“"נותר עוד הרבה שלא העליתי על הכתב. אפשר לכתוב שבוע ימים מבלי להעניק קרדיט לכל אחד על מה שעשה בחזית בת 1,038 מטר. מלחמה אמיתית אף פעם אינה כמו מלחמת נייר, ושום תיאור שלה אינו מיטיב לשחזרה כפי שהיתה. אבל אם אתם רוצים לדעת איך היה להיות בנחתת ביום הפלישה לנורמנדי כשכבשנו את חוף פוקס גרין ואת חוף איזי רד ב-6 ביוני 1944, אז זה התיאור הקרוב ביותר שאני יכול לתת" (עמוד 347).

"כותרת משנה" (הוצאת ספרי פן בשיתוף משכל, 2014) הינו אסופת כתבות שכתב הסופר האמריקני הנודע ארנסט המינגוויי ובהם תימצא עדות חיה לאירועים היסטוריים מרכזיים הכתובים להם היה המינגוויי עד, מתחילת דרכו כעיתונאי צעיר, דרך התפתחותו ככתב זר והבשלתו לעיתונאי מנוסה. בספר ישנן כתבות מהשטח ממלחמת העולם הראשונה, ממלחמת האזרחים בספרד, מלחמת העולם השנייה, סיפורים ממלחמות שוורים בספרד, תיאורי ציד באפריקה, תיאורי דיג ודמויות ססגוניות בקובה, הרהורים ועצות על כתיבה ספרותית ועל כתיבה בכלל. דומה כי המלחמה והלחימה היוו מקור עניין נרחב בעבור המינגוויי אשר לחם בעצמו בחזית האיטלקית במלחמת העולם הראשונה. הוא עצמו לא היה חייל קרבי, אולם נפצע בעת שנקלע להפגזה בחזית וחילץ פצועים תחת אש. הוא עוטר על גבורתו במדליית הכסף לגבורה מטעם ממשלת איטליה.

באופן אישי עניינה אותי במיוחד התקופה בה סיקר את מלחמת העולם השנייה. בתחילה שהה במזרח הרחוק אולם בהמשך שב לאירופה וככתב צבאי נלווה לחטיבת הרגלים ה-22 של צבא ארצות הברית, עליו פיקד חברו הקולונל צ'ארלס "באק" לאנאהם, אשר לחמה בפלישה לנורמנדי. כאשר הוא מתאר במאמרו במגזין "קוליירס", שפורסם ב-22 ביולי 1944, את הגעתו בנחתת רגלים אל חוף "אומהה" סיפור המעשה פשוט קופץ מן הדף, והקורא חש עצמו כאילו הוא בסצינת הפתיחה של הסרט "להציל את טוראי ראיין", ומי הים הגועשים ניתזים על פניו, "אף אחד אינו זוכר את התאריך של קרב שילה. אבל התאריך שבו כבשנו את חוף פוקס גרין היה 6 ביוני, והרוח נשבה חזק מכיוון צפון-מערב. כשהתקדמנו אל היבשה באור המוקדם האפור, ספינות הפלדה בנות אחד-עשר המטרים, בצורת ארון מתים, חטפו מטחים חזקים של מים ירוקים שנפלו על ראשי החיילים חבושי הקסדות, שהיו דחוסים כתף אל כתף בידידות הקשוחה, המגושמת, הלא-נוחה והבודדת של גברים בדרכם אל הקרב" (עמוד 330).

בהמשך הצטרף המינגוויי לכוחות החטיבה במסעה לשחרור פאריס, ומתאר חלק מן ההתרחשויות שחווה בדרך ובהן פירוק המוקשים שטמנו הגרמנים לכוחות המתקדמים והמפגש עם אנשי הגרילה הצרפתים, "התקדמנו לעבר ראמבויה כשהצטרף אלינו לוטננט ארווינג קריגר מאיסט אורנג', ניו ג'רזי, מהפלוגה נגד-טנקים של חטיבת הרגלים. לוטננט קריגר היה נמוך, מוצק, קשוח ביותר ועליז מאוד. יכולתי לראות שלוחמי הגרילה ממש התרשמו ממנו לטובה, ומיד לאחר שראו אותו מוצא ומפרק את המוקשים הם בטחו בו לחלוטין. כשעובדים עם חיילים לא-סדירים, הדרך היחידה להשיג משמעת אמיתית היא באמצעות דוגמה אישית. ברגע שהם מאמינים בך הם יילחמו, אם הם אנשים סבירים. ברגע שהם מפסיקים להאמין בך, או במשימה שיש לבצע, הם נעלמים. לכתבי מלחמה אסור לפקד על חיילים, ואני פשוט הובלתי את לוחמי הגרילה האלה אל מפקדת חטיבת הרגלים כדי שיספקו מידע" (עמוד 358).

המינגוויי אינו מספר לקוראיו כי במהלך הקרבות בוויל-דיו-לה-פואלס זרק שלושה רימוני יד למרתף בו הסתתרו מספר אנשי אס.אס (תוך הפרה בוטה של אמנת ז'נבה משום שעל כתב צבאי נאסר לקחת חלק פעיל בלחימה) והרגם. לאחר מכן פעל כקצין קישור לא רשמי בראמבויה וכמפקדה בפועל של קבוצת אנשי גרילה מן המחתרת הצרפתית. המינגוויי לקח חלק בקרב לשחרור פאריס, בקרב על יער הורטגן ובקרב על הבליטה. מרתקים במיוחד רשמיו מן הלחימה בקו זיגפריד. היה זה פרק שקראתי פעמיים. בשנת 1947 הוענק להמינגוויי כוכב הארד על גבורתו במלחמה.

הספר ספר מומלץ בחום רב לכל מי שחובב את כתיבתו של ענק זה בין הסופרים ולמי שההיסטוריה של המאה העשרים מעניינת אותו. שווה בהחלט, ואפילו מאוד!!!!!”

“תעודה היסטורית מרתקת.

הסופר מגלה כאן פן לא-מוכר של העבודה העיתונאית שלו. צד שאפילו משתף פעולה עם הממסד, רחמנא ליצלן.
הספר ידבר בעיקר למי שמתעניין בהיסטוריה צבאית, של המזרח הרחוק ושל מלחמת העולם, ומציע הזדמנות להשוות את סין של אז והיום.

ומצורפות גם כמה תמונות, של עולם שהיה ואיננו, ושל הסופר מצעירותו לבגרותו.”