הקנדי הצעיר, שלא נראה בן יותר מחמש־עשרה, היסס במשך זמן רב מדי. לרגע קפוא אחד הפסיקו רגליו לנוע על בולי העץ שצפו באגן שמעל עיקול הנהר, ולפני שמישהו הצליח לתפוס את ידו המושטת הוא החליק כולו אל מתחת למים. אחד מהודפי העצים שלח את ידו לעבר שערו הארוך של הנער -
אצבעותיו של האיש המבוגר גיששו במים הצוננים שהיו סמיכים, מרקִיים כמעט, ושקליפות שנשרו מגזעי העץ צפו בהם. לפתע התנגשו שני בולי עץ בעוצמה בזרועו של האיש שניסה להציל את הילד, ושברו את מפרק כף ידו. שטיח בולי העץ הנעים סגר על הקנדי הצעיר שלא הגיח יותר אל מעל פני המים. דבר לא צץ מעל המים החומים, לא יד ואף לא אחד ממגפיו.
חותרי הנהר שיחררו במוטותיהם את בול העץ המרכזי שחסם את מעבר העצים במים, וכעת היה עליהם לנוע בזריזות וללא הפסקה. אם היו עוצרים ולו לשנייה אחת או שתיים, היו נופלים אל הזרם העז. הודפי העצים היו יכולים להיפצע באורח קטלני ולמות בין הבולים עוד לפני שהספיקו לטבוע - אבל מוות בטביעה היה שכיח יותר.
הטבח ובנו בן השתים־עשרה, שעמדו על גדת הנהר, שמעו את קללותיו של הודף העצים שמפרק כף ידו נשבר, ומייד התחוור להם שמישהו נמצא בצרה גדולה יותר מאשר המחלץ הכושל, ששיחרר את ידו הפצועה והצליח להשיב לעצמו את שיווי המשקל על בולי העץ הצפים. חבריו התעלמו ממנו. הם נעו בצעדים קטנים ומהירים לעבר היבשה, וקראו בשמו של הילד האבוד. בד בבד תקעו ללא הרף את המוטות המחודדים שלהם במים, והדפו את בולי העץ הצפים מהם והלאה. רוב אנשי הנהר בחרו בדרך הבטוחה ביותר אל היבשה, אבל בנו של הטבח התמלא תקווה וחשב שהם מנסים ליצור מרווח רחב מספיק שדרכו יוכל הקנדי הצעיר להגיח. אך למען האמת, רק מרווחים מקוטעים נותרו כעת בין בולי העץ. הילד שאמר להם שהוא "אנג'ל פּוֹפּ מטורונטו" נעלם במהירות.
"זה אנג'ל?" שאל הילד בן השתים־עשרה את אביו. אפשר היה לטעות ולחשוב שהילד הזה, שצבע עיניו חום־כהה והבעת פניו רצינית עד מאוד, הוא אחיו הצעיר של אנג'ל, אך לא היה אפשר לטעות בדמיון המשפחתי שנשא בן השתים–עשרה לאביו הדרוך תמיד. הילה של דאגה מרוסנת אפפה את הטבח, כאילו ציפה תמיד לאסונות לא צפויים, והיה משהו בסבר הפנים הרציני של בנו ששיקף את זה. למעשה, הילד דמה כל כך לאביו עד שכמה מאנשי היער אף הביעו את פליאתם כשראו שלהליכתו של הבן לא התווספה הצליעה הבולטת של אביו.
הטבח ידע היטב שהקנדי הצעיר הוא זה שנפל אל מתחת לבולי העץ. הטבח הזהיר את הודפי העצים ואמר להם שאנג'ל ירוק מדי לעבודה בנהר; הצעיר לא היה צריך לנסות לשחרר את חסימת העצים, אבל הילד היה כנראה להוט לרצות את ההודפים, ואולי הם לא הבחינו במעשיו.
לדעתו של הטבח, אנג'ל פופ היה ירוק מדי (ומגושם מדי) בשביל לעבוד בקרבת הלהב הראשי במנסרה. היה זה תחום אחריותו הבלעדי של הנַסָר, שתפקידו דרש מיומנות רבה. גם הפעלת המקצועה במנסרה דרשה מיומנות יחסית, אף שלא היתה מסוכנת במיוחד.
העבודות שלא דרשו מיומנות רבה אך צפנו בחובן סכנות לא מעטות היו גלגול בולי העץ מסיפון העצים אל המספנה ומשם לכַן המסור, או פריקת העצים מהמשאיות. לפני המצאת המַטְעֵנות המכניות היו העובדים פורקים את בולי העץ על ידי שחרור המוטות הגבוהים שסגרו עליהם בצידי המשאית, כך שמטען שלם התגלגל למטה בבת־אחת. אך לעיתים המוטות נתקעו, וכשניסו הגברים לשחררם, הם נלכדו מתחת למפולת בולי עץ.
הטבח חשב שאנג'ל לא היה צריך לקבל שום תפקיד שיציב אותו בקרבת בולי עץ נעים. אבל בדומה לטבח ולבנו, גם העובדים האחרים בחברה חיבבו את הקנדי הצעיר, ואנג'ל אמר שמשעמם לו לעבוד במטבח. הנער דרש עבודה פיזית יותר, והוא אהב לשהות בחוץ.
שאון החבטות שעלה מזירוז בולי העץ במוטות המחודדים נקטע באחת בצעקותיהם של אנשי הנהר שאיתרו את המוט של אנג'ל - במרחק של יותר מחמישים מטר מהמקום שבו נעלם הילד. המוט, שאורכו כמעט חמישה מטרים, צף לבדו במקום שאליו סחף אותו זרם הנהר, הרחק מבולי העץ.
הטבח ראה שחותר הנהר שמפרק כף ידו נשבר ירד אל היבשה כשהוא סוחב את המוט שלו בידו הבריאה. הוא שמע את זרם הקללות המוכר, וכשראה את שיער ראשו וזקנו הסבוכים הבין שהאיש הפצוע הוא קֶצ'אם, שהכיר מקרוב את אופייה הבוגדני של הדיפת העצים בנהר.
היה זה חודש אפריל. זמן לא רב חלף מאז הפשרת השלגים האחרונה ותחילתה של עונת הבוץ, אבל רק לאחרונה נשבר הקרח באגן הנהר למעלה, ובולי העץ הראשונים נפלו אל הזרם הקפוא של האגן באגמי דַאמֵר. הנהר היה קר כקרח ועלה על גדותיו, ורבים מאנשי היער גידלו זקנים עבים ושיער ארוך שהעניקו להם הגנה מצומצמת מפני הזבובים השחורים מוצצי הדם שיופיעו באמצע חודש מאי.
קֶצ'אם שכב על גבו על גדת הנהר, ונראה כמו דוב שעלה על החוף. שטיח בולי העץ צף וחלף על פניו. נראה היה כאילו מצבור העצים הוא סירת הצלה, וההודפים שבנהר הם ניצולים מספינה טרופה בלב ים - למעט העובדה שהים לא הפסיק לשנות את צבעו מחום ירקרק לשחור מכחיל. המים בנהר המפותל היו עשירים בטאנין.
"לכל הרוחות, אנג'ל!" הוא צעק לאחור. "אמרתי, 'תזיז את הרגליים, אנג'ל. אתה חייב להמשיך להזיז את הרגליים שלך!' אח, לכל הרוחות!"
המשטח הרחב של בולי העץ לא היה לסירת ההצלה של אנג'ל. הוא בוודאי טבע או נמחץ למוות באגן שמעל עיקול הנהר, אף שהודפי העצים (ובהם קצ'אם) ימשיכו לעקוב אחר מצבור העצים לפחות עד למקום שבו נשפך הנהר המפותל אל מאגר פּוֹנְטוּק בסכר האישה המתה. סכר פונטוק שבנהר אַנְדְרוֹסְקוֹגִין הוא שיצר את המאגר. לאחר שבולי העץ השתחררו אל האנדרוסקוגין, הם נפגשו שוב בעמדות מיון הגזעים מחוץ למילאן. בברלין צנח האנדרוסקוגין מגובה של שישים מטר בתוך פחות מחמישה קילומטרים. שני בתי־חרושת לנייר פיצלו את זרם הנהר בעמדות המיון בברלין. לא היה אפשר שלא לדמיין את אנג'ל פופ הצעיר מטורונטו עושה את דרכו לשם.
***
החשכה ירדה. הטבח ובנו עדיין ניסו להציל שאריות מזון לארוחות של מחר מהצלחות הרבות שבהן לא נגעו העובדים. הם היו בחדר האוכל הקטן שבהתיישבות - בבית האוכל שלהם, שניצב במקום שנהגו לקרוא לו עיירת הנהר המפותל, שהיתה קצת יותר גדולה ורק מעט פחות ארעית ממחנה של חוטבי עצים. עד לפני זמן לא רב חדר האוכל של מובילי העצים לא היה כלל חדר. בימים עברו נקבע מטבח נייד בחלקה האחורי של משאית, ובמשאית אחרת, שנעה תמיד יחד איתה, היה אפשר להקים ולפרק חדר אוכל שלם על כל חלקיו. זה היה בימים שבהם המשאיות העבירו את המחנה ממקום למקום על הנהר המפותל, אל האזור שבו יעבדו הודפי העצים בהמשך.
בימים ההם, למעט בסופי שבוע, אנשי הנהר חזרו רק לעיתים רחוקות אל עיירת הנהר המפותל כדי לאכול או לישון. טבח המחנה בישל מדי פעם בתוך אוהל. הכול היה צריך להיות נייד לחלוטין. אפילו המחסים לשינה נקבעו בחלקן האחורי של המשאיות.
איש לא ידע כעת מה עומד לעלות בגורלה של עיירת הנהר המפותל הנובלת, שניצבה באמצע הדרך שבין אגן הנהר לאגם דאמר. עובדי המנסרה ובני משפחותיהם התגוררו בה, וחברת כריתת העצים הקימה צריפי מגורים לעובדים הזמניים יותר, שכללו לא רק את הצרפתים־הקנדים הנודדים, אלא גם את מרבית הודפי העצים והחוטבים. החברה גם הקימה לטבח ולבנו מטבח מאובזר יותר וחדר אוכל אמיתי, שהיו יחד לבית האוכל שהוזכר לעיל. אבל כמה זמן זה עוד יימשך? אפילו בעליה של חברת העצים לא ידע.
בימים אלה עברה תעשיית העץ תהליך של שינוי. יום אחד כל עובד בעסקי כריתת העצים יוכל לחזור ללון בביתו עם רדת הלילה. מחנות החוטבים (ואפילו ההתיישבויות הגדולות יותר, כמו עיירת הנהר המפותל) גססו. הביתנים עצמם נעלמו. אותם צריפונים משונים שאפשר היה לישון ולאכול בהם, ואף לאפסן בתוכם ציוד, לא נעו רק על גלגלים או על מערכות זחלים או הוקמו על משאיות. לעיתים קרובות הם הועלו על דוברות וסירות, ונעו בקרבת הודפי העצים.
שוטפת הכלים האינדיאנית שעבדה אצל הטבח סיפרה לפני זמן רב לבנו הצעיר שמקור המילה wanigan, כך הם קראו לביתנים הללו, הוא בניב האבֶּנאקי, ובעקבות כך החל הילד לתהות אם שוטפת הכלים עצמה שייכת לשבט אבנאקי. אבל אולי היא ידעה רק במקרה מהו מקור המילה, או פשוט טענה שהיא יודעת (בנו של הטבח למד בבית־הספר עם ילד אינדיאני שסיפר לו שמקורה הוא בניב האַלגונאקי).
עבודתם של חותרי הנהר, כל עוד המשיכה להתקיים, החלה בזריחה והסתיימה עם רדת החשכה. נוהלי חברת הכריתה קבעו שיש להאכיל את הגברים ארבע פעמים ביום. בעבר, כאשר לא היה אפשר לקרב את הביתנים אל הנהר, שתי הארוחות שהוגשו באמצע היום הובלו רגלית אל החותרים. הארוחה הראשונה והארוחה האחרונה הוגשו במחנה הראשי - בימינו, בבית האוכל. אבל בשל חיבתם לאנג'ל, רבים מהחותרים ויתרו הלילה על ארוחתם האחרונה. כל הערב המשיכו לעקוב אחר מצבור העצים, עד שהחשכה הכריחה אותם להסתלק - אבל לא היתה זו רק החשכה, אלא גם המודעות ההולכת וגוברת בקרב הגברים לכך שאיש מהם אינו יודע אם סכר האישה המתה פתוח. יכול להיות שבולי העץ - שכנראה סחבו איתם את אנג'ל - כבר צפו מהאגן שנקווה מתחת לעיירת הנהר המפותל אל מאגר פונטוק, אבל לא אם סכר האישה המתה סגור. ואם סכר פונטוק וגם סכר האישה המתה פתוחים, אז גופתו של הקנדי הצעיר תשוט לה פזורת איברים ובחיפזון היישר אל האנדרוסקוגין. איש לא ידע יותר טוב מקצ'אם שהסיכויים שאנג'ל יימצא שם אינם גדולים.
הטבח ידע לזהות את הרגע שבו חדלו הודפי העצים מחיפושיהם. מבעד לדלת הרשת שבמטבח הוא שמע אותם משעינים את המוטות המחודדים שלהם על קיר בית האוכל. כמה מהמחפשים העייפים מצאו את דרכם אל צריף האוכל אחרי החשכה; ליבו של הטבח לא נתן לו להשיב את פניהם ריקם. העובדים שנשכרו לעזור לו הלכו הביתה - כולם למעט שוטפת הכלים האינדיאנית שנשארה עד מאוחר במרבית הלילות. הטבח, ששמו המסובך היה דומיניק בָּאצָ'גָלוּפּוֹ - או "קוּקי", כפי שקראו לו הגברים כדרך שגרה - הכין לגברים ארוחת ערב מאוחרת, ובנו בן השתים־עשרה הגיש להם אותה.
"איפה קצ'אם?" שאל הילד את אביו.
"הוא הלך כנראה לטפל ביד שלו," השיב הטבח.
"הוא בטח רעב," אמר הילד בן השתים־עשרה. "אבל קצ'אם ממש קשוח."
"הקשיחות שלו מרשימה יחסית לשתיין," הסכים דומיניק, אבל חשב שאולי קצ'אם לא מספיק קשוח כדי להתמודד עם זה. אובדנו של אנג'ל פופ יהיה קשה מאוד לקצ'אם, חשב הטבח, מאחר שהודף העצים הוותיק לקח את הקנדי הצעיר תחת חסותו. הוא שמר על הילד, או לפחות ניסה.
שיער ראשו וזקנו של קצ'אם היה השחור מכול - בגוון חרוך וכהה של פחם, שחור יותר מפרוותו של דוב שחור. הוא התחתן בגיל צעיר -
ויותר מפעם אחת. הוא לא שמר על קשר עם ילדיו, שבגרו והלכו לדרכם. קצ'אם התגורר באחד הצריפים במגורי העובדים או באחת מכמה אכסניות רעועות או בביתן שהיה בבעלותו - כלומר, בחלק האחורי של הטנדר שלו, שם כמעט קפא למוות בלילות החורף שבהם איבד את הכרתו כשהוא שיכור לחלוטין. אבל קצ'אם הקפיד להרחיק את אנג'ל מהאלכוהול, וגם הצליח להדוף מהקנדי הצעיר לא מעט מהנשים המבוגרות שבילו במה שנקראו אז אולמות הריקודים.
"אתה צעיר מדי, אנג'ל," שמע הטבח את קצ'אם אומר לנער. "חוץ מזה, אתה יכול לחטוף כל מיני דברים מהגברות האלה."
קצ'אם בוודאי יודע זאת היטב, חשב הטבח. דומיניק ידע שקצ'אם גרם לעצמו נזק רב יותר מאשר שבירת מפרק כף היד בנהר.
הלחישה הארוכה וההבהוב המקוטע של המבער המרכזי בתנור הגז שבמטבח - גַרְלֶנְד ישן עם שני תאי אפייה, שמונה להבות, וגריל שחור מפיח מעל - היוו רקע מושלם לקינותיהם של הודפי העצים מעל צלחות ארוחת הערב המאוחרת שלהם. הם הוקסמו מהילד שנעלם ואימצו אותו כפי שבוודאי היו מאמצים חיית מחמד אבודה. גם הטבח הוקסם ממנו. אולי ראה בנער העליז איזה גלגול עתידי של בנו בן השתים־עשרה - כי פניו של אנג'ל היו מוארות ועטו עליהן הבעה של סקרנות כנה, ולא ניכר בהן שמץ מהזעפנות הדוקרנית שנדמה שייסרה כמה מהבחורים הצעירים בגילו שעבדו בנהר המפותל, הגס והמחוספס.
זה היה יוצא דופן במיוחד משום שהצעיר סיפר להם שלאחרונה ברח מהבית.
"אתה איטלקי, לא?" שאל דומיניק באצ'גלופו את הנער.
"אני לא מאיטליה, אני לא מדבר איטלקית - אתה לא באמת איטלקי אם אתה מגיע מטורונטו," ענה אנג'ל.
הטבח נצר את לשונו. דומיניק ידע קצת על האיטלקים בבוסטון; נדמה שכמה מהם לא הצליחו להחליט עד כמה הם באמת איטלקים. והטבח ידע שאנג'ל, בארץ הישנה, היה יכול להיות אנג'לוֹ (כשדומיניק היה ילד קטן, אמא שלו קראה לו אנג'לוּ - במבטא הסיציליאני שלה זה נשמע כמו אנ־ג'־לוהוּ).
אבל אחרי התאונה הם לא מצאו שום מסמך שנשא את שמו של אנג'ל פופ; בין חפציו המועטים של הילד לא היה כל ספר או מכתב שיאמתו את זהותו. אם היתה לו תעודה מזהה כלשהי, היא שקעה אל אגן הנהר יחד איתו - בוודאי בכיס מכנסי הג'ינס שלו - ואם הם לא ימצאו את הגופה, הם לא יוכלו להודיע על התאונה למשפחתו של אנג'ל, או למי שממנו ברח הילד.
אנג'ל פופ חצה את הגבול הקנדי לניו־המפשייר, אף כי לא ברור אם עשה זאת בזהותו האמיתית ובאופן חוקי או לא. הוא גם לא הגיע כמו כולם - אנג'ל לא בא מקוויבק. הוא הדגיש שהוא מאונטריו - הוא לא היה צרפתי־קנדי. הטבח מעולם לא שמע את אנג'ל אומר מילה אחת בצרפתית או באיטלקית, והצרפתים־הקנדים לא רצו כל קשר עם הילד שברח מביתו - הם ככל הנראה לא חיבבו אנגלים–קנדים. אנג'ל, מצידו, שמר על מרחק מהצרפתים; לא נראה שהוא חיבב את הקוויבקים יותר משהם חיבבו אותו.
דומיניק כיבד את פרטיותו של הילד; כעת הצטער הטבח שלא ידע יותר על אנג'ל פופ ומהיכן הגיע. אנג'ל היה חבר אמיתי ובעל מזג נוח לבנו בן השתים־עשרה של הטבח, ששמו היה דניאל - או דני, כפי שאנשי הנהר והמנסרה קראו לו.
כמעט כל גבר בגיל העבודה בנהר המפותל הכיר את הטבח ואת בנו -
גם חלק מהנשים הכירו אותם. לדומיניק לא היתה ברירה אלא להכיר כמה נשים - בעיקר כדי שהן יעזרו לו לשמור על בנו - כי הטבח איבד את אשתו, אמו הצעירה של דני, לפני כעשור, עשור שכעת נדמה לו כנצח.
דומיניק באצ'גלופו חשב שלאנג'ל היה ניסיון כלשהו בעבודת המטבח. הוא אמנם ביצע את העבודה באופן משונה למדי, אבל הוא לא התלונן, ותנועותיו החסכוניות העידו על היכרות קרובה עם הכלים והחומרים. עם זאת, הוא שב והצהיר בגלוי על השעמום שחש בכל פעם שהיה עליו לבשל, ואף נטה לחתוך את עצמו על קרש החיתוך.
מלבד זאת, הקנדי הצעיר קרא ספרים. הוא שאל ספרים רבים שהיו שייכים לאשתו המנוחה של דומיניק, ולעיתים קרובות הקריא אותם לדניאל. קצ'אם טען שאנג'ל הקריא לדן הקטן את ספריו של רוברט לואיס סטיבנסון "הרבה יותר מדי" - לא רק את 'החטוף' ואת 'אי המטמון', אלא גם את 'סנט איב', הרומן האחרון והלא־גמור שכתב על ערש דווי ושלדעתו של קצ'אם היה צריך להיקבר עם הסופר. בזמן שבו התרחשה התאונה בנהר הקריא אנג'ל לדני את 'הספינה הטרופה' (קצ'אם עדיין לא חיווה את דעתו על הרומן הזה).
טוב, יהיה אשר יהיה סיפור חייו של אנג'ל פופ, ברור למדי שהוא למד בבית־ספר במשך זמן־מה - יותר ממרבית החוטבים הצרפתים־הקנדים שהטבח הכיר (ואף יותר ממרבית עובדי המנסרה והחוטבים המקומיים).
"למה אנג'ל היה צריך למות?" שאל דני את אבא שלו. בן השתים־עשרה עזר לאביו לנקות את שולחנות האוכל לאחר שהחותרים סיימו את ארוחתם המאוחרת והלכו לישון או אולי לשתות. ואף על פי ששוטפת הכלים האינדיאנית עבדה בבית האוכל עד שעת לילה מאוחרת, הרבה אחרי שעת השינה של דני, נראה שהיום סיימה את מטלותיה; היא בוודאי כבר חזרה בטנדר שלה אל העיירה.
"אנג'ל לא היה צריך למות, דניאל, זו היתה תאונה נמנעת." אוצר המילים של הטבח כלל התייחסויות רבות לתאונות נמנעות, ובנו בן השתים־עשרה הכיר יתר על המידה את דעותיו הקודרות והפטליסטיות של אביו באשר לנטייתו של המין האנושי לשגות ולטעות - והוא הדגיש במיוחד את פזיזותם של הצעירים. "הוא היה ירוק מדי בשביל להדוף עצים בנהר," אמר הטבח, כאילו זה כל מה שאפשר לומר על כך.
דני באצ'גלופו ידע היטב מהן דעותיו של אביו באשר לכל הדברים שבשבילם אנג'ל, או כל נער אחר בגילו, היה ירוק מדי. הטבח רצה להרחיק את אנג'ל גם ממוטות הנעיצה (התוסף החשוב ביותר למוטות הנעיצה היה וו שנע על ציר ואיפשר לגלגל בול עץ כבד ביד).
לדעתו של קצ'אם, "הימים ההם" היו הרי סכנות. הוא טען שהעבודה עם הסוסים שהוציאו את המגררות מיערות החורף היתה מסוכנת. בחורף טיפסו חוטבי העצים על ההרים. הם היו כורתים את העצים, ועד לפני זמן לא רב נעזרו בסוסים כדי לגרור החוצה את בולי העץ, אחד בכל פעם. המגררות, שהיו למעשה עגלות משא נטולות גלגלים, נגררו על השלג הקפוא שאליו אפילו פרסות הסוסים לא הצליחו לחדור משום שהחריצים בנתיבי ההובלה שבו וכוסו שלג מדי לילה. לאחר מכן נמס השלג והחלה עונת הבוץ, ו"בזמנו", כפי שנהג קצ'אם לומר, הופסקה כל העבודה ביערות.
אבל גם זה התחיל להשתנות. מאחר שהציוד המכני החדש היה יכול לפעול גם בתנאים בוציים, ולהגיע למקומות רחוקים יותר בדרכים משופרות שבהן היה אפשר לנוע בכל העונות, עונת הבוץ עצמה נעשתה בעייתית פחות, והסוסים פינו את מקומם לדחפורים.
הדחפורים איפשרו לפרוץ דרך ישר אל אזור הכריתה, שממנו הוצאו בולי העץ על גבי משאיות. המשאיות העבירו את העצים לנקודת צניחה מרכזית על הנהר, או לאגם או בריכה; למען האמת, התעבורה בכבישים המהירים תדחק בקרוב גם את רגליהם של הודפי העצים. נעלמו הימים שבהם נעזרו בכננת מרסנת כדי לבלום את הסוסים במורד המדרונות התלולים. "החבר'ה היו יכולים להחליק על המותניים שלהם," סיפר קצ'אם לדן הצעיר (קצ'אם העדיף לעבוד עם שוורים, משום אחיזתם היציבה בשלג העמוק, אבל השימוש בשוורים מעולם לא היה נרחב).
גם מסילות המשא נעלמו מהיערות. המסך ירד עליהן בעמק פֶּמיג'וואסט ב-1948, השנה שבה נהרג אחד מבני־דודיו של קצ'אם מפגיעת קטר מתוצרת שֶיי בבית־החרושת לנייר במפלי לִיבֶרְמוֹר. הקטר שקל חמישים טונות, ונעזרו בו כדי לגרור את המסילה האחרונה מהיער. אדני המסילות פינו את מקומם לדרכים איתנות שעליהן נסעו המשאיות שהגיעו בשנות החמישים, אף שקצ'אם עדיין זכר רצח שאירע על מסילת הרכבת בנהר בִּיבּ - כשעוד היה עגלון שישב מאחורי ארבעה סוסים רתומים ונהג מזחלת שנגדשה בבולי אשוחית צעירה. קצ'אם גם שימש עגלון באחד מקטרי לוֹמְבַּרְד הראשונים שהונעו בקיטור - בימים שבהם עדיין ניווט אותו סוס. הסוס כיוון את המגלשיים הקדמיים של הקטר, והעגלון ישב בקדמת מטען בולי העץ; דגמים מאוחרים החליפו את הסוס והעגלון בהגאי שניצב ליד ההגה. דני באצ'גלופו ידע שקצ'אם היה גם הגאי. קצ'אם כנראה עשה הכול.
כעת הפכו נתיבי ההובלה של הלומברד הקשיש סביב הנהר המפותל לדרכי תעבורה למשאיות, אף שכמה קטרי לומברד רעועים ננטשו באזור (עדיין ישנו אחד שניצב זקוף בנהר המפותל, ואחר, הפוך על צידו, במחנה החוטבים באגם דאמר המערבי - או בפאריס, כפי שנקראה ההתיישבות בדרך כלל, על שם מפעל העץ פאריס שבפאריס, מיין.
נהר פיליפס זרם אל פאריס ואל האָמוֹנוּסאק - ומשם אל נהר קונטיקט. אנשי הנהר הדפו בולי עץ שנכרתו מעץ קשה לאורך הפיליפס לפאריס, ולפעמים גם עץ רך. המנסרה בפאריס עבדה אך ורק עם עצים קשים - מאחר שהחברה במיין ייצרה מזחלות - ובמחנה החוטבים בפאריס, שם פעלה מנסרה שהופעלה בקיטור, הפכו את סככת הסוסים לחדר מכונות. גם ביתו של האחראי על המנסרה ניצב שם, עם צריפי שינה ששימשו שבעים וחמישה גברים, חדר אוכל, וכמה בתי מגורים בסיסיים למשפחות -
וכמובן, מטע עצי התפוח ובית־הספר שהעידו על חזון אופטימי כלשהו. מאחר שבעיירת הנהר המפותל לא הוקם שום בית־ספר, וגם לא היה בה אף אדם אופטימי דיו כדי לנטוע בה עצי תפוח, הדעה הרווחת (בעיקר בפאריס) היתה שמחנה החוטבים הוא קהילה מתורבתת יותר וזמנית פחות מעיירת הנהר המפותל.
אף מגלה עתידות לא היה טיפש דיו כדי לעמוד על קו פרשת המים שבין שתי ההתיישבויות ולנבא הצלחה או אריכות ימים למי מהן. דני באצ'גלופו שמע את קצ'אם מכריז על אבדון מובטח למחנה החוטבים בפאריס וגם לעיירת הנהר המפותל. אבל קצ'אם "לא קיבל את הקִדמה בסבר פנים יפות" - כפי שהזהיר הטבח את בנו. דומיניק באצ'גלופו לא ניחן ביכולת לספר סיפורים, ומפעם לפעם הטיל ספק בכמה מסיפוריו של קצ'אם. "דניאל, אל תרוץ לקנות את הגרסה של קצ'אם," היה אומר.
האם דודתו של קצ'אם, חשבת במקצועה, באמת נהרגה תחת מפולת של ערימת להבים במחרטה במילאן? "אני לא בטוח שיש בכלל, או שהיתה פעם, מחרטה במילאן, דניאל," הזהיר הטבח את בנו. ולפי דבריו של קצ'אם, סערת ברקים אחת הרגה ארבעה אנשים במנסרה שבסכר החיצוני באגם דאמר - הגבוה והגדול שבאגמי דאמר. הברק פגע בקרון משא של בולי עץ. "מעמיס הבולים והסדרן, וגם הנסר שהיה אחראי למסור הסרט, ואפילו המנקֶה, כולם נהרגו מפגיעת ברק אחת," סיפר קצ'אם לדני. עדי ראייה צפו במנסרה עולה כולה באש.
"אני מופתע מכך שבין הקורבנות לא היה עוד קרוב משפחה של קצ'אם, דניאל," הצליח דומיניק לומר.
ואכן, בן־דוד נוסף של קצ'אם צנח אל הלהב המשסע במנסרת עצים רכים; הגולגולת של דודו רוצצה בעת מעופו של בול עץ באורך מטר וחצי במנסרת חיתוך שבה קוצרו בולי האשוחית לאורכם הנדרש בתעשיית הנייר. ופעם צפה באגם דאמר כננת שהונעה בקיטור. נעזרו בה כדי לקבץ בולי עץ בכניסה למנסרה בסכר החיצוני, אבל המנוע התפוצץ. באביב, לאחר שנמס השלג, נמצאה אוזן אדם קפואה על אי במרכז האגם, שכל עציו נשרפו בפיצוץ. לאחר מכן, סיפר קצ'אם, דייג שנהג לדוג בקרח במאגר פונטוק השתמש באוזן כפיתיון.
"עוד בן משפחה שלך?" שאל הטבח.
"לא שידוע לי," השיב קצ'אם.
קצ'אם טען שהכיר את "הבן־זונה האגדי" שהקים סככת סוסים במעלה הזרם, מעל מגורי העובדים וחדר האוכל במחנה חמש. לאחר שכל הגברים במחנה החוטבים חלו, הם קשרו את זה שראה בעצמו אגדה מהלכת לרשת של רסנים בסככת הסוסים, ישר מעל בור הזבל - "עד שהבן־זונה התעלף מהאדים."
"אתה יכול להבין למה קצ'אם מתגעגע לימים ההם," אמר הטבח לבנו.
לדומיניק באצ'גלופו היו כמה סיפורים, אבל את רובם לא היה אפשר לספר. והסיפורים שאותם היה יכול הטבח לספר לבנו לא הסעירו את דמיונו של דן כמו סיפוריו של קצ'אם. היה הסיפור על בור השעועית מחוץ לאוהל הטבח על נהר צִ'יקְווֹלְנֶפִּי, ליד אגם סֶקְסֶס. באותם ימים שהוזכרו לעיל היה דומיניק חופר בור שעועית בקוטר של קצת יותר ממטר, ובשעת השינה היה מכסה את הבור בגחלים חמות ובאדמה כדי שהשעועית תתחיל להתבשל. הוא תיכנן להוציא את הסיר המכוסה בחמש בבוקר, מאחר שבשעה זו השעועית היתה אמורה ללהוט מחום, ולהכין את ארוחת הבוקר. אבל אחד הצרפתים־קנדים יצא מקרון השינה שלו (כנראה כדי להשתין) כשבחוץ היה עדיין חשוך. הוא נפל יחף אל בור השעועית ונכווה בשתי כפות רגליו.
"זה הכול? זה כל הסיפור?" שאל דני את אבא שלו.
"טוב, זה כנראה סיפור של טבחים," אמר קצ'אם כדי להיות נחמד. קצ'אם התגרה בדומיניק כשסיפר שספגטי החליף כעת את השעועית האפויה ואת מרק האפונה במעלה האנדרוסקוגין.
"אף פעם לא היו לנו כל כך הרבה טבחים איטלקים בסביבה," אמר קצ'אם וקרץ אל דני.
"אתה אומר לי שאתה מעדיף לאכול שעועית אפויה ומרק אפונה במקום פסטה?" שאל הטבח את ידידו הוותיק.
"אבא שלך הוא בחור קצת רגיש, לא?" היה קצ'אם אומר לדני וקורץ שוב. "ישו בחרא!" אמר קצ'אם לדומיניק יותר מפעם אחת, "אתה כל כך רגיש!"
כעת היתה זו שוב עונת הבוץ, התקופה שבה עולה הנהר על גדותיו. שיטפון עז של מים פרץ דרך אחד ממחסומי התעלה הסכורה שקצ'אם קרא להם "שסתומי לחץ", ודאי ממחסום התעלה שבקצה המזרחי של אגם דאמר הקטן - וילד ירוק מטורונטו, שהם בקושי הכירו, נסחף הלאה עם הזרם.
לא יעבור עוד זמן רב בטרם יפסיקו אנשי הנהר להגביר את זרימתו. כעת עשו זאת בעזרת תעלות סכורות שבנו על הפלגים שניגרו אל נתיב החתירה הראשי בנהר; המים מעל הסכרים הללו שוחררו באביב, והוסיפו כמויות גדולות שסייעו בהדיפת בולי העץ בנהר. העצים הרכים היו נקבצים יחד בזרמי החורף הללו (ואף עולים על גדות הנהר), וכשהמים שוחררו מהסכרים הם נשטפו אל הנהר המפותל. אם התעלות נפתחו מייד לאחר שהשלג נמס, המים זרמו מהן במהירות ובולי העץ הנחפזים סיתתו מחדש את גדות הנהר.
לדעתו של הטבח, בנהר המפותל לא היו מספיק עיקולים שיצדיקו את שמו. הנהר זרם ישר מן ההרים והיו בו שני עיקולים בלבד. אבל להודפי העצים, במיוחד לאלה שהעניקו לנהר את שמו ב"ימים ההם", שני העיקולים הללו גרמו די והותר חסימות עצים מסוכנות בכל אביב -
במיוחד מעל האגן שליד אגמי דאמר. את בולי העץ שנלכדו בשני העיקולים היו חייבים לשחרר אחד־אחד בעזרת מוט. בעיקול שבמעלה הנהר, שם הזרם היה החזק ביותר, לא היו מרשים לאף בחור ירוק כמו אנג'ל לשחרר את החסימה.
אבל אנג'ל טבע באגן, שם היה הנהר רגוע יחסית. אמנם בולי העץ יצרו שם גלים, אבל הזרם היה די מתון. החסימות הגדולות יותר בשני העיקולים שוחררו באמצעות פיצוצי דינמיט, שדומיניק באצ'גלופו גינה אותם מכול וכול. הסירים, המחבתות וכלי הבישול היטלטלו לכל עבר במטבח ועוררו מהומה מחרישת אוזניים, וקעריות הסוכר ובקבוקי הקטשופ החליקו מהשולחנות בחדר האוכל. "אבא שלך אולי לא יודע לספר סיפורים, דני, אבל הוא גם בטוח לא איש הדינמיט ," אמר קצ'אם לילד.
מהאגן שמתחת לעיירת הנהר המפותל זרמו המים למטה, אל האנדרוסקוגין. שני הנהרות המרכזיים שבהם נהדפו בולי עץ בצפון ניו־המפשייר, חוץ מנהר קונטיקט, היו האמונוסאק והאנדרוסקוגין: הנהרות הללו נודעו לשמצה בשל החיים הרבים שגבו.
אבל חלק מהחותרים טבעו או נמחצו למוות ברצועת האשדים הקצרה שבין אגם דאמר הקטן לעיירת הנהר המפותל, או כשהגיעו לאגן הנהר. אנג'ל פופ לא היה הראשון וגם לא האחרון שמצא שם את מותו.
ובעיירת הנהר המפותל ובפאריס מספר לא מבוטל מעובדי המנסרה נפצעו, ולמרבה הצער אף איבדו את חייהם בשל הקטטות שאליהן נקלעו עם חוטבי העצים בברים. הקטטות החלו בדרך כלל משום שלא היו מספיק נשים, אף שקצ'אם טען שלא היו מספיק ברים. בכל מקרה, בפאריס לא היו בכלל ברים, ורק נשים נשואות גרו במחנה החוטבים שם.
לדעתו של קצ'אם, שילוב הנסיבות הזה הוא ששיגר את הגברים מפאריס לעיירת הנהר המפותל כמעט מדי לילה. "לא היו צריכים לבנות גשר מעל הפיליפס," טען קצ'אם.
"אתה מבין, דניאל," אמר הטבח לבנו. "קצ'אם שוב מנסה להוכיח שהקדמה תהרוג בסוף את כולנו."
"החשיבה הקתולית תהרוג את כולנו קודם, דני," קצ'אם היה אומר. "איטלקים הם קתולים, ואבא שלך איטלקי - וכך גם אתה, כמובן, אף על פי שאבא שלך לא ממש איטלקי, וגם לא ממש קתולי. כשאני מדבר על חשיבה קתולית אני מתייחס בעיקר לצרפתים־קנדים. להם, למשל, יש כל כך הרבה ילדים שלפעמים הם ממספרים אותם במקום לתת להם שמות."
"אלוהים אדירים," אמר דומיניק באצ'גלופו ונד בראשו.
"זה נכון?" שאל דן הצעיר את קצ'אם.
"איזה מין שם זה ואן דיומא?" שאל קצ'אם את הילד.
"לרולאן וג'ואן דיומא אין עשרים ילדים!" קרא הטבח.
"לא לשניהם ביחד, אולי," ענה קצ'אם. "אז מה היה ואן הקטן? פליטת פה?"
דומיניק נד שוב בראשו. "מה?" שאל אותו קצ'אם.
"הבטחתי לאמא של דניאל שהילד יקבל חינוך ראוי," אמר הטבח.
"טוב, אני רק מנסה לתגבר את החינוך שלו," הסביר קצ'אם.
"לתגבר," חזר דומיניק ועדיין נד בראשו. "המילים שלך, קצ'אם," התחיל הטבח לומר, אבל עצר בעצמו. הוא לא הוסיף דבר.
דני באצ'גלופו אכן לא חשב שאבא שלו הוא מספר סיפורים או איש הדינמיט. הילד אהב מאוד את אביו, אבל לטבח היתה נטייה - ובנו הבחין בה - שלא לסיים את מחשבותיו (לפחות לא בקול רם).
***
למעט שוטפת הכלים האינדיאנית וכמה מנשות עובדי המנסרה שעזרו במטבח, רק לעיתים נדירות סעדו נשים בבית האוכל. כמה גברים אכלו שם עם בני משפחותיהם, ואולם בסופי שבוע בלבד. הטבח קבע חוק שאסר על שתיית אלכוהול במקום, ומאחר שארוחת הערב (או "הארוחה הקלה", כפי שקראו לה אנשי הנהר הוותיקים שנהגו לאכול בביתנים) הוגשה ברגע שירדה החשכה, מרבית הודפי העצים ואנשי המנסרה היו פיכחים במהלכה. הם כילו את מנותיהם במהירות ונמנעו משיחה שוטפת -
גם בסופי שבוע או בימים שבהם לא חתרו בנהר.
מאחר שלרוב הגיעו הגברים לארוחה ישר מהעבודה, בגדיהם היו מלוכלכים ועלו מהם ריחות של שרף ומוהל וחזזית ונסורת, אבל ידיהם ופניהם היו נקיות והדיפו ניחוח אורנים מהסבון שהמתין להם תמיד, לבקשתו של הטבח, בחדר הרחצה הרחב של בית האוכל (חוק נוסף של דומיניק קבע שיש לשטוף ידיים לפני הארוחה). בנוסף, המגבות בחדר הרחצה היו תמיד נקיות; המגבות הנקיות היו סיבה נוספת שבגללה שוטפת הכלים האינדיאנית נשארה עד שעה מאוחרת. בזמן שהאישה שעזרה במטבח שטפה את הכלים האחרונים מארוחת הערב, שוטפת הכלים עצמה הכניסה את המגבות למכונות הכביסה בחדר הכביסה של בית האוכל. היא מעולם לא הלכה הביתה לפני שהמכונות סיימו את עבודתן והמגבות הוכנסו אל המייבשים.
לשוטפת הכלים קראו ג'יין האדומה, אך לא בפניה. דני באצ'גלופו חיבב אותה, והיה נדמה שהילד יקר לליבה. היא היתה מבוגרת ביותר מעשור מאביו (היא היתה אפילו יותר מבוגרת מקצ'אם), והיא איבדה בן -
הוא כנראה טבע בנהר פֶּמיג'וואסט, אם דני שמע נכון את הסיפור. אבל יכול להיות שג'יין ובנה המת היו משמורת הטבע פמיג'וואסט - אולי הם הגיעו מחלק זה של המדינה, מצפון־מערב למנסרות בקונווי -
והבן טבע במקום אחר. מצפון למילאן היתה שמורת טבע נוספת, פראית וגדולה יותר, ובה פעלה מנסרת האשוחית; שם למעלה היו עוד כמה מחנות חוטבים ומקומות רבים שבהם הודף בולי עץ יכול לטבוע (ג'יין סיפרה לדני שמשמעות השם פמיג'וואסט היא "דרך האורנים הפתלתלים", שנשמע לילד הנוח להתרשם כמו מקום סביר לטבוע בו).
דן הצעיר זכר רק שזו היתה תאונה שאירעה בעת הדיפת בולי עץ בנהר -
ומהמבט האוהב שנתנה שוטפת הכלים בבנו של הטבח אפשר אולי להסיק שבנה המת היה בן שתים־עשרה כשטבע. דני לא ידע, והוא גם לא שאל; כל שידע על ג'יין האדומה נבע מצפיותיו השקטות ומציתותיו המקוטעים.
"תקשיב רק לשיחות שמיועדות לך, דניאל," הזהיר אותו אביו. הטבח ניסה להניא את דני מלהאזין למשפטים המקוטעים והלא־ברורים שהשליכו הגברים לחלל האוויר בזמן שאכלו.
במרבית הלילות, לאחר שסיימו את ארוחת הערב שלהם פנו החותרים ואנשי המנסרה לשתות - אבל לא באופן שערורייתי כמו בימי הביתנים, ובדרך כלל לא כשלמחרת היה עליהם לקום להדיפת עצים מוקדמת. המעטים שהיו בעלי בתים של ממש בעיירת הנהר המפותל שתו בבית. העובדים הזמניים - כלומר, מרבית חותרי הנהר וכל הצרפתים־קנדים הנודדים - שתו בצריפיהם, שהוקמו באזור הטחוב של העיירה, ממש מעל אגן הנהר. הצריפים הללו היו במרחק הליכה מהברים הקודרים ומאולם הריקודים המרופט, שנקרא כך אף שלא היו בו באמת ריקודים - רק מוזיקה ופחות מדי נשים, כרגיל.
אנשי הנהר ועובדי המנסרה שהיו בעלי משפחות העדיפו לגור בפאריס. היא אמנם היתה קטנה יותר, אך בוויכוחים שניטשו בין שני המחנות תמיד ניצחה בתואר ההתיישבות ה"מתורבתת" יותר. קצ'אם סירב לקרוא למחנה החוטבים בשם "פאריס", ונקב במה שטען שהוא שמו האמיתי של המקום - מערב דאמר. "שום יישוב, אפילו לא מחנה חוטבים, לא צריך להיקרא על שם מפעל עץ," הכריז קצ'אם. קצ'אם גם נפגע מכך שמחנה חוטבים אחר בניו־המפשייר נקרא על שם חברה במיין - ועוד אחת שמכל הדברים בעולם ייצרה דווקא מזחלות.
"אלוהים אדירים!" קרא הטבח. "בקרוב כל העץ בנהר המפותל יהיה עץ רך - לנייר! מזחלות הן יותר גרועות מנייר?"
"ספרים עושים מנייר!" טען קצ'אם. "מה בדיוק מלמדות המזחלות את הבן שלך?"
מעט מאוד ילדים גדלו בעיירת הנהר המפותל, והם למדו בבית־הספר בפאריס - גם דני באצ'גלופו למד שם, כשהלך לבית־הספר. למען חינוכו של דן הצעיר נהג הטבח להשאיר את בנו בבית לעיתים קרובות - כדי שהילד יוכל לקרוא ספר או שניים, מנהג שלא עוּדד במיוחד בבית־הספר בפאריס (או במערב דאמר, כפי שקצ'אם קרא למקום). "אף אחד לא חושב שילדים במחנה חוטבים צריכים ללמוד לקרוא!" מחה קצ'אם. הוא עצמו לא למד לקרוא כשהיה ילד. הכעס שעורר בו הדבר מעולם לא שכך.
פעם היו - למעשה, עדיין יש - שווקים טובים לעצים קשים ורכים מעבר לגבול הקנדי. האזור הצפוני של ניו־המפשייר ממשיך לספק כמויות גדולות של עץ לבתי־חרושת לנייר בניו־המפשייר ובמיין, ולתעשיית הרהיטים בוורמונט. אבל ממחנות החוטבים נותרו רק שיירים רעועים שמעידים על עברם.
רק מזג האוויר מעולם לא השתנה במקום כמו עיירת הנהר המפותל. ערפילים ואדים עיקשים ריחפו מעל המים הסוערים, מהתעלה הסכורה שבתחתית אגם דאמר הקטן, ועד האגן שמתחת לנהר המפותל - בכל יום עד אמצע הבוקר ובכל העונות, אלא אם כן הנהר היה קפוא. קולות היבבה החדים שעלו מהלהבים במנסרות היו מוכרים וצפויים כמו שירת הציפורים, אף שלא קולות הניסור וגם לא הציוצים היו קבועים כמו היעדרו התמידי של מזג אוויר אביבי בחלק זה של ניו־המפשייר - למעט בתקופה המדכדכת שהחלה באפריל והסתיימה באמצע מאי והתהדרה לה בבוץ קפוא וחלקלק.
אבל הטבח נשאר שם, ורק מעטים בעיירת הנהר המפותל ידעו מדוע. מספר מצומצם עוד יותר של אנשים ידעו מדוע הגיע לשם מלכתחילה, ומאיפה ומתי. אבל מאחורי הצליעה שלו היה סיפור, ואותו כולם הכירו. בעיירת מנסרות או במחנה חוטבים צליעה כמו של דומיניק באצ'גלופו היתה נפוצה למדי. כשבולי עץ בגדלים שונים נמצאו בתנועה, כל קרסול היה נידון להתרסקות. גם כשלא צעד, היה ברור שהמגף שעל כף רגלו הפגומה של הטבח גדול בשתי מידות מזה שעל רגלו הבריאה - וכשישב או עמד נשלחה כף רגלו הגדולה לכיוון הלא־נכון. התושבים הוותיקים בעיירת הנהר המפותל ידעו היטב שפציעה כזו יכולה להתרחש במגוון תאונות שבהן מעורבים בני־אדם ובולי עץ.
דומיניק שיקר והוסיף לעצמו כמה שנים כדי שייחשב לנער. להערכתו שלו הוא לא היה ירוק כמו אנג'ל פופ, אבל היה "ירוק מספיק", כפי שיאמר הטבח לבנו. אחרי הלימודים עבד על רציף ההעמסה באחת המנסרות הגדולות בברלין, שם חבר של אביו הנעדר של דומיניק שימש מנהל עבודה. עד מלחמת העולם השנייה אותו חבר–לכאורה של אביו עבד שם כמכונאי, אבל הטבח זכר את דוד אומברטו, כפי שקראו לו, כאלכוהוליסט שקילל את אמו של דומיניק ללא הרף (אפילו אחרי התאונה אביו הנעלם של דומיניק לא יצר איתו קשר, ו"דוד" אומברטו לא הוכיח ולו פעם אחת את היותו ידיד המשפחה).
על הרציף עמד מטען גדול של בולי עץ קשים - בעיקר עצי אדר ושדר. דומיניק הצעיר השתמש במוט נעיצה כדי לגלגל את הבולים אל המנסרה, כשלפתע התגלגלו כמה עצים בבת־אחת והוא לא הספיק לחמוק מהם. ב-1936 הוא היה רק בן שתים־עשרה, והתנהל עם מוט הנעיצה בביטחון מופרז. דומיניק היה בגיל של בנו כיום, והטבח לעולם לא היה מרשה לדניאל האהוב שלו לעלות על רציף בולי עץ, גם אם היה מומחה בעבודה עם מוט נעיצה. בולי העץ המתגלגלים הפילו את דומיניק על הרצפה. הוו התלוי על מוט הנעיצה ננעץ בירכו השמאלית, כמו קרס דיג ללא חכה, וקרסולו השמאלי נמעך הצידה - הוא נשבר והתרסק תחת משקל העצים. לא היתה סכנה שידמם למוות מנעיצת הוו בירכו, אבל בימים ההם האפשרות למות מהרעלת דם היתה תמיד שרירה וקיימת. הפציעה בקרסולו היתה עלולה להביא מאוחר יותר למותו מנמק, אך התוצאה הסבירה יותר היתה כריתה של כף רגלו השמאלית ואולי גם של הרגל כולה.
לא היו צילומי רנטגן במחוז קואוז ב-1936. הרופאים בברלין סירבו לקבל על עצמם מקרים מסובכים של שחזור קרסול מרוסק; במקרים כאלה ניסו למעט בהתערבות כירורגית או להימנע ממנה לחלוטין. תאונה זו השתייכה לקבוצת תאונות ה"נחכה ונראה". או שכלי הדם ייהרסו ומחזור הדם ייעצר כך שלרופאים לא תהיה ברירה אלא לכרות את כף הרגל, או שחלקיקי הקרסול הפזורים והשבורים יתאחו מעצמם בדרך כלשהי, ודומיניק באצ'גלופו יצלע לדרכו ויסבול מכאבים לשארית חייו (וזה מה שיקרה לו).
הוו שננעץ בו הותיר צלקת שהיתה דומה לנשיכה של חיה קטנה ומוזרה -
בעלת שן אחת עקומה ופה שלא היה גדול מספיק להקיף את ירכו של בן השתים־עשרה. הזווית בכף רגלו השמאלית הורתה שמאלה באופן חד, והאצבעות כוונו אל החלק החיצוני של גופו. לעיתים קרובות הבחינו אנשים בקרסול הפגום ובכף הרגל המוטה עוד לפני שראו את הצליעה.
דבר אחד היה בטוח: דומיניק הצעיר כבר לא יהדוף עצים בנהר. בעבודה כזו אתה חייב שיווי משקל מושלם. והוא גם לא ראה את עצמו ממשיך לעבוד במנסרה. לא רק שנפצע בה - היא גם היתה המקום שבו עבד ה"חבר" השיכור של אביו כמנהל עבודה.
"היי, באצ'גלופו!" קרא אליו דוד אומברטו לעיתים קרובות. "יש לך שם נפוליטני, אבל אתה מתבטל כמו סיציליאני."
"אני באמת סיציליאני," היה דומיניק עונה בצייתנות. אמא שלו ראתה בכך מקור עצום לגאווה, כך חשב הילד.
"טוב, אבל השם שלך נפוליטני," אמר לו אומברטו.
"על שם אבא שלי, אני חושב," העז דומיניק הצעיר לנחש.
"אבא שלך לא היה באצ'גלופו," הודיע לו דוד אומברטו. "תשאל את נונְצי מאיפה השם שלך - היא נתנה לך אותו."
הילד בן השתים־עשרה לא אהב שאומברטו, שבבירור תיעב את אמא של דומיניק, קרא לה "נונצי" - שם חיבה משפחתי שקוצר מאנונְציאטה ושאומברטו ביטא בחוסר חיבה מוחלט (בהצגה או בסרט הקהל כלל לא יתקשה לראות באומברטו דמות שולית, אבל השחקן שיגלם אותו באופן הטוב ביותר הוא זה שימשיך להאמין כל העת ששובץ בתפקיד ראשי).
"ואתה לא באמת דוד שלי?" חקר דומיניק את אומברטו.
"תשאל את אמא שלך," אמר אומברטו. "אם היא רצתה שתישאר סיציליאני, היא היתה צריך לתת לך את השם שלה."
שם הנעורים של אמו היה סאֵיטה. היא התגאתה מאוד בסיי־איי־טה, כפי שביטאה את השם הסיציליאני, ובכל בני סאיטה שעליהם דיברה עם דומיניק בפעמים המעטות שהסכימה לדבר על משפחתה.
אנונציאטה לא אהבה לדבר על משפחתו של דומיניק. המעט שהילד הצליח ללקט - פיסות מידע נכון או שגוי - נאסף לאט ומעולם לא סיפק תמונה שלמה, ממש כמו במשחק הלוח שצבר פופולריות רבה בילדותו של דן ושסיפק למשחקים בו ראיות חלקיות ורסיסי רמזים בלבד. הטבח וקצ'אם שיחקו בו עם הילד, ולעיתים גם ג'יין היתה מצטרפת אליהם (האם קולונל מאסטרד ביצע את הרצח במטבח בעזרת פמוט, או שמא היתה זו מיס סקרלט שירתה באקדח באולם הנשפים?)
דומיניק הצעיר ידע רק שאביו הנפוליטני נטש את אנונציאטה סאיטה ההרה בבוסטון; השמועות טענו שהוא עלה על אונייה בחזרה לנפולי. לנוכח השאלה "איפה הוא עכשיו?" (שהילד הציג בפני אמו פעמים רבות) היתה אנונציאטה מושכת בכתפיה ונאנחת, מביטה אל השמיים או אל פתח האוורור שמעל התנור במטבחה, ואומרת במסתוריות לבנה, "ויסינו א–נפולי." "באזור נפולי," ניחש דומיניק הצעיר. מאחר שהילד שמע את אמו ממלמלת בשנתה את שמותיהן של שתי עיירות הרריות (ומחוזות) באזור נפולי - בֶּנֶווֶנְטוֹ ואָבֶלִינוֹ - הוא נעזר באטלס והגיע למסקנה שאביו ברח לאזור זה באיטליה.
ובאשר לאומברטו, היה די ברור שהוא לא דוד, אלא "בן־זונה אגדי", כפי שקצ'אם בוודאי היה קורא לו.
"איזה מין שם זה אומברטו?" שאל דומיניק את מנהל העבודה.
"על שם המלך!" ענה אומברטו בכעס.
"התכוונתי שזה שם נפוליטני, נכון?" שאל הילד.
"מה אתה חוקר אותי? אתה בן שתים־עשרה שמתחזה לבן שש־עשרה!" קרא אומברטו.
"אמרת לי לומר שאני בן שש־עשרה," הזכיר דומיניק למנהל העבודה.
"טוב, יש לך עבודה, באצ'גלופו," אמר אומברטו.
ואז התגלגלו בולי העץ ודומיניק היה לטבח. אמא שלו - איטלקייה־אמריקנית שנולדה בסיציליה, עזבה את נורת־אנד בבוסטון בשל הריונה הלא־רצוי, והגיעה לברלין שבניו־המפשייר - ידעה לבשל. היא עברה מהעיר למדינה הצפונית לאחר שגֶ'נארו קָאפּוֹדִילוּפּוֹ חמק אל הרציפים שבשדרות אטלנטיק ורחוב קומֶרשאל, הותיר אותה עם ילד, והפליג (מטפורית או מילולית) "בחזרה לנפולי."
הבן־זונה אומברטו צדק: אבא של דומיניק לא היה באצ'גלופו. האב הנוטש היה קאפודילופו - קה־פּוֹ־די־ליוּ־פּוֹ, כפי שסיפרה אנונציאטה לבנה, משמעו "ראש הזאב". מה כבר יכלה האם הלא־נשואה לעשות? "בגלל כל השקרים שפיזר, אבא שלך היה צריך להיות בּוֹקַדאלוּפּוֹ!" אמרה לדומיניק. המשמעות היתה "פֶּה הזאב", יגלה הילד בהמשך - שם שמתאים לבן־זונה אומברטו, חשב דומיניק הצעיר לעיתים קרובות. "אבל אתה, אנג'לוּ - אתה נשיקת הזאב שלי!" אמרה אמו.
בניסיונה להפוך את הילד חוקי, ובשל אהבתה הגאוותנית של אמו למילים, היא לא קראה לדומיניק ראש (או פה) הזאב. בשביל אנונציאטה סאיטה רק נשיקת הזאב היתה קיימת. זו היתה אמורה להיות מאויתת "באצָ'וֹדִילוּפּוֹ", אבל איזה אידיוט שיכנע את אנונציאטה שההגייה הנכונה היא "באצָ'קָלוּפּוֹ", ונונצי ביטאה תמיד את הק' כמו ג'. במהלך הזמן, והודות לטעות פקידותית שנעשתה בגן הילדים, השם שאוית באופן שגוי נותר כפי שהוא. הוא היה לדומיניק באצ'גלופו לפני שהפך לטבח. אמא שלו גם קראה לו דוֹם בקיצור - דומיניק נגזר מ"דומֶניקה", כלומר "יום ראשון". לא שאנונציאטה היתה מאמינה אדוקה במה שקצ'אם קרא לו "חשיבה קתולית". הפן האיטלקי והקתולי שבמשפחת סאיטה הוא שהבריח את האישה הצעירה והלא־נשואה צפונה לניו־המפשייר; איטלקים אחרים (שככל הנראה היו גם קתולים) שמרו עליה בברלין.
האם הם ציפו שהיא תמסור את הילד שלה לאימוץ ותחזור לנורת־אנד? נונצי שמעה על מקרים כאלה, אבל היא לא שקלה לוותר על הילד שלה, ולמרות גלי הגעגועים העזים שגאו בה בכל פעם שנזכרה בנורת־אנד האיטלקית - היא עמדה בפיתוי ולא חזרה לבוסטון. הם בוודאי היו מסלקים אותה בשל מצבה החריג, ואפשר להבין את חוסר רצונה להשלים עם כך.
בעוד שאנונציאטה נותרה סיציליאנית נאמנה במטבחה, הקשרים עם כל מה שהותירה מאחוריה התרופפו ללא תקנה. בני משפחתה בבוסטון, כמו גם הקהילה האיטלקית בנורת־אנד, ומי שלא ייצג שם את "החשיבה הקתולית", התכחשו לה. היא התכחשה להם בחזרה. נונצי מעולם לא הלכה למיסה, וגם לא הכריחה את דומיניק ללכת. "אפשר לגשת רק לווידוי, אם רוצים," היתה אומרת לדום הקטן, לנשיקת הזאב הקטן שלה.
היא לא לימדה את הילד איטלקית - למעט כמה מילות מפתח חשובות במטבח - וגם לא ניסתה לעודד אותו ללמוד את שפת "הארץ הישנה", שהילד חשב שהיא נורת־אנד בבוסטון ולא איטליה. הם היו שפה ומקום שנידו את אמו. שפתו של דומיניק באצ'גלופו לעולם לא תהיה איטלקית; הוא אף נהג לומר בנחרצות שמעולם לא עלה בו רצון לבקר בבוסטון.
כעת היה לכל דבר בחייה של אנונציאטה סאיטה ניחוח של התחלה חדשה. היא היתה הצעירה בשלוש בנות המשפחה, וידעה לקרוא ולדבר אנגלית ממש כפי שידעה לבשל מאכלים סיציליאניים. נונצי לימדה ילדים לקרוא בבית־הספר בברלין - אך לאחר התאונה הוציאה את דומיניק מבית־הספר ולימדה אותו את עקרונות הבישול הבסיסיים. היא גם עמדה על כך שהילד יקרא ספרים - לא רק ספרי בישול, אלא כל מה שהיא עצמה קראה, כלומר רומנים. בנה נעשה נכה משום שהפר את חוקי עבודת הילדים שלרוב כלל לא נאכפו. אנונציאטה הוציאה אותו מהמעגל החברתי, והלימודים הביתיים שלה כללו חינוך קולינרי וספרותי גם יחד.
אף אחד מתחומי הלימוד הללו לא היה נגיש לקצ'אם, שעזב את בית־הספר עוד לפני שמלאו לו שתים־עשרה שנה. בשנת 1936, כשהיה בן תשע־עשרה, קצ'אם לא ידע לקרוא ולכתוב. כשלא חתר בנהר היה מעמיס בולי עץ על קרונות רכבת שטוחים בקצה אחת המנסרות הגדולות בברלין. הצוות שעל הרציף הידק את המטען בקצהו כדי שהקרון יוכל לעבור בבטחה במנהרות או תחת גשרים. "זה היה כל החינוך שקיבלתי עד שאמא שלך לימדה אותי לקרוא," נהנה קצ'אם לספר לדני באצ'גלופו. הטבח היה מתחיל לנוד שוב בראשו, אף שהסיפור הזה היה כנראה נכון.
לפחות הסאגה שגוללה את הדרך שבה למד קצ'אם לקרוא לא היתה חלק מסיפורי המעשיות שלו - למשל, הסיפור על צריף המגורים הנמוך במחנה מספר אחת. קצ'אם סיפר ש"איזה אדום אחד" קיבל משימה לפנות את השלג מהגג, אבל האינדיאני הזניח את חובתו. כשהגג קרס תחת משקלו של השלג הצליחו כל העובדים להימלט מהצריף, למעט עובד אחד - אותו אינדיאני שנחנק ממה שקצ'אם קרא לו "ריחם המרוכז של גרביים רטובים" (הטבח ובנו הכירו מקרוב את התלונה החוזרת ונשנית של קצ'אם, שלפיה הצחנה שנודפת מגרביים רטובים היא־היא הקללה העיקרית של החיים בצריף).
"אני לא זוכר אינדיאני במחנה מספר אחת," אמר דומיניק לידידו הוותיק ולא יסף.
"אתה צעיר מכדי לזכור את מחנה מספר אחת, קוקי," אמר קצ'אם.
דני באצ'גלופו ראה את אביו מזדעף בכל פעם שהוזכרו שבע השנים שמפרידות בינו לבין קצ'אם. קצ'אם, אם כך, נטה להדגיש את הבדל הגילים ביניהם יתר על המידה. יש להניח ששני הגברים הצעירים לא היו מצליחים לגשר על שבע השנים הללו לולא נפגשו בצעירותם בברלין - כשקצ'אם היה בחור רזה ושרירי בן תשע־עשרה שגידל זקן ארוך ופרוע, ודום הקטן של אנונציאטה עדיין לא היה נער.
הוא היה ילד דק וחזק בן שתים־עשרה - לא גדול, אבל קומפקטי ונמרץ. הטבח שמר על חזות רזה ושרירית גם כעת, אף שהיה בן שלושים ונראה מבוגר יותר, במיוחד בעיני בנו הקטן. הרצינות של אביו היא שגרמה לו להיראות מבוגר יותר, כך חשב הילד. לא יכולת לומר "העבר" או "העתיד" בנוכחות הטבח בלי שהוא יכרכם את פניו. ובאשר להווה, אפילו דניאל באצ'גלופו הבין שהזמנים משתנים.
דני ידע שחיי אביו השתנו לנצח בשל הפציעה בקרסולו. התאונה השנייה, זו שאירעה לאמו הצעירה של הילד, שינתה את ילדותו שלו ואת חיי אביו שוב לנצח. שינוי לא היה דבר טוב בעולמו של בן השתים־עשרה. כל שינוי הפחיד את הילד, בדיוק כפי שהיעדרות מבית־הספר הפחידה אותו.
בעבר הלא כל כך רחוק, כשדני ואביו עבדו וישנו בביתנים בימי החתירה בנהר, הילד לא הלך לבית־הספר. העובדה שלא אהב את בית־הספר אבל תמיד הצליח להשלים את חומר הלימודים שהחמיץ, ובקלות רבה מדי, אף היא הפחידה אותו. הבנים בכיתתו היו כולם גדולים ממנו, משום שנעדרו מבית־הספר מתי שרק יכלו ומעולם לא הצליחו להשלים את החומר; כולם נותרו מאחור ונשארו כיתה או שתיים.
כשהטבח ראה את בנו מפוחד, הוא תמיד אמר, "תעמוד על שלך, דניאל -
רק אל תיהרג. אני מבטיח לך שיום אחד נצא מכאן."
אבל דני באצ'גלופו פחד לעשות גם את זה, ואפילו הביתנים הרעועים הצליחו להעניק לו תחושה של בית. בעיירת הנהר המפותל היה לילד בן השתים־עשרה חדר שינה מעל בית האוכל - שם היה גם לאביו חדר שינה, ושניהם חלקו חדר רחצה. היו אלה החדרים היחידים בקומה השנייה בבית האוכל, והם היו מרווחים ונוחים. בכל חדר היה צוהר בתקרה וחלונות גדולים שהשקיפו על ההרים, ולרגליהם נפרש נוף חלקי של אגן הנהר.
מסילות הרכבת הקיפו את הגבעות וההרים. את האזורים שמהם כבר נחטבו העצים הקשים והחורשות המחטניות כיסו כעת טלאים של כרי דשא ועצים שצמחו מחדש. מחלון חדר השינה שלו היה נדמה לדני באצ'גלופו שהסלע החשוף והעצים החדשים לעולם לא יצליחו להחליף את עצי האדר והשדר או את העצים הרכים - האשוחית והאשוח, האורנים האדומים והלבנים, הרוש והארזית. הנער בן השתים־עשרה חשב שכרי העשב והדשא מתפשטים ללא כל שליטה ומצטמחים עד לגובה המותניים. אבל למען האמת היערות באזור נוהלו בתבונה והמשיכו לייצא עצים רבים לשוקי המסחר. היערות הללו עדיין סיפקו את הסחורה ב"מאה העשרים ואחת המחורבנת", כפי שקצ'אם יגיד יום אחד.
וכפי שקצ'אם תמיד טען - יש דברים שלעולם לא ישתנו. "הארזית תמיד תאהב את הביצות, הנגרים תמיד יעדיפו לבנות רהיטים משדר צהוב, ושדר אפור לעולם לא יועיל לשום דבר חוץ מהסקה." ובאשר לכך שבקרוב תוגבל ההדיפה בנהר לעצים רכים באורך מטר וחצי, קצ'אם סירב בפנים עגומות לספק נבואות כלשהן (כל הודפי העצים הוותיקים אמרו שהעצים הרכים והקטנים נוטים לברוח מהזרם, ודרשו צוותי ניקיון ואיסוף).
מי שבאמת תשנה את עסקי כריתת העצים, ואולי גם תשים קץ לעבודתו של הטבח, היא רוחה חסרת המנוחה של המודרנה; הזמנים המשתנים היו יכולים לחסל בקלות התיישבות קטנה כמו עיירת הנהר המפותל. אבל דני באצ'גלופו לא הפסיק לדאוג ולתהות: איזו עבודה תהיה בעיירת הנהר המפותל אחרי שהחוטבים ימשיכו הלאה, לאזור חדש? האם הטבח יעבור איתם? (האם קצ'אם יוכל אי־פעם לעבור?)
ובאשר לנהר, הוא פשוט המשיך לזרום, הרי זהו טבעם של נהרות - זהו טבעם של נהרות. מתחת לבולי העץ נע גופו של הקנדי הצעיר עם הנהר שטילטל אותו אנה ואנה - אנה ואנה. אם בעת הזו הנהר המפותל נראה חסר מנוחה, קצר רוח אפילו, אולי זה משום שהנהר עצמו רצה שגופו של הילד ימשיך לנוע הלאה - ימשיך לנוע הלאה.