“שנת 2023, לאחר השנים בהם התרחשה הנטישה הגדולה. תל-אביב עיר רפאים. ללא חשמל, כמעט ללא מים, וכמעט ללא אנשים. למה עזבו? למה נטשו? הסופר משתמש הרבה בשני הפעלים האלו אך ממעט להסביר בדיוק איך זה קרה, אלא ברמזים.
שאלתי את עצמי, למה סרנה בחר, בספרו העתידני האפל, דווקא בנטישה של התושבים את ארצם. הרי היה יכול לספר על פצצה שנפלה בגוש דן וכילתה את מרבית תשתיות ותושבי הארץ, על מלחמת אחים שהחריבה פה את הכל, אולי אסון טבע... חסרות אפשרויות?

"בימים ההם כולם רצו רק דבר אחד: להפליג משם. כולם פחדו רק מדבר אחד: להישאר מאחור". (אנה זגרט, "טרנזיט")

הספר הזה (יותר ספרון) מלווה את לאון, איש מבוגר, בן להורים ניצולי שואה שהקימו את הארץ ואב לילדים בוגרים יורדים מהארץ של שנות האלפיים, לא נוטש עם כולם ,אבל בורח שכבר אין ברירה, וביתו המאוחרת בת העשר, דרך זיכרונות מתקופות ישנות וטובות, סיפורים המתארים את הבריחה מאירופה בתקופתה האפלה וזאת, אל מול הבריחה מישראל בשנת 2023, סיפורי החיים בעיר הרפאים בה הבתים פרוצים והטבע חוזר להשתלט בהדרגה על הנוף העירוני, וברקע הבריחה שלהם מחוץ לארצם.

אז למה כלכך היה לי קשה לקבל תרחיש הנטישה? כי במציאות שבה לא מפסיקים לבנות בכל מקום, מחירי הדירות מרקיעי שחקים ויותר מהר לשוט בסירת מנוע לקפריסין מאשר להגיע מראשון לציון לתל אביב בשעות הבוקר של יום עבודה במכונית. אז מה הסיכוי שללא מעורבות נשק אטומי ביולוגי כימי או גרעיני הארץ הצפופה הזאת, פתאום תתרוקן מיושביה?

אני חושב שסרנה בחר בתרחיש הזה דווקא בגלל שהוא לא קשור לאיומים שאנו שומעים על אלו הרוצים בסופינו אלא בגלל שהוא תוצאה בלעדית של חניקה עצמית. אולי כי זהו התרחיש הגרוע ביותר שיכול להתרחש למדינה שקמה בזכות הגירה גדולה מהתפוצות, ואין דבר יותר גרוע למדינה שכזאת אם לאחר 70 שנות קיום בני עמה חוזרים לגלות, בורחים. עוזבים. נוטשים. סוף הציונות.
זה תרחיש שמעמת את "העם שיצא לגלות וחזר אלפיים שנה יותר מאוחר" עם הסיפור הגדול ש"חל בו שיבוש את עצמו הוא סתר
ומאז בפירוש הסתבך עד צוואר" (מתוך "הסיפור הגדול" של יענקלה רוטבליט - החצר האחורית - מומלץ!).
וזאת, לדעתו של סרנה, התוצאה הסופית והגרועה ביותר של שחיתות, פערים חברתיים וכלכליים, שלטון עריצי מנותק מהעם וגם ניתוק בינלאומי.

העלילה מינימלית, הדמויות מעניינות וגם מדוכדכות, הדיאלוגים מתומצתים אך אמינים והכתיבה מסוגננת ומדויקת.
לסיכום, מדובר בספר מעניין מאוד ומפחיד.

את הספר, שהופק באמצעות גיוס באתר הדסטארט, לא ניתן לקנות ברשתות והוא מוצא לרכישה בחנויות עצמאיות ובאינטרנט. (אני הזמנתי מהאתר של הסופר וקיבלתי עם הקדשה אישית)”

“יגאל סרנה מעביר אותנו במנהרת זמן לישראל פוסט-אפוקליפטית שבה המדינה גוססת. עם כל הכיעור והקבס שמצב מוכר זה מעורר בנו.
אין לי ספק שבספר קצר זה הוא משלב ביד אומן ערבוב כרונולוגי שרק מעצים את משמעות האירועים וכלל אינו מפריע לזרימת העלילה.
בדומה לרומן "הדרך" של קורמאק מקארתי גם סרנה הופך את הדרך של גיבורי עלילתו אל החיים החדשים לגיבורה הראשית של המסופר.
"...משמאלם הים ומימינם האדמה שעליה הקימו הוריו מדינה-בקתה של כלונסאות מלאה בתי ספר וגני ילדים, שדרות רחבות, בתי קולנוע ובסיסי טילים."
גם השואה כציון דרך ראשוני משחקת כאן את תפקיד הפיל שכולם לא רק רואים אותו אלא גם אינם מצליחים להימלט מציפורני הבעתה שהיא מטילה על הישות שקמה.
"היינו צריכים להקים פה את מרכז מורשת היטלר - נשנק חולד- הרי לו צעקת פה בחדר מלא אנשים "הרצל" מי היה מקשיב. רק תלחש "היטלר" וחצי חדר משתתק."
והנדודים נמשכים עם הבת הקטנה שהיא משפחתו היחידה אל עבר ההצלה.
כי המדינה כבר איננה, עכולה ואכולה על ידי טייקוניה ופוליטיקאיה שכמובן היו הראשונים להימלט.
והכאב גדול ומשתק ומחליא כי פעם אהבנו את המדינה הזאת והיא אהבה אותנו. כמו מאהבת הנענית בתשוקה למאהביה שכל רצונם הוא שהרגע לא יתם לעולם.
אך הוא תם ונשלם.
זה פרוז'קטור אדום זרחן פרה-אפוקליפטי שראוי שכולנו נשים לב אליו כי הדרך אל ניצוץ התקווה היחיד בסיומו של הספר ארוכה ומסוכנת.
ואולי היא בלתי נמנעת.
אין ספק שיגאל סרנה מתאר בכשרון רב ובסגנון לא שגרתי ולא קל ובמיוחד באווירה מעיקה וסגרירית מצב שכולנו מחויבים בכל מעודנו וכוחנו למנוע מלהגיע אליו.”

“את כתיבתו של יגאל סרנה אני אוהבת עוד מאז הביוגרפיה המצוינת שכתב על יונה וולך. לכן כשפנה אל הקוראים שלו בהדסטארט וביקש תמיכה בספר החדש שהוא כותב, מיהרתי להירשם. ההרשמה המוקדמת והתמיכה הכספית זיכו אותי בסופו של תהליך בעותק חתום על ידי המחבר, ובתמונה שצולמה באחד מהאתרים שבהם נודד גיבור הסיפור עם בתו. סרנה מתאר מציאות עתידית, שבה ישראל ננטשה על ידי רוב תושביה. בתחילה עזבו העשירים ובעלי היכולת, ואחריהם כל מי שהצליח למצוא לו מקום אחר לחיות בו. מאחור נשארו הזקנים והחולים, או אלו שאהבתם לתל אביב כל כך גדולה, עד שקשה להם לעשות מעשה ולנטוש אותה. הסיבות לחורבן עולות פעמים רבות במסע של האב, ומזכירות מדי פעם את כתיבתו העיתונאית של סרנה בטור שלו בידיעות אחרונות, אבל היחסים עם הילדה, המסע שלהם, והזכרונות שלו משנות ההתדרדרות הופכים את הספר למשהו אחר, שלא קיים בטור בעיתון. ספר מכמיר לב, כואב, רגיש, מלא געגועים למשהו שאולי היה פה פעם ולא ישוב עוד. ההשוואה עם 'הדרך' של קורמאק מקארתי מתבקשת, ולדעתי סרנה עומד בה בכבוד. אצל מקארתי המסע של האב והבן הוא הישרדות לשמה, בלי הסבר מה הוביל לחורבן ומה התכלית של כל זה. אצל סרנה מדובר יותר במעין תמרור אזהרה. התאריך של העתיד האפוקליפטי קרוב למדי - פחות מעשר שנים מזמן פרסום הספר - אבל אם נתעורר אולי עוד נוכל לעשות משהו בנידון. מומלץ לכל מי שתוהה מה יהיה בסופנו בארץ הקשה הזו.”