזם ומבלבל.
המעברים הרבים כה מהירים וחדים ולא רק בנושא הזמנים אלא גם חותכים בין נושאים- מעבודתה למאהב, מנישואיה לגיסה וגיסתה, אחים והוריה, הבת הבעייתית מעט בבית הספר שנים קודם. קשה לעקוב. המספרת מגיעה מנושא בזמן או אדם ספציפי בהווה ו'חותכת' משם כאילו בדרך אגב לכיוון אחר בו היא ממשיכה וממנו לאחר וחוזר חלילה מה שמסיח. מהתיכון בו לומד בנה תוך ישיבת מערכת מודיעים לה על השעייתו אחרי שגידף את המנהל היא חוזרת לאותה תקופה בעברה בבית הספר הריאלי בחיפה עם זכרונות על חברותיה מאז.
חלק מהדמויות המרכזיות כולל היא עצמה, בעלה, ילדיה והמאהב הם ללא שמות.
דמויות מפתח- המו"ל, ההון (רוכש העיתון), הסייח (המאהב) 'נעליים-לבנות' (עם המקף), האמזונה. נו, מילא.
משתפר בשליש האחרון. עולם העיתונות על הלילות הלבנים לפני מוסף סוף השבוע, גיבושון בבית קפה טחוב וטרנדי תל אביבי עם 'צעירים ממושקפים גבהי מצח שהשמש זורחת להם מהתחת'. התפתחויות משמעותיות לקראת הסוף ועימותים חריפים בעבודתה וחייה. הפתעות מהסוג הלא נעים נוחתות עליה בזו אחר זו ועימות המגיע לשיא בינה לבעלה ולעורך הראשי המבקש למנות כאחראית עליה פוצית בלתי נסבלת מבחינתה.
צריך לומר- סגנונית אינו גרוע. יש בו חריפות, פלפל ושפה מושחזת. רחוק מההומור הנבוב או הקיטש הדלוח של ספרים שיצא לי לקרוא לאחרונה אך עדיין סובל ממחלות ילדות.”

“ספר קליל וקיצבי, שנון וחריף, לעיתים מצחיק ולעיתים גם כואב. ספר מעניין ומטריד.
הספר נכתב על ידי עורכת לשעבר בעיתון גלובס. הרגשתי שהספר שימש לה מעין פורקן לתחושות וכעסים שחוותה במהלך תקופת עבודתה במערכת. יש בספר ביקורת נוקבת על מאחורי הקלעים של עולם העיתונות בארץ. המחברת מתארת את ההוואי היומיומי במערכת העיתון: יש לה ביקורת על העובדים, הקולגות, העורכים, המנהלים ובעלי השליטה. היא מתארת את התחרות במערכת, את המרפקים המחודדים שצריך בכדי לשרוד ולהתקדם, את הקנאה, התככים והחיכוכים, את החמדנות, החנופה והליקוקים לבעלי ההון ולפוליטיקאים ואת ההטרדות המיניות שעברה.
בין היתר, היא עוסקת גם בשוני הגדול בין העיתונות של פעם לעיתונות של היום כולל הבלוגים והרשתות החברתיות.
היא מתארת איך העיתון הפך להיות נשלט על ידי בעלי ההון שדואגים לקדם את האינטרסים של עצמם ולהשפיע על השלטון, נושא חם מאד היום בארץ וגם בחו"ל, להלן מספר ציטוטים מהספר:
"גם העיתון שלנו איבד את דרכו והפך לדלק שמניע את עולם ההון והשלטון. .... חנופה לעשירים ולפוליטיקאים הפכה אצלינו לנורמה".
"עיתון מארגן לך כוח. .... כשיש לך עיתון, אתה מעצב מציאות".
"להון היה אף ואינסטינקט של חיית טרף ושכל להבין את הכוח כמאזן אימה, כמכשיר תעמולה ... ".
בקצרה על העלילה:
הגיבורה הראשית,כמו מחברת הספר, היא עורכת מגזין תרבות בעיתון חדשות יומי גדול בארץ. בעבודה היא אישה חזקה. אין לה מעצורים והיא אומרת כל מה שבא לה לכולם, הן לקולגות שלה והן לבוסים שמעליה. היא כנה, היא שנונה והיא בוטה. מחוץ לעבודה היא אחרת לגמריי. היא מצטיירת כאישה חלשה ונגררת. הנישואים שלה מתפוררים. בעלה הפך להיות קנאי כלפיה ושתיין. היא בדרך לגירושים. היא מנהלת רומן עם גבר צעיר שטוען שהוא פרוד והוא מתעתע בה. היא מתאהבת בו ומפתחת כלפיו אובססיה למרות שברור שאין לו כוונה לעזוב את אשתו. היא מפנטזת על חיים משותפים איתו אך הוא משחק ברגשותיה וגורם לה לדיכאונות. מצבה הנפשי מידרדר עד הסוף המפחיד שהותיר אותי בהלם ועם המון מחשבות על עתידה הלא ברור של העורכת בסיפור.
לעומת אי הבהירות בסיפור, המציאות של הסופרת והעורכת לשעבר, יעל שחם, ברורה לגמרי, כפי שכתוב בגב הספר: "כיום ניתן למצוא אותה בים".
ספר מעניין, מהיר וקופצני שלא ישאיר אף אחד אדיש, קריאה מהנה!”

“אי אפשר לפספס את כשרון הכתיבה של יעל שחם בספר "העורכת". לכל מי שחיפש יצירת מופת קלאסית מהזן שאפשר לשבץ בשיחת סלון ולהתגנדר בה במפגש חברים מהסגנון המסוים - קבלו פטור מביקורת זו, וצאו לחפש אצל השכנים. אבל למי שהקיץ מורגש מספיק כדי לתרץ גילטי פלז'ר מתקתק, או שגם אתם נוטים במצב מסוים לענות אוטומטית במבחן ש"כל התשובות נכונות", אז המקרה של "העורכת" בהחלט יכול למצוא אתכם בקריאה צפופה.
הספר עוקב אחר גיבורה שנונה להפליא, עיתונאית בתוך ג'ונגל מקצועי שאינו מעורר קנאה, אך בהחלט עשוי לעורר לא מעט גיחוך (פיסת רכילות: נטען כי כל הדמויות בהחלט מקבילות לדמויות מציאותיות מעולם העיתונות, סטייל "הערת שוליים" של עולם העיתונות הכתובה). הגיבורה מנסה לשמור על חלקת אלוהים קטנה של יצירה צבעונית לצד נסיונות לשמור על שפיות בחלקה הביתית, שם היא מצוידת בבעל אובססיבי מהזן המפחיד ממש, ובהמשך עורגת לעברו של "סייח" צעיר, חתיך ושרמנטי אך לא ממש ברור אם גם מושג. זה בגדול.
התחושה שסיימתי איתה את הספר היתה שזה ספר ביכורים טוב, מסקרן לראות מה תכתוב להבא, אך לצערי בהחלט סובל גם ממחלות ילדות של ספרי ביכורים. יש יותר מידי עלילות סותרות ומקבילות, לאו דווקא סותרות תימטית אך בהחלט עמוסות מידי עד כדי הפרעה בשרטוט העלילה והדמויות. הגיבורה מצטיירת כאישה נונשלנטית תל אביבית, מהזן שאתם בהחלט יכולים לדמיין ללא קושי, אך כשלמבט הבוז החינני נוספת עלילה של בית בהפרעה עם בעל שעשוי לאבד עשתונות בכל רגע, הדבר מתחיל לחרוק. הגיבורה לא ממש מצליחה להחזיק את הפערים באישיותה באופן משכנע, ונראה כי חלקים קצת מודבקים באישיות המצטיירת. פסיכולוגית זה לא ממש מחזיק, וחבל. בעיני (גם) במקרה הזה מעט הוא הרבה. אולי הרצון לתת עוד ז'אנר, להצביע על כתיבה עשירה, יכולת התפתחות לעוד אפיקי יצירה וכו' יצר את הדחיסות הנ"ל, אך בעיני זה גרע מן הספר ולא תרם לו.
בכל מקרה יעל שחם יודעת להחזיק מקלדת ואני כבר מכריזה שאקרא את הספר הבא שלה, או פשוט אפרוש מגבת לידה בחוף הים (על גב הספר הובטח שזה מה שהיא עושה כעת מאז עזבה את עולם העיתונות). בואו גם, בטוח יהיו צחוקים.”