מבוא


תופעת המנהיגות מהווה מושא לדיונים ולמחקרים אינספור. עיון בסקירות ספרות על מחקרי מנהיגות מצביע על הטיה הנוספת לדומיננטיות של המחקר על מדינות מערביות (המהוות כאמור 12% מאוכלוסיית העולם) - הדומיננטיות הברורה שיש לספרות האמריקאית בדיון על מנהיגות.7


ספרות זו מציגה בדרך כלל את המנהיגים כגיבורי תרבות: יזמים, עצמאיים, אינדיווידואליסטים, פורצי דרך, בולטים בסביבתם. תיאורים אלה אינם מקריים. העיסוק במנהיגים הוא אחד מביטויי האינדיווידואליזם התרבותי האופייני לתפיסת המנהיגות בארצות הברית,8 המאדירה את הפרט כבר מינקות ומבדילה אותו מסביבתו. במחקר שפרסמו הפסיכולוגיות החברתיות הייזל מרקוס (Markus) ואליסה וורף (Wurf)9 הן מתארות אירוע של האכלת ילד קטן על ידי אמו בארצות הברית וביפן. האם האמריקאית אומרת לבנה המסרב לאכול משפטים בנוסח: "אתה רוצה להיות שחקן כדורסל מפורסם?", "איך תהיה מספיק חזק אם לא תאכל?", ואילו האם היפנית מפרטת באוזני ילדה הקטן את שרשרת האנשים שהכינו את האוכל: הרפתן שחלב את הפרה, הגבן שהפך את החלב לגבינה, האנשים שארזו את הגבינה, הנהג שהסיע את הגבינה לחנויות, ולבסוף היא שואלת: "כל האנשים הללו עסקו בהכנת האוכל עבורך, לא תכבד את עבודתם?". וכך, כבר מקטנות מופנמות נורמות שונות של אינדיווידואליות וקולקטיביות הבאות לידי ביטוי מאוחר יותר גם בהתייחסות למנהיגים.


ספרות על ארגונים אמריקאיים מאלילה את מנהיגותם של אנשים כגון ג'ק ולש (Welch) מג'נרל אלקטריק שהפך לאייקון בעיתונות העסקית ונחשב דמות לחיקוי בבתי הספר למנהל עסקים בארצות הברית. מנגד, חברות יפניות מצליחות כמו טויוטה מדגישות את כלל המערכת, ה-system, ולא מנהיגים־גיבורים.10 הבדלים בין תרבויות לאומיות, כפי שהראה חוקר הארגונים ההולנדי הופשטדה (Hofstede),11 יכולים לצבוע את דימויי המנהיגות בתרבויות שונות בצבעים שונים, ולעורר ספק לגבי היכולת להכליל טיעונים על מנהיגות.


תובנות כאלה הובילו אותנו, כפי שצוין, לחיפוש אחר המרכיבים האוניברסליים שביסוד תופעת המנהיגות, שהבנתם יכולה לתרום להבחנות בין האוניברסלי והמקומי־תרבותי בדיון על מנהיגות. מכאן כמובן קצרה הדרך להתבוננות שמקורה בראשית הצירים - התבוננות אבולוציונית המאפשרת לבחון מה ניתן להכללה מעבר לתרבויות השונות ומה דורש מודל תלוי הקשר תרבותי ונסיבתי. להלן כמה תובנות החשובות לדיון זה.


דיון במנהיגות הוא קודם כול דיון בתופעת המונהגות (Followership)


ספרות ענפה עוסקת בהרחבה במנהיגים. מאות ביוגרפיות נכתבו על מנהיגים כגון וושינגטון, לינקולן, גנדי, בן־גוריון, אטאטורק - מחוללי תקומות לאומיות או מהפכים דרמטיים שהפכו גם למיתולוגיות לאומיות וגם לסמליה של זהות קולקטיבית; ספרות זאת אף הפכה לסוגת התמחות של היסטוריונים. כך, למשל, ג'יימס מקרגור ברנס (Burns), מחבר הספר המונומנטלי Leadership,12 שנודעה לו השפעה רבה ביותר על ההגות והמחקר בתחום המנהיגות, היה למעשה President scholar (חוקר נשיאים). הוא התמחה בכתיבת ביוגרפיות של נשיאי ארצות הברית, בייחוד הרוזוולטים, אך גם כתב על קנדי וקלינטון. העובדה שהביוגרפיה היא הסוגה הנחותה ביותר של מחקר היסטורי אך הפופולרית ביותר במכירות13 מעידה על ההטיה שיש לאנשים כלפי סיפורי חיים - סיפורים אישיים.


הפסיכולוג האמריקאי ג'רום ברונר (Bruner) עמד זה מכבר על היסוד הפסיכולוגי באהבת הסיפורים אצל בני אדם.14 לטענתו, הנטייה הזו גלויה וישירה בקרב ילדים אך למעשה אינה פחותה אצל "הילדים הגדולים" - המבוגרים. עובדה היא כי מרביתנו קוראים בשקיקה סיפורים על אנשים וחייהם בנובלות, במגזינים, בעיתוני רכילות, במוספים שבועיים, וצופים בעניין רב בתוכניות טלוויזיה שהן יותר אישיות ואינטימיות. סיפור חייו של אלברט איינשטיין, למשל, מעניין את מרבית האנשים יותר מטענותיו על קוסמולוגיה.


בתוך החיבה הזו לסיפורי חיים, סיפוריהם של מנהיגים הם ככל הנראה מרתקים יותר, וסיפורים על מנהיגים שהיו "נבלים" מרתקים כנראה אף יותר (אולי בדומה למשיכה אל גיבורי דרמות פשע). הספרים שנכתבו על היטלר רבים יותר מאלה שנכתבו על מרבית המנהיגים בהיסטוריה האנושית.


ההיסטוריון הבריטי המוערך איאן קרשו (Kershaw), שחיבר לדעת רבים את הביוגרפיה המקיפה ביותר על היטלר,15 כתב בהקדמה לספר על הגישות השונות למחקר היסטורי ועל הדילמה שלו בכתיבה, שנעה בין הגישה המבנית, החורגת בהרבה מהעיסוק הביוגרפי בהיטלר, לבין התמקדות באיש עצמו: "אם יש מושג אחד שסייע לי יותר מאחרים לכרוך את הגישות השונות, שלולא כן היו סותרות זו את זו, באמצעות ביוגרפיה וכתיבת היסטוריה חברתית, הרי זה המושג 'מנהיגות כריזמטית' שטבע מכס ובר", כותב קרשו.16 ומיהו מנהיג כריזמטי אליבא דוובר? דמות הנבנית על ידי המונהגים. על פי עדותו של קרשו, ובר סייע לו "להבין כי מי שמחפש הסברים לצורה היוצאת דופן הזאת של שליטה פוליטית, בעיקר בקרב מי שמכירים ב'כריזמה', יש לחפש זאת בקרב החברה ולא באישיותו של מושא הערצתם בלבד".17


קרשו העלה בדיווחיו התיאוריים היבט נוסף, אך לא עמד על מלוא משמעויותיו הפסיכולוגיות: ההשפעה של המונהגים על ציפיותיו ודימויו העצמי של המנהיג בעיני עצמו.18 בראשית דרכו הפוליטית ראה היטלר את עצמו, כפי שכתב במיין קאמפף, כ"מתופף", הקורא את ההמונים אל דגל "התנועה הלאומית". בעת ההיא עדיין לא חשב על עצמו כמנהיגה של גרמניה לעתיד לבוא. אדרבה, הוא סלל את הדרך למנהיג הדגול ששעתו אולי תבוא בעוד שנים רבות. "אני אינני אלא מתופף וקורא אל הדגל (Trommler und Sammler)", אמר למקורבים;19 הוא אינו המנהיג שעתיד "להציל את המולדת השוקעת אל תוהו ובוהו" אלא רק "תועמלן שהבין איך מקבצים (sammeln) את ההמונים", ואף אינו, כך הוסיף על פי המסופר, "האדריכל שרואה במו עיניו בבהירות את התכנית והתרשים של הבניין החדש ומסוגל להניח אבן על אבן בשלווה בוטחת ובכישרון יצירתי. הוא זקוק למנהיג גדול יותר מאחוריו, שעל הנהגתו יוכל להישען".20


כל זה השתנה כעבור זמן. הערצת האספסוף כלפיו כנואם באספות ההמונים במינכן שינתה את דימויו בעיני עצמו ואת ציפיותיו ביחס לעצמו. הוא החל להאמין שהוא המנהיג הגדול; הוא זה שיציל ויאדיר את גרמניה.


הספרות על מנהיגות בכללותה עוסקת בעיקר בכיוון השפעה אחד - השפעת המנהיג על המונהגים. זוהי הצגה חלקית ואולי אף מעוותת של הדברים. מנהיגים מושפעים במידה רבה מציפיותיהם של המונהגים ומהדינמיקה של יחסיהם עמם. במקרים מסוימים זהו אפילו המפתח להבנת פועלם והשפעתם. כפי שציין הפסיכולוג החברתי חוקר המנהיגות בועז שמיר, יש בכך עדות לתהליך המחייב לשנות את כיוון העדשה המחקרית מהתמקדות בדמות המנהיג וצרכיה אל עבר הבנת צורכי המונהגים.21


למונהגים יש הטיות טבועות בעיבוד מידע הנוגע למנהיגים


ההטיה הבסיסית מכולן שיש למונהגים ביחסם אל מנהיגים קרויה "טעות הייחוס הבסיסית" (The Fundamental Attribution Error) - הנטייה האנושית לתת משקל רב יותר לאנשים מאשר לתהליכים. לדוגמה, במחקר ידוע22 אנשים התבקשו לבחור סיבה אחת מתוך ארבע סיבות שונות להצלחה של אירועים. כל הסיבות היו אפשריות באותה מידה של הסתברות, אבל רוב האנשים בחרו במנהיגות כהסבר להצלחה. אנשים גם ייחסו משקל רב - כמעט בלעדי - לגורבצ'וב במהפכה שהתחוללה בברית המועצות, ומשקל פחות בהרבה יוחס לתהליכים כמו דעיכתה של כלכלת ברית המועצות, שהראו כי "השיטה" אינה עובדת. הטיות כאלה ניכרות באופן בולט במסעות בחירות בעולם המערבי. אנשים ממעטים לנתח תהליכים חברתיים, כלכליים או גיאופוליטיים בבואם להצביע בבחירות. הרוב גם אינו קורא מצעי מפלגות (חלק מהמפלגות אף אינו טורח לנסח ולהפיץ מצעים). הבחירה היא למעשה במנהיג העומד בראש המפלגה - ביטוי מובהק להטיית הייחוס הבסיסית.23 הטיה זו מתעצמת ככל שדמות המנהיג רחוקה יותר מהמונהגים, בזמן או במרחב. ככל שהיא נתונה פחות לתצפית ישירה, כך גדלים המרכיבים הסובייקטיביים והמופשטים בבניית דמות המנהיג - זהו אחד מכמה דפוסים כלליים שנמצאו במחקרים בפסיכולוגיה חברתית שעסקו ב"מרחק פסיכולוגי".24 לדוגמה, במחקר שנערך בקרב סטודנטים באוניברסיטה אמריקאית הוצגה למשתתפים התרחשות אפשרית האמורה לקרות בעתיד הקרוב או בעתיד הרחוק: "בעוד כמה ימים (או) בעוד כמה שנים האוניברסיטה תיערך להגדלת מכסת המיעוטים שיתקבלו לאוניברסיטה". לסטודנטים ניתנה רשימת היגדים המבטאים התייחסויות למצב המוצג, החל מהתייחסות להיבטים טכניים של מיון (אופן גיוס המועמדים, הכנת רשימות מועמדים) וכלה בהיגדים המבטאים התייחסות עקרונית אידיאולוגית־מוסרית (צמצום פערי שוויון בחברה, צדק). נמצא כי ההתייחסויות האידיאולוגיות־מוסריות היו שכיחות יותר בהקשר של העתיד הרחוק. ככל שהאירוע היה קרוב יותר בזמן, ההתייחסויות האידיאולוגיות/מוסריות פחתו.25


העיקרון הזה של הבניה (construal) מופשטת יותר ככל שאירועים, עצמים ואנשים רחוקים יותר, הוא רלוונטי במיוחד כשמדובר במנהיגים. בועז שמיר הדגים כמה משמעויות חשובות של טיעון זה.26 במחקרו התבקשו 320 סטודנטים מהאוניברסיטה העברית לתאר בריאיון מנהיג שלא היה להם קשר ישיר אתו או אִתה - "מנהיג רחוק" (81% מהמנהיגים הרחוקים שנבחרו היו מנהיגים פוליטיים), וכן מנהיג שהיו להם קשר והיכרות ישירים אתו או אִתה - "מנהיג קרוב" (28% מהנבחרים היו מורים ובעלי תפקידים אחרים ממסגרות חינוכיות, 26% היו מפקדים שאותם הכירו אישית בצבא, 24% היו חברים). בהשוואת מאפיינים שונים בין התפיסות והדימויים המיוחסים למנהיגים הרחוקים והקרובים נמצא עושר רב יותר של אפיונים ביחס למנהיגים הקרובים, ואפיונים אלו היו ספציפיים והתנהגותיים יותר (למשל, ביטויים של מומחיות, הצבת יעדים גבוהים) בהשוואה לאלו שיוחסו למנהיגים הרחוקים, שהתיאורים לגביהם היו סטריאוטיפיים ומופשטים יותר (למשל אומץ חברתי ואוריינטציות אידיאולוגיות). המנהיגים הרחוקים תוארו לעתים כ"גדולים מהחיים". ואמנם כמה חוקרים טענו כי מנהיגים, בפרט אלה הרחוקים יותר, מועדים באופן מיוחד לתהליכים של רומנטיזציה ומיתולוגיזציה.27 אברהם לינקולן - הנערץ שבנשיאי ארצות הברית - הפך רק עשרות שנים לאחר מותו לאייקון של כריזמה, שהוא בעליל פרי סיפור מיתולוגי. אלמלא כמה עורכי עיתונים ליברלים מובילים בראשית המאה ה-20, שדמותו של לינקולן שירתה היטב את סדר היום שביקשו לקדם, סביר להניח כי הוא היה שוקע אל תהומות השכחה.28 לינקולן המת הוא כריזמטי לאין שיעור מלינקולן החי.


מבחינת הפסיכולוגיה של המונהגים, תיאור זה מצביע על שתי תופעות שנדונו בהרחבה בהקשרים שונים בספרות הפסיכולוגית: השלכה (projection) וייחוס (attribution). אף על פי שמושגים אלה שונים זה מזה, הם מצביעים על נטייה אנושית דומה בהקשר של מנהיגות: הנטייה לייחס מאפיינים של "גדוּלה" (כוח, חוכמה וכיוצא באלה) לישויות ודמויות מסוימות. לנטייה זו, שהיא כנראה ייחודית לבני אדם, יש השפעה מעוררת ביטחון, מרגיעה ואפילו משחררת.29 מנקודת מבט זו, אלוהים הוא המנהיג האולטימטיבי. למיליוני מאמיניו הוא יכול להיות כל אשר רוצים לראות בו. נביאיו - מוחמד, ישו, משה - הם כידוע המנהיגים הכריזמטיים ביותר בהיסטוריה האנושית.30


השלכה וייחוס הם אפוא מנגנונים פסיכולוגיים מרכזיים המאפשרים לאנשים "למשוח" מנהיגים גם מתוך צרכים ראשוניים ואוניברסליים יותר, הקשורים לקיום ולביטחון - צרכים שנראותם בולטת במצבי משבר, אי־ודאות ושינוי - וגם מתוך צרכים סמליים, הקשורים למשמעות, לזהות קבוצתית וכיוצא בזה. מינויו של משה דיין לשר ביטחון ערב מלחמת ששת הימים בלחץ הציבור, בניגוד להעדפתו של ראש הממשלה דאז לוי אשכול לשמש הן כראש ממשלה והן כשר ביטחון, הוא דוגמה לשני תהליכי ייחוס כאלה; הן דוגמה לחיפוש "דמות גדולה" שתיתן "מענה מנהיגותי" לחרדות קיומיות קולקטיביות (דיין נהנה מהילה של רמטכ"ל מצליח) והן דוגמה לתהליך סמלי ותלוי תרבות: קדימותם של מנהיגים מרקע צבאי בפוליטיקה הישראלית, המבטאת מאפיין בולט של הזהות הקבוצתית הישראלית כעם הנלחם על קיומו.


אכן, למנהיגים יש גם כוח סמלי, תלוי תרבות, המסביר את המשיכה של מונהגים לדמויות שונות בקבוצות תרבותיות שונות. בניסוי שאנו עורכים שנים רבות בקרב סטודנטים ומשתלמים בסדנאות על מנהיגות אנו מתחילים ב"תרגיל פתיחה" - מבקשים מהמשתתפים לנקוב בשמות של מנהיגים. מתברר כי מרבית המנהיגים המוזכרים משותפים לכל הקבוצות. בכל רשימה מופיעים צ'רצ'יל, מהאטמה גנדי, ג'ון קנדי, אברהם לינקולן, אטאטורק, היטלר, נלסון מנדלה, בן־גוריון, יצחק רבין. ניתן לומר כי השמות הללו הם מדגם מייצג - האנשה של המנהיגות כתופעה.


אחרי כתיבת השמות על הלוח אנו מנסים לעשות יחד את אשר האקדמיה מחנכת לעשות: למצוא חוקיות במדגם, שהוא כאמור מייצג בעליל את תופעת המנהיגות; קרי, למצוא "עקרונות מארגנים" שהם הבסיס לאפיונה של תופעה כבת־מחקר. מה שמתברר עד מהרה הוא שקשה למצוא חוקיות כזו. יש מנהיגים בעלי כושר רטורי בולט (היטלר), ישנם עילגים (רבין), יש מנהיגים יפי תואר (קנדי) ויש הרחוקים מכך (גנדי). קיצורו של דבר, לא ניתן למצוא תכונה אחת משותפת לכל המנהיגים שהיא בבחינת "תנאי סף" להיות מנהיג. דיון זה משתנה כאשר מסתכלים על כך מנקודת המבט של צורכי המונהגים. אז מתבררים קווי המתאר הראשונים: הצורך בביטחון, בכיוון, בחזון, מרכזיות התחושה ש"יש על מי לסמוך" וכיוצא באלה.


תמונה שונה מצטיירת בהצגת בקשה זו בפני ציבורים של חרדים אורתודוקסים הגדלים בתוך מה שניתן לתארו מטאפורית כ"אי תרבותי", המנותק או מרוחק מהתרבות השלטת. המנהיגים המצוינים כמייצגי תופעת המנהיגות הם רבנים דוגמת הרב קוק, הרב סולוביצ'יק, הרב עובדיה יוסף ודמויות פולקלוריסטיות דתיות כמו הבעש"ט והרבי מלובביץ'. דוגמאות אלה ממחישות שלושה עקרונות שנרחיב עליהם:


(א) תופעת המנהיגות היא גם תלוית תרבות וקשורה לעולם הסמלי של הקבוצה;


(ב) הלמידה של כולנו על מנהיגות מושפעת מהדמויות שאליהן אנחנו נחשפים בתהליכי החִברות;


(ג) האמונה במנהיג כסמל מעצימה את הקבוצה.


לעקרונות אלה יש השלכות רבות על תהליכים של "צריכת מנהיגות", שהיא חלק מתופעה רחבה יותר של העברה בין־דורית של סמלים. כל מי שביקר בבית כנסת של חב"ד יכול לראות עקרונות אלה בפעולה דרך סיפורי הנפלאות על הרבי מלובביץ'. זהו בעצם תהליך רומנטיזציה ומיסטיפיקציה של דמות המנהיג. תהליכים כאלה ניתן למצוא בכל תרבות, והם חלק מההבנה של תופעת המנהיגות בכלל וכריזמה בפרט.


תהליך בסיסי אחד מתבהר מתוך העקרונות הללו: ככל שהמנהיג רחוק יותר מהמונהגים, כך דמותו היא פרי השלכותיהם וייחוסיהם; היא בחזקת סיפור, לעתים מיתולוגי, המשרת צרכים שונים של המונהגים. היבטים כאלה של "בניית דמות המנהיג" נחקרו באופן חלקי ונדונו בספרות המנהיגות בהקשרים של תיאוריות פסיכודינמיות שעסקו בתהליכים לא מודעים אצל הפרט (למשל הכמיהה הטבועה לדמות הורית) או במחקרים המעוגנים בתיאוריות פסיכולוגיות חברתיות העוסקות בתצורות שונות של עיבוד מידע חברתי. התוצאה היא אלפי מחקרים שאינם מספקים תובנה ברורה על התופעה בכללותה, ובעיקר תחושה חריפה של רבים שמרוב עצים לא רואים את היער.


המבוכה הנובעת מעמדות מוצא שונות, ולא מעצם המדידה, קיימת בתחומים שונים שבהם מומחים רבי־מוניטין סותרים זה את זה בהערכותיהם, הגם שהם מיטיבים לקרוא את אותם מקורות. ניבוייהם לעתים מזומנות הפוכים זה לזה עד כדי תהייה אם ההבדלים בין עבודות המומחים אינם אלא הבדלים בין מאפייני אישיותם (למשל אופטימיות או פסימיות).


כדי לצמצם את המרכיב הספקולטיבי ואת הטיית הדיון לכיוונים שהם למעשה "מוטי חוקר", "מוטי אסכולה" או "מוטי תרבות", מוטב "לחזור אל ההתחלות" - אל היסודות האבולוציוניים של תופעת המנהיגות ואל ביטוייה הראשוניים ביותר. זו גם אחת ההצדקות לקיום מחקרים התפתחותיים, למשל בקרב תינוקות. הללו עדיין לא הושפעו מתהליכי חִברות חברתיים או פוליטיים. קיצורו של דבר, חיפשנו את היסודות שהם "טרום־חִברות". לטענתנו, היסודות הללו גם מסייעים להבין את ההתייחסות הדיפרנציאלית למנהיגים, שהיא לכאורה "תרבותית בלבד".


תופעת המנהיגות היא בעיקרה תופעה רגשית


תובנה נוספת הנובעת מהפניית הזרקור אל המונהגים היא מקומו המרכזי של הרגש בדיון על מנהיגות. צמצום חלקו של הרגש במחקר במדעי החברה בכלל ובמחקר על מנהיגות בפרט קשור ככל הנראה במרכזיות וביוקרה של המחקר במדעי הטבע. מן המפורסמות הוא כי החוקרים המייסדים בפסיכולוגיה שאפו לאמץ את צורת החשיבה והמחקר המאפיינים את מדעי הטבע. חוקרים כגון פרדריק סקינר (Skinner) וקורט לוין (Lewin),31 שעסקו בתצפית ובמדידה של התנהגויות בפרדיגמות ניסוייות של גירוי־תגובה, ותחומי מחקר כגון קבלת החלטות, שניתן היה לפתח לגביהם מודלים מתמטיים ולערוך מדידות במעבדה, זכו בעליל לבכורה ובוודאי ליוקרה.


הזרמים בפסיכולוגיה שעסקו באופן מובהק ברגשות, דוגמת כותבים מהזרם הפסיכואנליטי, היו שנויים במחלוקת בעולם האקדמי. גם התומכים בתרומות של פרויד ויורשיו ראו בטיעונים "הגות" ובפרקטיקות הנגזרות מהם "אמנות" (art) ולא מדע. אכן שנים רבות, באופן פרדוקסלי, הפסיכולוגיה - הדיסציפלינה העוסקת בחקר נפש האדם - צמצמה את ההתעניינות המחקרית בהיבטים שאינם רק אופייניים לבני אדם, אלא בחלק מהמקרים אף ייחודיים להם. "חמלה", "אהבה", "שנאה", "חברות", "קנאה", "נקמה" - החומרים שמהם מורכבים החיים - לא היו בחזית המחקר. אנשים הרהרו ודנו בהיבטים הללו דרך נובלות, סרטים ומחזות.


אמנם בשנים האחרונות ניכרות התפתחויות בהקשר הזה, אך הן נובעות בעיקרן מהבשלה של טכנולוגיות המקדמות יכולות מחקר נוירופסיכולוגי. מצטברות עדויות על פעילות מוחית הקשורה באמפתיה, על הקשר בין ההורמון אוקסיטוצין לבין רגשות חברתיים וכיוצא בזה. מגמה זו נושאת תקווה ואולי הבטחה להבנת עולמות שלא היו בחזית המחקר. עדיין התמונה היא בעיקרה תיאורית, מִתאמית, ובעיקר מצומצמת מאוד בהציגה משתנים הניתנים לבקרה מדוקדקת בתנאי מעבדה מבוקרים. כך התמונה הגדולה - האינטגרציה בין המשתנים שהיא "הנעלם" הגדול לגבי מרבית התופעות האנושיות - עדיין חסרה.


כך או כך, ללא ספק קיימת היום מידה גדולה יותר של לגיטימיות לעיסוק בתחום הנקרא "חקר רגשות". באוניברסיטאות שונות פועלים מכוני מחקר העוסקים בחקר רגשות, קיימים שיתופי פעולה בין־תחומיים בחקר רגשות, ואפילו סוגיות כמו קונפליקטים בין־מדינתיים או בין־קבוצתיים נחקרות מזוויות תיאורטיות העוסקות בוויסות רגשות.32


קישורו של הרגש למקורות אבולוציוניים נעשה באופן מרשים במאמר תיאורטי שפרסם לפני כארבעים שנה הפסיכולוג החברתי מאוניברסיטת סטנפורד רוברט זיונץ (Zajonc),33 שבו נטען כי במקרים רבים הרגש "קופץ" לפני עיבוד מידע במוח.


נראה שההבחנה המועילה והמקובלת ביותר בשנים האחרונות היא זו המבחינה בין מערכת 1 - מערכת קבלת ההחלטות, שהיא רגשית, אוטומטית יותר ו"לא מחושבת" (התאהבות) - לבין מערכת 2 המחושבת (קניית מכונית או השקעה בבורסה).34 אנו טוענים כי לרגש יש מקום מרכזי במשיכה למנהיגים, בבחירתם ובהליכה אחריהם. מקומו של הרגש ביחס למנהיגים בולט וניכר אולי יותר במסעות בחירות, כפי שנראה בהמשך - כאשר יש צורך לבחור בין מנהיגים.


התבוננות על מנהיגות ומונהגוּת בראייה אבולוציונית מובילה בסופו של דבר ליסודות שאפיינו את ראשית האבולוציה האנושית, שחלקם אוניברסליים ומשותפים לכל המין האנושי (למשל פחד מנחשים)35 וחלקם התפתחו במסגרת קבוצתית, כך שיש ביניהם הבדלים תרבותיים.36 בספר נדונים הקישורים הללו בהרחבה בהקשר של מנהיגות.


הטיעון הכללי הוא כי המשיכה למנהיגים היא אוניברסלית. פרטים הנחווים על ידי אחרים ככאלה שיש בידם לתת מענה מיטבי לצרכים הראשוניים של קיום וביטחון יהיו יותר "מוּעדים למשיכה". אלה המשדרים אותות בולטים במיוחד בהקשר הזה ייחוו על ידי האחרים ככריזמטיים - קרי, בעלי השפעה רגשית חזקה במיוחד.


מאיפה שואבים אותות כאלה את כוחם? מה עומד מאחורי ההשפעה של אנשים שאנו חווים ככריזמטיים? מה קיים ביסוד ההשפעה המחשמלת של נאום "יש לי חלום" של מרטין לותר קינג? ולהבדיל, מה אפשר לכומר ג'ים ג'ונס להוביל מאות ממאמיניו להתאבד ואפילו להרוג אִתם את ילדיהם? נשים לב שמדובר בתופעה מוכרת, לא בלתי שכיחה בהיסטוריה ובתרבות שלנו, וגם קלה לתיאור (הספרות והקולנוע מלאים בה), ובכל זאת, אנחנו מתקשים מאוד להסבירה.37


לאורך הספר ננסה להראות שהפער בין שכיחות החוויה של השפעה כריזמטית חזקה לבין היכולת להסביר אותה במחקר, מתוך מה שמונח לנגד עינינו, איננו מקרי. נציג את האפשרות כי קשה להבין ולהסביר השפעה כזאת בלי לעלות ברמת הניתוח אל מעבר ליחסי כאן ועכשיו בין בני אדם. זאת אולי הסיבה למקור היווני של המילה כריזמה (מתת אל) ולייחוסים "המאגיים" שלנו כלפיה. ייתכן שלא במקרה התופעה הזאת נחשבת לא רציונלית, מפתיעה וסותרת את חוויית הבחירה החופשית שלנו. זאת משום שמדובר בתופעה השייכת לכללי משחק אחרים, כאלה שבני אדם פועלים לפיהם ומשרתים אותם אבל אינם קובעים אותם; תופעה שהחוקיות שמפעילה אותה קשורה עמוקות לעקרונות התפתחותיים שהם ברמת המין ולא ברמת הפרט. לטענה הזו עשויה להיות תרומה לגישה צנועה וזהירה יותר בכל מה שאמור ב"יצירת גדולה" ו"ייחוסי גדולה".


הקושי בדיון כזה, הנוגע באותות אוניברסליים בולטים בעלי תכלית אבולוציונית ובהשפעתם החזקה, נובע מהעובדה שלמנהיגים כריזמטיים אין קווי מתאר אובייקטיביים וזהים שהם תקפים מעבר לקולקטיבים שונים (למשל גובה). לכריזמה יש גם קשר להבדלים סמליים בין קבוצות, כגון הבדלים בין דתיים וחילונים או הבדלים בין תרבויות לאומיות. ההתבוננות האבולוציונית יכולה להסביר גם את מקור ההבדלים הללו ואת שורשי התפתחותם.


כידוע, הפרט האנושי לא היה היצור החזק והמהיר ביותר במרחב המאבק ההישרדותי. יתרונותיו ההסתגלותיים נבעו מיכולתו לפעול בקבוצה. במעלה האבולוציה של ההומוספיאנס התפתחה תרבות (שפה, נורמות, פרקטיקות), והבחירה של מנהיגים והמשיכה אליהם נעשו מורכבות ומסועפות יותר בהשוואה למשיכה למנהיגים על סמך היסודות ההסתגלותיים הראשוניים. ברם, התבוננות בהתפתחות התרבותית של קבוצות שונות מצביעה על היגיון אבולוציוני המבהיר את היווצרותם של דימויי כריזמה שונים. אמנם גנדי היה מנהיג הודי, אבל ביסוד התפתחותו לסמל מעורר רגשות, למנהיג כריזמטי, קיים היגיון אבולוציוני. טיעון זה רלוונטי גם לגבי מנהיגים בתרבויות אחרות. הסמלים של קולקטיבים שונים (בכלל זאת דימויי מנהיגות) הם מובחנים וייחודיים לקולקטיב, אבל הצורך בסמלים הוא אוניברסלי ויסודותיו מעוגנים גם באבולוציה של הקבוצה. בספר מתוארים התהליכים הללו ואופן ביטוים באופן מפורט.


מבנה הספר


הפרק הראשון, "אבולוציה ורגישות לאותות", מציג את נקודת המוצא התיאורטית, המעוגנת כאמור בפרדיגמה אבולוציונית. האסוציאציה המידית שמעלה המילה "אבולוציה" היא הגותו של צ'רלס דרווין, שתרומתה כידוע עצומה. מעבר להתבוננותו באבולוציה הביולוגית הייתה לצורת החשיבה שהוא תרם השפעה גדולה על פיתוחים תיאורטיים בתחומים שונים, החל ממדעי החברה וכלה בדיסציפלינות כגון מדעי המחשב.38


התבוננותו הגאונית של דרווין באבולוציה מיקדה את תשומת הלב בדינמיקה המתמדת בין סביבה להסתגלות אליה. נקודת מוצא זו כוללת צורך בהבנת רבדים שונים, שלא כולם זכו לאותה רמת ניתוח מושגית ואמפירית. המחקר שהתפתח בעקבות רעיונותיו של דרווין הדגיש את ההתאמה הביולוגית לסביבה, בדגש על התפתחות ביולוגית דיפרנציאלית בסביבות שונות של אקלים, גיאוגרפיה, גיאולוגיה וכיוצא באלה - אולם רעיונותיו של דרווין לא נוצלו במלוא דיוקם בהקשר הזה. בהתייחסותו לסביבה במוצא המינים הציג דרווין את המושג "חללים במשק הטבעי", מה שמכונה בימינו "גומחות", שהן שונות זו מזו מבחינת עתירותם וזמינותם של משאבים היוצרים תנאי הסתגלות שונים. הרעיון הידוע אפוא של וריאציה - גיוון קווי אופי - רלוונטי לפיכך גם להבדלים בין־קבוצתיים, והוא תורם, כפי שמובהר בעבודות שונות, להסבר הבדלים תרבותיים בין קבוצות אנושיות שהתפתחו בגומחות הסתגלותיות שונות.39 התבוננויות כאלה יכולות כמובן לשפוך אור על העדפות ורגישויות שונות של קולקטיבים (למשל, מדוע חברות מסוימות הן יותר קולקטיביסטיות וחברות אחרות הן יותר אינדיווידואליסטיות).40


יתר על כן, תהליכי למידה שהם חלק מההסתגלות לסביבה לא פורטו דיים מעבר לביטוי הביולוגי. לדוגמה, בניסוי שבו פוזרו שערות חתול בקרב עכברים שמעולם לא ראו חתול, הם הגיבו בתגובת בהלה ומנוסה. לא כך הייתה תגובתם כאשר פוזרו בקרבתם שערות של כלב. הנה כי כן, היבט לא פיזי כמו פחד מחתולים (היכולת לייחד אותו) נלמד ועובר מדור לדור.41


ההתבוננות האבולוציונית יכולה לייחד אפוא מקום מרכזי ללמידה בין־דורית שהיא רחבה יותר מהרעיונות האבולוציוניים הראשונים. גם תחושות, נורמות וידע תרבותי עוברים בתהליכי למידה בין־דוריים. ניתן למצוא לכך ביטוי למשל, ברעיונותיו של קרל יונג על ארכיטיפים תרבותיים; ניתן לראות ביטויים של חשיבה כזו בתיאוריה של מקס ובר על ערכים דתיים העוברים מדור לדור ומשפיעים על ההתייחסות לעבודה ולאורחות חיים,42 ויש כמובן הד לרעיון זה בעבודות על העברה בין־דורית של תחושות הנובעות מטראומה קולקטיבית כדוגמת שואת היהודים באירופה או שואת הארמנים.43 הדוגמאות הללו מצביעות על כך שלא רק ה"חומרה" (הביולוגית) עוברת אבולוציה, אלא יש גם למידה בין־דורית באבולוציה התרבותית.44 נקודה זו היא מרכזית בניסיון להסביר תופעות חברתיות שמנהיגות היא אחת מהן.


הספרות שהתפתחה סביב נושאים אלה מאירת עיניים בכך שהיא מראה את צירי ההתפתחות של האבולוציה התרבותית בקרב קולקטיבים שונים. אולם היא חסרה ברמת המיקרו - כיצד הלמידה הזו מתרחשת? כיצד נורמות ופרקטיקות תרבותיות עוברות הלכה למעשה מדור לדור? הניסיונות לחקור ולהמשיג את תהליכי הלמידה הבין־דוריים הללו התפתחו מאוד בשני העשורים האחרונים,45 ויש להם תרומה רבה לפיתוח הטיעונים המוצגים בספר באשר לאופן שבו נוצרת השפעה של מנהיגים כריזמטיים.46


מנהיגים נדונים על ידי חוקרים רבים בהקשרים של זהות, נאמנות, פטריוטיזם לקבוצה. בכל קולקטיב יש רומנטיזציה של מנהיגים. ברם, הליכה אחורה אל ראשית הצירים של התפתחות ההומוספיאנס מצביעה על כך שמבחינה היסטורית, מנהיגות החלה כמנגנון התיאום הפשוט ביותר של הפעילות הקבוצתית.47 זהו למעשה היסוד של כל ארגון. כפי שהראה חוקר הארגונים הנרי מינצברג (Mintzberg) בעבודותיו, ניתן לסווג ארגונים על פי מנגנוני התיאום הקיימים בהם. בארגונים קטנים ניתן לראות בבירור את המנהל־המנהיג כמי שממלא פונקציית תיאום מרכזית.48


מושגים רווחים בספרות העכשווית על מנהיגות, כגון "כיוון" (direction), חיבור אנשים (alignment) ומחויבות (commitment),49 אינם אלא ביטויים הנוגעים לאמצעים לשיפור הפונקציה הראשונית והאוניברסלית הזו. במילים אחרות, התפתחות השפה והיכולות הסמליות של ההומוספיאנס אפשרה את קיומם של ערוצי תקשורת מופשטים ומורכבים יותר, אך ביסודם הם משרתים מטרות קדומות - תיאום הקבוצה.


על רקע זה נרחיב בספר את הדיון ביסודות האוניברסליים של מנהיגות כמניעה שני צירים הסתגלותיים של קבוצות ותרבויות: ציר אופקי של תיאום וסנכרון שיתוף הפעולה של הקבוצה לטובת התמודדותה עם ההווה וציר אנכי של העברת הידע וסמלי הזהות של הקבוצה הלאה לאורך הדורות.


היבטים אוניברסליים אלה מיטשטשים לעתים משום שהבדלי תרבות משתקפים בדימויים שונים של מנהיגים כריזמטיים.50 כך, למשל, צמד החוקרים האמריקאי גרסנר ודיי (Gerstner and Day) השווה בין תפיסות מנהיגות בקרב אוכלוסיות סטודנטים בשמונה מדינות. הם הציגו בפני הנבדקים 59 מאפייני מנהיגות ומצאו כי מידת ההסכמה לגביהם הייתה כה קטנה, עד כי לא ניתן היה להצביע על "דימויי ליבה" מנהיגותיים שקיימת סביבם הסכמה מובהקת. יתר על כן, אף אחד מחמשת מאפייני המנהיגות שדורגו ראשונים במדגם האמריקאי לא דורג בחמישייה המובילה במדגמים האחרים.51


המומחה לטורקיה חי איתן כהן ינרוג'ק היטיב לאפיין בריאיון שנערך עמו את ההיבט התרבותי בהתייחסות הטורקים למנהיגם הכה שנוי במחלוקת במערב - רג'פ טאיפ ארדואן. לשאלת המראיינת, כיצד הטורקים מסכינים עם הארמון בן אלפי החדרים שבנה, עם המטוס הפרטי, עם המוני משרתים, הוא השיב: "טורקים הם לא ישראלים. תחשבי על האימפריה העות'מאנית - הטורקים רגילים לסולטנים, שחיים בארמונות. גם אתאטורק חי בארמון באיסטנבול. בשביל הטורקי הממוצע זה טבעי ששליט יגור בארמון, זה לא נחשב לסממן של שחיתות. להפך, זה מראה שהמדינה מפוארת, שיש לה כוח".52 אולם ההבדלים הללו ברגישות של קולקטיבים שונים לסמלים שונים לא צריכים לטשטש את העיקרון המשותף שלפיו לקבוצות יש צורך בסמלים מלכדים משותפים, הן לטובת לכידותן וחוסנן בהווה (הציר האופקי) והן כבסיס לשימור החוסן הזה בעתיד (הציר האנכי). כפי שנרחיב בהמשך, מנהיגים משרתים את הצורך האוניברסלי הזה בהיותם במידה רבה סוכנים ויצרנים של סמלים מלכדים.


דיון זה גם ממחיש רעיון מרכזי שנדון בספר בהרחבה: רעיון האותות (signals). הזרקור בספר אינו מכוון אל מאפייני אישיותם של מנהיגים, אלא לכוח המשיכה שלהם כפי שהוא בא לידי ביטוי באמצעות אותות הנחווים על ידי המונהגים שרגישים אליהם. יש אותות המסייעים "למשוח" פרטים מסוימים לתפקידי הנהגה באופן בולט במיוחד. חלק מהאותות הם כאמור אוניברסליים יותר וקשורים באופן ברור והדוק לצרכים הראשוניים של הקיום, וחלקם נרכשים בתהליכי הלמידה התרבותית. הבנת הדינמיקה המשולבת של האותות הללו מאירה את שילוב המרכיבים האוניברסליים והתרבותיים שביסוד אותה השפעה הקרויה בפינו "כריזמה". זהו טיעון מרכזי בספר, המודגם באמצעות מחקרים ודוגמאות שונות, שחלקן הן מהידועות בהיסטוריה האנושית.


הפרק השני, "המשיכה למנהיגים", ממקד ומרחיב את הדיון באותות הנחווים על ידי המונהגים כ"אותות של מנהיגות". בפרק מוצגים שני סוגי אותות: הסוג הראשון נוגע לצרכים הראשונים בתהליכי ההסתגלות - לעצם הקיום. אותות אלה משותפים לכל בעלי החיים, הרוצים לראות במישהו מהם כוח היכול להתמודד עם איומי הג'ונגל. ברמות הפרימיטיביות יותר יש לכך אותות פשוטים של גודל ועוצמה פיזית, וברמות המורכבות יותר יש לכך אותות מתוחכמים יותר, אך הם מצביעים על אותו צורך - מענה לאיומים ולאתגרים.


באמצעות דוגמאות מחקריות והיסטוריות הפרק מתאר אותות כאלה, שבקרב המין האנושי הם בהירים יותר בשני מצבים: במצבי משבר ובמסעות בחירות. הרגישות האינסטינקטיבית שלנו לאותות כאלה (למרות מאמצי ההכחשה שלנו) ממחישה את היותנו, בתחילתו של דבר וגם בסופו, "חלק מהג'ונגל", מעולם בעלי החיים. הניתוח מצביע גם על תהליכים אחרים בעלי "היגיון" אבולוציוני, המבהירים מתי פג הקסם של אותות אלה או ליתר דיוק מהם התנאים המאפשרים לקסמם של אותות אלה להתקיים לאורך זמן.


הסוג השני של אותות מנהיגות הוא נרכש. אלו הם אותות שאינם קשורים לכאורה ישירות להקשר הביולוגי האינסטינקטיבי של הפרט הבודד, אלא הם נרכשים במסגרת ההתפתחות הקבוצתית לאורך השנים. דהיינו, מדובר באותות שעשויים לעורר רגשות בציבור אחד ולא בהכרח יעוררו רגשות בציבור אחר. בדומה לסמלים מתחומי חיים שונים, כגון דגל, קבוצת כדורגל או שירים, המעוררים רגשות שונים בקבוצות שונות, גם למנהיגות יש אותות בעלי סמליות שונה, המעוררים תגובות רגשיות דיפרנציאליות.


לפני הדיון על השפעתם של אותות כאלה, הפרק מנסה לדייק את תחולת המושג עתיר הדיונים והמחקר "תרבות" בהקשר הספציפי של הדיון. תרבות מנותחת כאן בהקשר של תגובתיות הבאה לידי ביטוי בהעדפות ובקבלת החלטות - היבטים שהם כמעט אוטומטיים וגם משותפים, כאמור, לקבוצה מסוימת אך לא בהכרח לקבוצה אחרת המאופיינת בנורמות תרבותיות שונות (למשל, קבוצות אתניות שונות). בפרק מודגמים ההיבטים הרלוונטיים לאפיון אותות תרבותיים של מנהיגות.


הפרק השלישי, "כריזמה", מגייס את התובנות המוצגות בפרקים הקודמים לגבי "אותות מנהיגות" ומקורותיהם להדגמה ולניתוח המקרים היותר מובהקים של השפעה - מקרים המדגימים בעליל מנהיגות כריזמטית.


אנו משתמשים בסכמה בסיסית שכינינו אותה "נזקקות וגדוּלה" - זוהי סכמה גנרית המתארת למשל מצב יחסים בין תינוק (נזקק), המשדר אותות מצוקה כשהוא מפוחד או רעב, לבין דמות מטפלת ("דמות גדולה") המגיבה למצוקות הללו, ועושה זאת טוב יותר ככל שהיא מיטיבה לזהות את אותות המצוקה. זוהי הסכמה הבסיסית של מחקרי ההיקשרות (attachment) בפסיכולוגיה ההתפתחותית.53 משמעויות שונות של מצב סכמתי זה נבחנו במאות מחקרי פסיכולוגיה התפתחותית. עיון במחקרים על מנהיגות מצביע על קיומה של סכמה כזו גם בהתייחס למנהיגים. סכמה ראשונית כזאת ניכרת באופן בולט במצבי משבר. כאן מתגלה בבהירות ההשפעה של אותות אוניברסליים ראשוניים בדינמיקה של היחס למנהיגים.


אלא שאין זו כל התמונה (כפי שמראה הפרק השני). בני אדם ניחנים מלידתם ברגישות לאותות תרבותיים ולהוויה הקבוצתית, ואף ממשיכים לפתח רגישות כזו בהמשך הדרך, והרגישות הזאת מהותית ל"צריכת" מנהיגות וכריזמה. עבור הדיון במרכיב הזה נבחרו מטבע הדיון דוגמאות מובחנות ואף קיצוניות של כריזמה, שכן דוגמאות כאלה הן בחזקת "עדשה מגדלת" המראה את המשתנים והתהליכים שתוארו באופן ברור יותר.


מבין המחקרים והדוגמאות הנדונים בפרק יש הרחבה של הדיון בדוגמה של היטלר. זאת משום שראשית, מדובר במנהיגות כריזמטית שהיא לכל הדעות בולטת במיוחד; שנית, נסיבות התרחשותה מספקות שפע של נתונים אמפיריים שספק אם יש כדוגמתם ביחס למנהיג כריזמטי אחר; שלישית, למרות האמור לעיל, הפרשנות לגבי הכריזמה של היטלר היא מורכבת, רב־תחומית ומציגה טיעונים סותרים. באמצעות הדוגמה המורכבת של היטלר, המערכת המושגית המוצגת כאן פותחת צוהר להתבוננות מכלילה יותר על העקרונות שביסוד תופעת הכריזמה.


הפרק הרביעי, "הרהורים ושאלות לא פתורות", דן בסוגיות מרכזיות שטיעוני הספר לא כיסו או שעשויות להשתמע מהן הנחות שיש לתת עליהן את הדעת. ההתבוננות במונהגים כאבני היסוד להבנת תופעת המנהיגות וניתוח התהליכים הפסיכולוגיים והאבולוציוניים שביסוד הצורך של מונהגים במנהיגים מעלים כמובן את השאלה הבאה: אם ברירת המחדל האבולוציונית היא להיות מונהג, מדוע יש פרטים שיוצאים מדפוס זה ונעשים מנהיגים? בכך עוסקת הסוגיה הראשונה של הפרק.


הסוגיה השנייה מרחיבה את הדיון בהקשר שהוא הרבה יותר מורכב לגבי המין האנושי בהשוואה לפרדיגמה של סביבה והסתגלות בקרב בעלי חיים. יכולתו של ההומוספיאנס לזהות סביבות שונות, וכן יכולתו יוצאת הדופן ללמוד, הופכות את הדיון למורכב הרבה יותר בהשוואה לסוגיות ההסתגלות של יונקים אחרים. אשר על כן, מנהיגות, בהיותה אחד המכניזמים של הקיום האנושי והתפתחותו בקבוצות, היא מורכבת יותר לניתוח, בהשוואה למשל למשכוכית המובילה את העדר. חלק מתהליך ההובלה קשור בהבנה של אפקט צירוף המרכיבים הפילוגנטיים (אלו הקשורים להתפתחות המין כולו, והם יותר אוניברסליים) והסמליים (היותר נלמדים, קבוצתיים וייחודיים לקבוצה ותרבות) הטבועים במונהגים. הבהרת משפט כללי זה (שאולי הוא סתום במידת מה בשלב זה) באמצעות דוגמאות ומחקרים היא למעשה ליבת הספר.


לבסוף, המלצה שמצאנו לנכון להציג לגבי אופן הקריאה וההתייחסות לתוכני הספר. ישנן תופעות שהן יותר "גשטלטיות". לאמור: התמונה גדולה מסך חלקיה הפרטניים. מנהיגות, ובוודאי כריזמה, גם היא תופעה כזו בעינינו. המחקר בתחום זה התמקד תמיד בחלקים ספציפיים, ובמקרים רבים, כפי שצוין, בחלקים שקל יותר לצפות בהם ולמדוד אותם, כאלה הנמצאים "מתחת לפנס". המלצתנו היא אפוא לא להניח שכל פרק משמש בסיס לפרק הבא בהתפתחות ליניארית אל התופעה השלמה. ניתן אולי לדמות את הקריאה בספר זה לספרי ריגול או ספרי בלשים. כל פרק מוסיף מידע, אבל התמונה השלמה, המחברת בין חלקי המידע המצטברים, מתבהרת רק בסוף. כך לפחות אנו מקווים.