“למי שמכיר את אורית אדיבי, ודאי הרים גבה כשנתקל בספרה "לאלף חד קרן".

מראיון שנערך עם הסופרת הבינותי שעד גיל 12, אורית לא ידעה קרוא וכתוב. לצערי, במקום לתמוך בה ולבדוק, למה אורית הילדה לא מצליחה לקרוא שורה מספר, המחנכת גערה בה, שלחה אותה לפינת הכיתה בליווי משפט: "יותר טוב שתשמרי על הפח".

מה קורה לילדה כזו?

היא נעלמת ונאלמת! זו ילדה שכבר בעלומיה מתחילה את חייה בבועה ועולם דמיוני משלה, ללא סביבה תומכת, או קשר חברתי עם שכבת בני גילה!!!

במקרה של אורית שלנו (ולמזלה), הגיעה המלאך בדמותה של המשוררת חיה ורד, והציעה לאורית אדיבי ללמוד לקרוא באמצעות שיטה ייחודית.

בשנים מאוחרות יותר, איבחון דידקטי, חשף את חומרת ליקויי הלמידה של אורית אדיבי.

מכיוון, שבעברה אורית חוותה את הקשיים הרבים במערכת החינוך, היא פנתה ללימודי פסיכולוגיה וחינוך, וחרטה על דגלה להילחם בתופעה של "חוסר התייחסות" לילד המתקשה בקריאה וכתיבה. על אחת כמה וכמה להחתים את הילד/ה בחותמת של "עצלן", "טיפש", או בחתימה: "לא יצא ממך כלום"!

רק על הרעיון לכתיבת הספר, הנתיב והאתגר, לרבות ההתמודדות עם קשיים אובקטיביים וסובקטיביים, מגיע לאורית אדיבי שאפו!

הספר מגולל לקורא בגוף ראשון על ידי אהובה דר דרך "חד קרן".

"חד קרן", הוא יצור שמקורו מהמיתולוגיה ומתואר כיצור דמוי סוס, בעל קרן אחת על מצחו. מייחסים ליצור תכונות מיוחדות ואציליות. האגדה מספרת שהחד-קרן נצפה רק בקרבת בתולות, והן היחידות שיכולות להתקרב אליו. בסיפורי בדיה הוא מופיע לא אחת כחיה נאצלת, טהורה בצבע לבן, קרנו כסופה, והוא ניזון אך ורק מטל הבוקר. (מתוך ויקיפדיה).

והנה הקטע ש"תופס" את הקורא... עמוד 10: "התרכזתי בפתח היציאה מהופנטת, ולא שמתי לב שמקבלי הפנים כבר עזבו את המקום ושאני עומדת שם לגמרי לבד. הנעליים החדשות שקניתי לכבוד המאורע פצעו לי את הקרסול, ולא היה לי בתיק פלסטר להקל את הכאב.
זרם הנוסעים פסק.
הוא לא הגיע." ...

מי לא הגיע?

בעיניים דומעות, מאוכזבת, ומודאגת שבה אהובה דר למכוניתה שהמתינה לה בחנייה... ו...זה הרגע שמגדל הקלפים שבנתה לעצמה נופל והחלומות מתנפצים... זיקוקי דינור עפים להם... והמרחק בין העיניים מצטמצם לו...

מי זו אהובה?

אהובה דר בת 50. פרופסור לבוטניקה במכון ויצמן, בת יחידה ודור שני לניצולי השואה. מערכות היחסים שלה עם הצד השני לא צלחו, וחייה התנהלו בין המחקר בבוטניקה, לבין מקום מגוריה ברחובות. האם נפטרה ואביה נותר בודד בדירתו בחיפה שההוא נזקק למטפל צמוד.

המטפל שנבחר על-ידי אהובה לטפל באביה היה ליאו מהודו...אבל...

למרות המשבר החיים ממשיכים, ואהובה טסה לכנס בגרמניה, לאותה ארץ שדם משפחתה רווי באדמתה. בגרמניה אהובה עוברת מסע מטלטל, ומתמודדת מול המראה, עם כל המידע שהטמינה בתת-מודע, וכאן מגיעות שאלות רבות...

בילדותה אהובה לא התחברה לילדים בני גילה, ומנחם האב היה כל עולמה, כשהאם תמיד ברקע המשיכה ללקק את פצעי השואה.

את "חד-הקרן" רכש אביה בילדותה, וסיפורו משולב ומשתקף בחייה של אהובה, לאורך כל מסע הקריאה. המסע מלווה בדילוגים בין עובדות חיי אהובה לבדיה, והכול יחדיו "נארג" לתמונת פסיפס מרתקת.

מה הקשר של אהובה לליאו ומדוע פניה נפלו?
מה קרה לאהובה בגרמניה?
מה האמיתות שנשקפו לה מהמראה?
כיצד סיפורו של "החד קרן" משולב בחייה של אהובה?
על כל השאלות הללו יש תשובות בתוך העלילה.

הבנתי את אהובה, חסתי עליה אך לא אהבתי אותה. לא הזדהיתי עם החלטותיה ובחירותיה בנתיב חייה. כאבתי את ילדותה במחיצת הטרגדיה שהוריה עברו בשואה.

לדוגמא, אהובה הילדה התקלחה בגניבה כי חבל על הכסף, היא לא הזמינה חברים לביתה כי התביישה, בטיולים לא השתתפה ובמסיבות ימי שישי חויבה לחזור בשעה מוקדמת, בעוד חבריה המשיכו ל"השתובב" אחרי חצות. למרות כל זאת, משהו באהובה הפריע לי אישית. לי היא הצטיירה כדמות שצועדת בשבילי החיים, עם מקל סומא ללא שדרה וללא דיעה.

הנובלה מדלגת בין עבר והווה, ותוך כדי כך משובצים פרקי ילדותה, ואהבתה ל"חד-קרן" שנקרא על ידה בשם "חודי", וכפי שכבר ציינתי מהווה חלק משמעותי בעלילה.

דמויות נוספות שכן אהבתי: פנינה, האחות שטיפלה באביה חולה הדמנציה. ציפורה, ועד הבית "החופרת" והמציצנית, ולמרות שהיתה נודנדיקית היה לב ענקי. חיבבתי את סרסוויטי ההודית שאהובה הכירה במטוס, ואת מלאי תובנותיה לחיים.

העלילה מרתקת והשילוב בין הבדיון למציאות טובים, לרבות הבדלי הפונט השונים בין המציאות לבדיון.

מלבד ההתמודדות של דור שני ליוצאי שואה, אורית אדיבי נוגעת במנעד נושאים מרגשים ומפתיעים.

התחברתי למערכת היחסים המיוחדת שלה עם אביה. זה נגע בי... גם אני הייתי מחוברת יותר לאבי ז"ל. אני כל כך מכירה את המשפט הזה: אל תגידי לאימא שלא תתרגז...

ספר הביכורים "לאלף חד קרן" אינו חף מחסרונות: יש קפיצות, ולא תמיד מצאתי מעברים חלקים ומשומנים. בנוסף לטעמי יש חסך בעומק של דמויות מסויימות, ולמרות זאת, הוא עדיין ספר כואב ונוגע בנימי הלב של הקורא.

למרות הערותיי לעיל, מובטחת לכם צלילה מרתקת.

בשורה התחתונה: "ביחסים אי אפשר לבודד משתנים"... (עמוד 184)

לי יניני

פרוזה מקור הוצאת "מרקם", 228 עמודים, שנה: 2017”

“ספר מקסים! ממש תענוג! כתיבה יפהפיה, נעימה, קולחת ונוגעת ללב. ממליצה בחום!
זהו סיפור על התמודדות של דור שני לניצולי השואה, על השפעת חייהם של הורים ניצולי שואה על חייהם של ילדיהם, על המוות שנכח בחיי היום-יום, הכאב שחלחל אל הילדים ורמס כל שמחת חיים והעבר שאסור לדבר עליו כך שהחיים התנהלו בתוך סודות.
אהובה דר היא בת להורים ניצולי שואה. היא רווקה בת 49. אהובה היא פרופסור לבוטניקה, היא חוקרת צמחים במכון ויצמן וגרה ברחובות.
אביה גר בחיפה עם מטפל הודי. אהובה מנהלת את חייה בין רחובות לחיפה. היא מנהלת רומן כבר מספר שנים עם ליאו, המטפל של אביה.
יום אחד ליאו מספר לה שהוא רוצה לנסוע לחופשה למשפחתו בעיר הולדתו שבהודו. ליאו נוסע ולא חוזר. אהובה בטוחה שקרה לו משהו, היא חלמה תמיד שיעזוב את אשתו וילדיו למענה.
אהובה שבורת לב, מסרבת להאמין שליאו לא יחזור ומחליטה לנסוע לכנס מקצועי בגרמניה בכדי לייצב את עצמה, להירגע ולחזור מחוזקת.
במהלך שהייתה במינכן, אהובה עוברת מסע ריגשי מטלטל. היא מתמודדת עם עבר ובמקביל מנסה לברר היכן נמצא ליאו. אהובה מנתחת את מערכות היחסים שהיו לה ובחירותיה השגויות בגברים בלתי ניתנים להשגה שנידונו מלכתחילה לכישלון.
אהובה מבינה כי עברה כילדה להורים ניצולי שואה השפיע על אי יכולתה להתחייב למערכות יחסים ועל אי רצונה בילדים משלה. אמה הדכאונית שהיתה מתאשפזת לעיתים תכופות והזוגיות הלא טובה שראתה בבית, חלחלו אליה והשפיעו עליה חזק.
במקביל לסיפורה בהווה, משובצים פרקים בהם אהובה הילדה מספרת על סוס לבן חד-קרן שאביה קנה לה בילדותה ושהיה איש סודה. יום אחד הוא נעלם וגורלו לא נודע. כאן בא לידי ביטוי דמיונה של אהובה לגבי גורלו של חבר הנפש שלה.
חד הקרן, חודי היא קראה לו, הוא ראי לנפשה של אהובה ולעיתים הוא ראי לליאו, אהובה שנעלם. אהבתי את המטאפורה הזאת, את ההשוואה בין געגועיה לחודי לבין געגועיה לליאו.
האם חודי שרד? הא נפשה של אהובה תירפא ותשרוד? האם אהובה תצליח לשחרר את ליאו מחייה ותהיה חופשיה לקבל לתוכה אהבה חדשה ואמיתית?
אהבתי מאד את הסיום היפהפה, שאמנם משאיר הרבה יד לדמיון, אבל הותיר בי חיוך רחב והמון תקווה ואופטימיות לעתיד חייה של אהובה. ממליצה בחום רב!”

“התחלתי כדי לסיים. באמת.

טוב. אז קראתי את הספר החביב בערך הזה, לאלף חד קרן. הוא מספר את סיפורה של אהובה, רווקה לקראת החמישים, שבן-זוגה ההודי, ובמקרה גם המטפל של אביה, עוזב לביקור בהודו, ופשוט לא חוזר. תוך כדי העבודה, החיים, הטיפול בבריאות אביה ההולך וחולה, חיה אהובה שני סיפורים בבת אחת: את סיפורה שלה, ואת סיפורו של חודי, חד קרן שאביה הביא הביתה בילדותה. דרך הזיכרון ילדות, היא חווה את ההווה.

כבר מהעמודים הראשונים, ידעתי שזה ספר שאענה לו בהנהון קליל ולא יותר. הוא קריאה קלילה, חביבה, אבל אולי אני פשוט לא קהל היעד. הכתיבה נעימה יחסית, והעלילה מובנת. בניית הדיאלוגים גם היא, נעימה. אבל נעימות אינה מספיקה בכדי לארוג סיפור כהלכה. היו לי מספר בעיות הן עם העלילה, והן עם הדמות של אהובה, לכל אורך הספר, ובמיוחד בסופו. כבר מההתחלה נוצרות ציפיות שאהובה תצא למסע ארוך למצוא ולהשיב את בן זוגה, אבל היא נסחפת בזרם החיים ומנסה להתמודד עם העיזבון והבדידות - משהו טבעי, שכן אהבתי. אבל הצורך "לקבל תשובות" לא נענה כהלכה. התשובה ההתחלתית היא התשובה הסופית. ליאו, בן הזוג, עזב לפגוש את משפחתו, ולא חזר. וזהו. זו האמת גם בתחילת הסיפור, וגם בסופו. אין כאן פריצת דרך, או הבנה מחודשת. מאכזב קמעה.

כעת נפנה לסיפור המשנה - חודי, חד הקרן המשונה. באופן אישי, כל הקטעים עם חודי, לא הוסיפו לסיפור בשום צורה. הם היו התבלין שהוסיפו כדי לפלפל את העלילה התפלה, אך לצערי התבלין לא היה שייך למנה. הקטעים התלושים, והכתובים לפעמים באופן פיוטי יתר על המידה, פשוט מבלבלים את העלילה, ומנסים בכוח לדחוף איזו אנלוגיה להווה, שלא באמת עובדת כהלכה. ככל שהעלילה של ההווה מתקדמת, העלילה של העבר - חודי - הופכת יותר ויותר מגוחכת וחסרת קשר ברור לסיפור. ברור שיש כאן את נושא הפרידה: כשם שליאו נטש את אהובה, שצריכה להשלים עם העובדה שלא יחזור, היא היתה צריכה לבחור באותה בחירה גם בעבר, עם הסוס. אבל זהו פחות או יותר. סיפורו של חודי הוא פשוט כף גדושה יתר על המידה בתוך סיפור שממילא לא היה זקוק לו.

ולבסוף, אהובה. נהניתי דווקא מאהובה, בהתחלה. דמותה כתובה כהלכה, והתהיות והפחדים שלה מועברים כמונולוגים פנימיים וזכרונות הולמים. אבל עם התקדמות העלילה, אהובה מתמללת, בינה לבין עצמה, או בדיאלוגים עם דמויות אחרות, את כל מה שהקורא עצמו צריך להבין לבד. חוק חשוב בספרות: הראה ואל תספר. אבל אהובה מספרת. מאכילה בכפית את הקורא לגבי התחושות שלה, המחשבות שלה, והדברים שהיא אמורה להבין כלפי מערכת היחסים הכושלת שלה, וכלפי ההתמודדות עם המצב החדש. אין כאן הארה כלשהי, או תפנית עלילה מרתקת. פשוט אין. אהובה חווה את הפרידה, טסה לעבודה, חוזרת מהעבודה, מטפלת באביה החולה, הסוף. לכל אורך העלילה היא מסבירה לעצמה למה היא צריכה להתמודד, איפה היא טעתה, מדוע ביצעה את הדברים כפי שביצעה אותם, ועושה לעצמה טיפול פסיכולוגי זול, שהופכים עלילה עם סיפור משיכול להיות מעניין ורב תפניות: למונולוג אחד ארוך של עצבים, עצבונות והלקאה עצמית. שפשוט לא ניתן להנות ממנו. הכל מרגיש מלאכותי, במיוחד ה"השלמה" שלה עם הפרידה מליאו. ספר שלם האכילו אותי בכפית דייסה של סיפור שמספר את עצמו בשיעמום כבר בעמודים הראשונים, ואז ממשיך בתיאורים אינסופיים עד סופו.

יכול להיות שבאמת אינני קהל היעד לספר הזה. אולי אני קשוחה איתו יותר מדי. אבל לאלף חד קרן היה המנה התפלה ביותר של מילים שאכלתי לאחרונה. עדיף ספר שירגיז את רוחי, מאשר ספר שיותיר אותי מהרהרת אם בכלל היה משהו בתוך בליל המילים הפשוטות האלו.

לאלף חד קרן, מאת אורית אדיבי, בהוצאת מרקם.”