“מאז שיצא לאור הספר עורר את סקרנותי לקרוא אותו, חשתי שאולי מסתתר לו איזשהו סוד בעלילה.
הכתיבה בעלילה הינה מיוחדת, שונה מספקת מעין מציצנות בסביבה ובנפש המספר שהינו הגיבור הראשי. העלילה נחשפת לא בשלמותה אלא כטפח ועוד טפח. הי מקפצת לה ממקום אחד למשנהו בקלילות. באחד הפעמים חשתי בקריאה כי הנני מתבלבלת ואיני מבינה בסצנה מסוימת לאיזה דמות הגיבור מתכוון , היות והתיאורים הינם מרומזים כממתיקי סוד.
לעתים בקריאה הרגשתי רגשות חצויים, מחד סיפוק יצר המציצנות לגבי השכנים ומצד שני רגש אחר בושה הגורם לי לחדור לפרטיותם של האחרים. העלילה אינה מתרכזת רק בדיירי הבניין בן ארבע הקומות כי אם גם בחייו האישיים של הגיבור, המספר הראשי. העוסק בתרגום למחייתו.

התאכזבתי מסיום העלילה, כאילו אינה קשורה לעלילה הכללית. בלית ברירה הרגשתי כי עלי להשלים את החוסרים לפי ראות עיני.
בסיכומו של דבר ספר נחמד.”

“במסגרת המחווה לספרי ביכורים נטלתי הימור ולהפתעתי נתקלתי בספר ביכורים משובח מאוד. בכתיבה מדודה, מרוחקת, מיזנתרופית ואינטיליגנטית, אבל לא מתאמצת מידי, מספר לנו עפי גור-ארי את סיפורו של איש מסוגר ומתבודד מבחירה, שעוסק כמתרגם מוצלח של יצירות ספרות:
"מילים ממלאות את חיי, מילותיהם של אחרים. בשמחה אני מסיר מעלי את מילותי שלי, מנדה את מחשבותי ונעלם אל תוך עולמות אחרים, שם, מוקף במילים זרות, אני נושם לרווחה, חופשי ומאושר כקלדנית בבית משפט ששמחת המנצחים, כמו גם אומללותם של המורשעים, אינן נוגעות לה. היא אינה שותפה למתרחש ואינה נושאת באחריות לדבר, ואפילו פושע גדול או פסק דין מחמיר במיוחד אין בכוחם להעיב על מצב רוחה, כמו החולצה הלבנה האהובה שלה, שהוכנסה בטעות למכונת הכביסה עם כל שאר הבגדים הצבעוניים" (עמוד 190).

אותו אדם שאת שמו אנחנו לא יודעים מספר את סיפורו בגוף ראשון כדייר בבית דירות אנונימי וחסר מיקום, עם דיירים ללא שמות, פרט לאחת. הקורא מתוודע לסיפור המנוכר של המתרגם שללא ספק שואב את סגנונו ואת תפיסת העולם שלו מקאמי ומעוד סופרים קיומיים. ההתנהלות שלו מוּנעת מהרצון המתמיד להימנע או לכל הפחות למעט ככל האפשר כל אינטראקציה עם הזולת, אך באופן אירוני דווקא בשל כך ובשל אדישותו הקיצונית המפגשים הכפויים המעטים שלו עם האחר מגלגלים לפתחו את אותם סיטואציות שמהם הוא מנסה להימנע בכל כוחו.

באחת הסצנות המבריקות האנטי-גיבור שלנו מנסה להתחמק ולהסביר לראש החוג לספרות מדוע הוא אינו מתאים להיות מרצה בחוג שהרי תפיסת עולמו צינית ומנוכרת, כפי שאפשר לראות מהציטוט לעיל, אפילו ביחס לסופרים ולספרות עצמה. אלא שבאופן אבסורדי, דווקא האובייקטיביות הקיצונית שמניעה אותו וחוסר העניין שאופף את קיומו, היא זו שגורמת לתרגומים שלו להיות מבריקים וקולעים.
בסצנה אחרת המתרגם האדיש, שהכנת ההרצאות או הקדשת תשומת לב לסטודנטים - ממנו והלאה, נאלץ לצאת לעימות אינטלקטואלי מול סטודנט מתחכם, אשר גורם לו לנתח בצורה מבריקה ומאולתרת את משפט הפתיחה של 'הזר' ו'לוליטה', ואת מלאכת המחשבת העומדת ביסוד הבחירה בין אלטרנטיבות התרגום האפשריות. מה שמעניין שהניתוחים הנ"ל מבוססים על מאמרים אקדמיים וניתוחים ספרותיים אמתיים, אך גור ארי מצליח להציג אותם בצורה וירטואוזית מבריקה.

אלא שכמה שגיבורנו המנוכר מסתגר ומשתבלל בתוך עצמו, נערה אחת, קלילה, כפרית ופשוטה, היחידה שמוזכרת בשמה, מצליחה לערער את קיומו, ולגרום לו לחוש רגש. אלא שהמפגש של אדם כזה עם רגש עלול להיות הרסני.
אז נכון שהספר לא חף מפגמים, אבל הוא בהחלט עלה על הציפיות, והקריאה קולחת ומתגמלת.”

“הדייר מהקומה השנייה/עפי גור-ארי
The Tenant/Afi Gur-Ari
עריכה: עינת יקיר.
הוצאה: אחוזת בית, 2015
213 עמ' כולל: מראי מקום, והערות ביוגרפיות.


זהו סיפור המכיל אהבה ורצח.

לכל הדמויות בספר אין שם, חוץ מאֶמה אשר עוברת לגור באותו בניין, רק לה יש שם.
"לבחורה קוראים אֶמה. את זה אדע בתוך כמה שעות, כאשר תנקוש על דלתי שבקומה השנייה..." (עמ' 13).

מקצועו של הדייר מהקומה השנייה – מתרגם יצירות מופת, והעורכת מעדיפה אותו מאשר שאר המתרגמים. הדייר אשר מבחירתו מעדיף להיות מתבודד בלי יצירת קשר עם הזולת.
"בעוד שכל ימי אני עסוק בהימלטות מקרסי חכותיהם של בני האדם סביבי, שמכורח צורכיהם הרגשיים מנסים לדוג את תשומת לבי (...) ובכל דרך אפשרית מנסים להביא אותי לידי השתתפות, הנה דווקא אני, שחרד מפני השתתפות שכזו..." (עמ' 57).

הוא מתחיל להתאהב באֶמה, וכל הזמן הוא נזכר בה.
"דמותה של אֶמה קפצה לפתע אל תוך מחשבותי, מבטה המסוגר במפגשנו האחרון, כאבה, ובבחילה המעיקה שהחלה ממלאה את חלל החזה שלי טבעה דמותה של הסטודנטית, על גינוניה המפתים." (עמ' 133).

בבניין הדירות יוצא להכיר את הנפשות הפועלות; ששם גם אין להם שמות, רק מתוארים כיו"ר ועד הבית, בנה של האלמנה, התאומות, רופא העיניים, דייר הגג, ואִמה של אֶמה שמתוארת כחמת סבר, או המכשפה הזקנה.

הדייר אשר מקבל עבודות תרגום מהעורכת, אותה עורכת גם רושמת אותו לחוג באוניברסיטה על מנת שירצֶה – הקורס החדש בספרות מתורגמת, ואפילו מפרגנת לו.
"עניין אותי לראות איך אתה מסתדר עם ערמה של סטודנטיות שנועצות בך עיניים." (עמ' 131).

האמת, הסוף תפס אותי קצת לא מוכנה, מניחה שזה בעקבות הקריאה בספר על עבודתו של הדייר מהקומה השנייה, לכן לא הייתי מוכנה לסוף. התיאורים מעולים.
הפרקים הם פרקים קצרים, הספר מחולק ל-4 חלקים, כתוב בשפה גבוהה ומאוד נהניתי מקריאתו.
העורכת עשתה עבודה מדהימה, לא יכלתי להניח את הספר מהיד.

ממליצה בחום רב!!!

על גב הכריכה:

בבניין דירות בן ארבע קומות, בעיר אשר יכולה להיות כל עיר בעולם, מתגורר גבר מתבודד – הוא המְספר נטול השם של הרומן המכשף "הדייר מהקומה השנייה". הוא גר בקומה השנייה ונמנע מתקשורת עם שכניו, שכמוהו, לא זוכים בסיפור לשם אלא לכינוי: ´התאומות´, ´הדייר מדירת הגג´, ´האלמנה´, ´יו"ר ועד הבית´. אף שאותו גבר זוכה להערכה רבה כמתרגם של יצירות ספרות, הוא מסתגר בעולמו וסולד מקשרים חברתיים אשר עוררו בו מאז ומתמיד אי-נוחות ומבוכה.

ואז, יום אחד, מגיעה לבניין דיירת חדשה, אֶמה שמה, בחורה מתולתלת וחייכנית שעברה מהכפר אל העיר, יחד עם אִמה חמורת הסבר. היא לוכדת אותו בחיוכה על מדרגות הכניסה לבניין, וכמה שעות לאחר מכן מבקשת להתקלח בדירתו – והוא נענה לה. מאותו רגע משתנים חייו, אלא שהססנותו ופחדיו לא מאפשרים לו לפרוץ את עולמו המסוגר, והוא נאלץ לראות כיצד אהובתו הסודית (אותה אישה יחידה שמצליחה לפוגג באחת את אי-הנוחות מחייו), מנהלת קשרי אהבה הרסניים עם גברים אחרים. עד לרגע שהוא מחליט לעשות מעשה.

"הדייר מהקומה השנייה", רומן הביכורים של עפי גור-ארי, הוא משל אקזיסטנציאליסטי שכמו נכתב בהשראת האמירה הידועה של ז´אן- פול סארטר, "הגיהינום הוא הזולת". בכתיבה מדודה ומדויקת, שמלוּוָה בקריצות ספרותיות וציטוטים מיצירות מופת של סארטר, אלבר קאמי, ולדימיר נבוקוב ואחרים, צולל הרומן אל תוך עולמו המסויט של גבר בודד, אשר מחליט לכתוב, מתחילתו ועד סופו, את וידויו. לכאורה, זהו סיפור פשוט על אהבה ורצח. למעשה, זהו סיפור מורכב ואפל שעוסק בבדידות קיומית, בקשרים הסבוכים שבין מילים למציאות ובתחושת הזרות שבבסיס הקיום האנושי.”