“עלילה: 5
דמויות: 4 מוגדרות, מתוארות היטב, חיות ופועלות.
היסטוריה:4 לבנון הקרועה והשסועה ניבטת מבעד לקפלי סיפורה של אוולין, נלי ובניהם.
רהיטות: הספר נקרא בשקיקה, קל להזדהות עם הדמויות והמקומות. יש יתרון לאלו שמכירים ולו במעט את המקומות.

לפעמים, סיפור רהוט ופשוט, חודר אל הלב יוצר מתח ומהפנט.
כזאת היא העלילה של משפחה מרונית, זידאווי, שחייה באותו כריך עדות של דרוזים, מוסלמים, ועוד ועוד.
מדי פעם יוצאת עדה אחת לשחוט או לירות על השניה. ארוע כזה יכול להיות פעולה קצרה , כמו מה שהדרוזים עשו למרונים, או ארוכה כמו מלחמת האזרחים שנמשכה יותר מארבע עשרה שנים.
הדברים שמיחדים את החיים בסלט שכזה הם דואליים. ערכים, ונורמות חברתיות ותרבותיות מפעפעים בין העדות ומהווים לבסוף נורמה של העם הלבנוני,מחד, ומאידך, בכל קונפליקט או גם בחיי היום יום, כל עדה וקבוצה אתנית שומרות על הגבולות ואמצעי הזיהוי והיחוד שלהם.
גם במלחמת האזרחים הגדולה או בניסיון ההשתלטות של הפלסטינאים על ביירות, קל היה ליצור גבול ברור לא רק של עדות ומנהגים, אלא גם גבול גאוגרפי.
הסופרת , אולגה לוסקי, שיקפה את המכלול שמוצג לעיל בסיפור מרתק של שושלת משפחתית מאמצע המאה העשרים וכמעט עד ימנו ברומן שגיבורתו היא אוולין, בת למשפחת זידאווי,שהרתה שלא לפי המקובל ונודתה.
אוולין החליטה לנצל את תושייתה כדי לתקן את מסלול הנידוי והחרם, והשאר רצוי לקרוא בסיפור קולח ומרתק.
כדי לצלוח מכשול זה עליה להתגבר על הריבוד החברתי גם בתוך העדה, שבו אין לאדם משכבה נמוכה סיכויים רבים להתקבל אצל ה"מיוחסים".
הסיפור נפרש על ידי חקירה וגילוי של הנכד, פואד, ותוך כדי גלילתו,מביא את פיתויי היום יום מול פיתויי העבר המשפחתי.
ראוי לציין כי המלחמות והקונפליקטים העדתיים מופיעים כרקע חשוב להבנת העלילה, אבל הכותבת השכילה לא להפוך אותם לציר מרכזי בסיפור.
ובסיום, משהו אישי.
את לבנון הכרתי לראשונה כנהג טנק במלחמת לבנון הראשונה.בסוף היום הראשון למלחמה, הגענו למקום קסום בהרי השוף, השמש החלה לשקוע, הטנקים דוממו מנועים, ועצי הארזים שתקו גם הם. יצאנו מהטנק כדי לחלץ עצמות,ואז אמר המפקד משפט שלא אשכח כל חיי:" אין פלא שיש מלחמות בלבנון ואחד הורג את השני, כי אין שום סיבה למות במקום כזה".
אולי זאת הסיבה שהעדות ימשיכו ב"עיסוקם". ויתכן כי ההשתלטות השיעית של היום תגמר במרחץ דמים דומה.
חשוב לקרוא את הספר, מה עוד שהוא קריא , מרתק ושוטף.”