“ראשון 23/04/2023
לקחתי מהספרייה שלושה ספרים מרשימת ה"רוצה לקרוא" שלי בסימניה. אני לא יודעת למה עשיתי את זה, זאת רשימה שפתחתי מזמן ואני בקושי מסתכלת עליה. אין לי הרבה זמן קריאה, אתם מבינים. אני אמא לחמישה ועובדת במשרה מלאה. 
בדרך כלל, אני שואלת בספרייה ספרי נוער שגם הילדים שלי קוראים או ספרים קלילים מעמדת הספרים החדשים. בספרים חדשים יש משהו נוצץ, מפתה, שאין בספרים ישנים, ובכל מקרה אין לי מספיק זמן ופניות לספרים עמוקים. בטח בעתיד יהיה לי זמן לקרוא ספרים איכותיים יותר, אולי כשאצא לפנסיה. כיום אין לי. זאת הסיבה שלרוב אני מסתפקת בקריאה קלילה שלא דורשת ממני מאמץ ומספקת לי אסקפיזם ואני לא חושבת שזה לא בסדר. 
הנחתי את הספרים על המדף וחיכיתי לשבת, רק בשבת יש לי זמן לקרוא. בעצם אני מניחה שאני יכולה למצוא זמן גם ביום חול, אני עושה את זה כשיש לי ספר ממש טוב, ספר אטרקטיבי יותר מלגלול את הפיד בטוויטר, למשל. אבל שלושת הספרים שלקחתי לא נראו לי אטרקטיביים מספיק. 
אני לא אדם שטחי, תבינו, אני דווקא אוהבת לקרוא, אבל החיים שלי עמוסים מאוד וקריאה מצריכה ריכוז יותר מרוב פעילויות הפנאי. יצא לי לקרוא על זה ואני מבינה שככה זה בעידן המודרני, כשכל כך הרבה דברים מתחרים על הקשב שלנו.

ליל שבת 28/04/2023 
באמת, לא בטוח שזה היה רעיון חכם לקחת ספרים מהרשימה הישנה הזאת. חלק מהספרים שרשומים בה, אין לי מושג למה הם נכנסו אליה בכלל. הנה למשל, קולד קומפורט. קראתי חמישים עמודים בקושי ומיד הבנתי שזאת היתה טעות לקחת אותו. הרי כתוב עליו שהוא פרודיה, ואני לא יכולה לסבול פרודיות מתמשכות. לדעתי פרודיה טובה צריכה לקחת עשרה עמודים לכל היותר אחרת היא כמו בדיחה ארוכה מדי שעד שמגיעים לפואנטה שלה כבר מזמן מאבדים עניין. וזאת עוד פרודיה על ז'אנר ספרותי ישן שאני בכלל לא מכירה, אז ברור שלא יכולתי להתעניין בזה. זה גרם לי להרגיש כמו צפייה בסרט בלי פסקול, אתם מבינים.  
בכל אופן, עברתי ל"חייה הפרטיים של גברת שארמה". קראתי פרק, קראתי עוד אחד. לא הצלחתי להחליט אם אני נהנית ממנו. הוא שונה ממה שציפיתי, אם לומר את האמת. חשבתי שהוא ספר קליל ומשעשע. הוא באמת די קליל במובנים מסויימים. קריא מאוד, מאפשר קצת אמפתיה כלפי המספרת ולא מעט מרחק אירוני. אבל לא משעשע בכלל. 
הדמות הראשית כותבת ככה, בטון קצת מצטדק. היא מה שנקרא "מספר לא מהימן" אני חושבת. לא שהיא ממש משקרת, לא שקרים בוטים על המציאות, זה האופן שבו היא מתארת את עצמה ואת המעשים שלה: נראה שהיא בעיקר משקרת לעצמה, אתם מבינים. כאילו היא לא מסוגלת לסבול את הפער בין האגו לסופר אגו שלה. אולי לא יותר מכל אחד אחד, רק איכשהו הסופרת הצליחה לכתוב את זה כך שזה מאוד בולט לקורא. האופן בו היא מצדיקה את עצמה, נותנת הסבר הגיוני ומוסרי לכאורה לכל פעולה שלה. פשוט כי היא לא מסוגלת להתמודד עם הפער בין מה שהיא מאמינה בו או חושבת שהיא אמורה להאמין בו לבין איך שהיא חיה. 

ליל שבת כבר ה-30/04/2023
עוד לא החלטתי אם אני אוהבת את הספר, עוד לא החלטתי אם אני נהנית ממנו ואם הוא שווה את הזמן שלי, אבל הוא ספר דק כל כך והדפים כאילו מתהפכים מעצמם ואני ישנתי קצת בצהריים אז אני פשוט ממשיכה. 
עוד שניים-שלושה פרקים אני מסיימת, ועדיין לא בטוחה מה דעתי עליו. הוא בטוח לא משעשע כמו שחשבתי משום מה כשלקחתי אותו. אם אכניס עוד ספרים לרשימת ה"רוצה לקרוא" שלי אני צריכה לרשום לעצמי למה הכנסתי כל ספר לרשימה, שיהיה לי מושג מה בכלל עבר לי בראש.
הסוף שלו הוא איכשהו גם מפתיע וגם קצת בלתי נמנע, כלומר הפער בין החינוך השמרני-מסורתי של המספרת לבחירות שלה בחיי היומיום ולקשיים הבלתי צפויים שהיא נתקלת בהם והטון הזה, הלא מודע לעצמו והמצטדק מוביל לסוף הזה ויותר מזה לא כדאי שאגיד כי זה יהיה ספוילר.
ניסיתי לכתוב את הביקורת הזאת בסגנון של הספר כדי שיהיה לכם איזשהו מושג לגביו ותוכלו להחליט אם לקרוא אותו, אבל האמת היא שלא נראה לי שהצלחתי, אז תצטרכו להחליט אם לקרוא או לא בדרך אחרת. 
כל מה שאני יכולה להגיד לגביו הוא שסיימתי אותו תוך ערב אחד ובטח לא אזכור אותו עוד חודש, תעשו עם זה מה שאתם רוצים.”

“טוב היתה עושה ההוצאה לאור אם היתה משנה את נוסח הכיתוב בגב הספר. מישהו קצת פיספס שם-וחבל.
סוף סוף ספר הודי קצת אחר, פחות נשען על מסורת ארוכת שנים, יותר עכשווי, אולי קצת פוזל לעולם המערבי, לא דמות נשית חסרת חוט שדרה העוסקת במטבחה כל היום בהכנת ארוחות מסורתיות למשפחתה.

רנוקה שארמה מזגזגת בין שני העולמות, המסורתי והמודרני, מנסה לדלות את הטוב משני העולמות, אך מגלה שאם אוכלים את העוגה- שלמה היא כבר לא תישאר.

ספר שנוגע בנושאים רציניים כמו זוגיות, חיי נישואין הורות, פרנסה, החומרים של החיים. כביכול בקלילות, אבל העוקץ נוכח שם, עד לסוף המפתיע.

לחובבי המתוק, שמוכנים מדי פעם לטעום גם מהמריר.”

“רנוקה שארמה היא אשה הודית שחיה בניו דלהי. בעלה עובד בדובאי כשי לנסות ולחסוך מספיק כסף שיוכלו לקנות דירה משלהם. היא מגדלת את בנם בן ה- 16 וגם חמה וחמתה גרים איתם. בהתחלה חשבתי שהורי בעלה חיים איתה כדי לחסוך בעלויות שכירות אבל לאט לאט הבנתי שזה פשוט לא נהוג שאשה נשואה תחייה לבדה.

בכלל, התמונה המצטיירת של נשות הודו היא לא מלבבת במיוחד. אישה צריכה לקבל את אישור בעלה ללמוד ולעבוד ואם הוא לא מרשה אז היא רק תגדל את הילדים.

רנוקה שונה מנשים אחרות. יש לה שאיפות משלה לגבי עצמה ולגבי בני משפחתה. היא זאת שדחפה את בעלה לנסוע לכמה שנים לעבוד בדובאי והיא חולמת יום אחד לפתוח עסק שלהם. היא לא סיפרה לבעלה על החלום שלה אבל היא יודעת שהוא יסכים, כי הוא בעל מודרני.

השאיפה הגדולה ביותר שלה היא לגבי בנה – היא חולמת שהוא ילמד תואר שני במינהל עסקים ויסתובב בחליפה. היא כל כך רוצה את זה עבורו שהיא קונה לו חליפה כביכול עבור ארוע משפחתי אבל ברור לשניהם מה מטרת החליפה.

היא מתגעגעת מאד לבעלה ולחיי המשפחה שהיו לה אך גם יודעת למה הם מקריבים כל כך הרבה.

יום אחד היא פוגשת בתחנת הרכבת גבר זר שמוצא חן בעיניה. היא מחליטה שכלום לא יקרה אם היא תצא איתו קצת, תטייל ותחזור להרגיש מחוזרת. דבר מוביל לדבר והרומן בין השניים פורח הרבה מעבר למה שרנוקה תכננה.

רנוקה שארמה היא אישה נועזת, כך היא מגדריה את עצמה. היא מבינה שהיא לא יכולה לדאוג לכולם אלא חייבת גם לדאוג לעצמה, או לתת למישהו אחר לדאוג לה. ברור לה שהסיפור עם ויניט הוא רק כדי להעביר את הזמן עד שבעלה יחזור הבייתה אבל ויניט מסרב להרפות ממנה.

בספר המקסים הזה רנוקה מחכניסה אותו לחייה הפרטיים והסודיים ויחד איתה אנחנו עדים לשינויים שהיא עוברת מאשה מסורתית “שמחזיקה את התקרה עבור משפחתה” לאישה שמנסה לשבור קצת גבולות.

כמה מילים על העטיפה המשגעת בעיצובה של טליה בר – כל יד של האשה בתמונה מחזיקה משהו מחייה של גברת שארמה, מחשב שלדעתי מייצג את עבודתה, הגבר עם התיק מצייג את המאהב שלה, הגבר השני לדעתי מייצג את בנה ואילו הלב מייצג את בעלה – אהבתה האמיתית. אני חושבת שלכל אחת מאיתנו יש כמה ידיים שכל אחת קשורה לחלק אחר בחיינו ולנו הנשים, יש יכולת לשלב בין כולן בהצלחה רבה

ספר מקסים ומלא הומור – ממליצה בחום”