למי שמכיר את <mark>אורית אדיבי</mark>, ודאי הרים גבה כשנתקל בספרה "לאלף חד קרן".

מראיון שנערך עם הסופרת הבינותי שעד גיל 12, אורית לא ידעה קרוא וכתוב. לצערי, במקום לתמוך בה ולבדוק, למה אורית הילדה לא מצליחה לקרוא שורה מספר, המחנכת גערה בה, שלחה אותה לפינת הכיתה בליווי משפט: "יותר טוב שתשמרי על הפח".

מה קורה לילדה כזו?

היא נעלמת ונאלמת! זו ילדה שכבר בעלומיה מתחילה את חייה בבועה ועולם דמיוני משלה, ללא ס

התחלתי כדי לסיים. באמת.

טוב. אז קראתי את הספר החביב בערך הזה, לאלף חד קרן. הוא מספר את סיפורה של אהובה, רווקה לקראת החמישים, שבן-זוגה ההודי, ובמקרה גם המטפל של אביה, עוזב לביקור בהודו, ופשוט לא חוזר. תוך כדי העבודה, החיים, הטיפול בבריאות אביה ההולך וחולה, חיה אהובה שני סיפורים בבת אחת: את סיפורה שלה, ואת סיפורו של חודי, חד קרן שאביה הביא הביתה בילדותה. דרך הזיכרון ילדות, היא חווה את ההווה.

כ

ספר מקסים! ממש תענוג! כתיבה יפהפיה, נעימה, קולחת ונוגעת ללב. ממליצה בחום!
זהו סיפור על התמודדות של דור שני לניצולי השואה, על השפעת חייהם של הורים ניצולי שואה על חייהם של ילדיהם, על המוות שנכח בחיי היום-יום, הכאב שחלחל אל הילדים ורמס כל שמחת חיים והעבר שאסור לדבר עליו כך שהחיים התנהלו בתוך סודות.
אהובה דר היא בת להורים ניצולי שואה. היא רווקה בת 49. אהובה היא פרופסור לבוטניקה, היא חוקרת צמחים במכו