“#
אין כמעט שום דבר שאני מסוגלת לדמיין, שמבהיל אותי כמו כלא. להיות סגורה במקום קטן, בחברת המון אסירים כמוני, בלי שליטה על שום נושא שקשור לבחירה. עם צוות אדיש במקרה הטוב ואלים במקרה הרע, שהופך אותי לאחת מעדר שצריך לשלוט בו, עם שום זמן פרטי, קלסטרופוביה והמון אלימות שנוצרת בעת שקבוצת אנשים מוגבלת לשטח קטן בלי מוצא והשיעמום אוכל בה בכל פה. במעט הפעמים שנאלצתי להגיע לכלא (מסיבות מקצועיות, ברור...) הקפדתי לא ללכת לשירותים שמא אפספס את רגע העזיבה וכאילו, אולי, ישאירו אותי לבלות שם את הלילה...

הספר הזה מתאר כלא נשים ביורקשייר שחברה פרטית זכתה בזיכיון לתפעל אותו (ואם חשבתם שכל דבר יותר טוב מניהול של המדינה, אפילו רווחים, תחשבו שוב). חיי הכלא מתוארים בפירוט רב ורמה גבוהה של אמינות. הרעש והאלימות של אסירות כלפי אסירות, של סוהרים כלפי אסירות, של צוות כלפי צוות, העיסקאות, הפעולות הפליליות, ובעיקר הרגשה של ייאוש וחוסר תקווה, במיוחד של אלה שלא שפר גורלם להיות גבוה בשרשרת המזון, המתמודדים עם מערכת חדשה של חוקים בה הם חיים עכשיו, והם האריחים המרצפים את מדרך רגלם של בעלי הזכויות.

זה ספר קודר. הוא מותח מאד וקשה היה לי להפסיק לקרוא אותו. הוא מתאר את מה שקורה בנפשו של אדם שעבר טראומה. איך הוא מגיב להרגשת אשמה ומצוקה, מה עוזר לו להתמודד במצבים הנראים ללא מוצא. הוא עוסק גם בהון-שלטון (השלטון על אנשים אחרים, חלשים ממך. ההון – על ידי ניצולם) ואת כל אלה הוא עושה בכתיבה יוצאת דופן וחכמה ובאמינות גבוהה.
זה ספר ש – אולי בגלל הוצאה בלתי מוכרת או סופר בלתי מוכר – הייתי יכולה לפספס בקלות. הוא היה בין הספרים שהמתינו להמתנה בתור, אבל הוצא משם כי הצלחתי לפספס בגללו פגישה מתוכננת... אוי למאותגרי הדייקנות.”