“"ארבעה הם חלקיה של השפה,
אותם יודעים הברהמנים החכמים.
שלושה מהם מונחים בסתר ללא נוע,
את החלק הרביעי הוגים האנשים." (חרוז מהריג-וודה 1-164)

בסיפרו "פרקים בשירה ההודית" מכניס פרופסור שולמן את הקורא לעולם התרבות ההודית. הדגש הוא על השירה והפואטיקה החל מהוודות, שנכתבו, ככל הנראה, לקראת אמצע האלף השני לפנה"ס, ועד שירת המחאה במאה ה-16 לספירה. פרופ' שולמן מודע לעניין ההבדל התרבותי בין התרבות המוכרת לנו לבין תרבות הודו והוא מביא הסברים רבים לשירים ולתחום השירה, למושגים ייחודיים לתרבות ולפילוסופיה ההודית (דהרמה, קארמה וכו'), תקצירים של האפוסים המפורסמים - הרמאינה והמהאבהארטה, מיתוסים שונים של בריאת העולם, הסטוריה של הודו על קצה המזלג ועוד.

אם נסתכל בקטע שהבאתי לעיל, מדובר על כך ששלושה רבעים מהשפה נסתרים ורק רבע אחד גלוי. זוהי קונוונציה שאינה מוכרת אצלנו, ושולמן מסביר שבתפישה שלנו השפה נחשבת לתוצר אנושי, שבעזרתו האדם מתוודע אל עצמו ואל העולם. בוודה, לעומת זאת, השפה איננה תוצר אנושי; היא קיימת לפני האדם ומתגלה לפניו או אפילו בתוכו.
המשורר הוודי חייב להיות בעל חזון, הוזה, חולם, הבורא והורס עולמות בדמיונו, כאשר מילותיו, מלבד המסר הישיר שיש בהן, אף רומזות על הרכיבים הלא מילוליים של השפה.

שולמן מביא דוגמאות מסגנונות שירה שונים: הקאוויה הסנסקריטית, האפוס המועבר על ידי המוּני החכם היודע הכל, ספרות הסיפורים (קטהא) המועברת על ידי המספר (קטהקה), דקדוק האהבה הטמילי, שירת הבהקטי (התמסרות לאל) ומנגד - שירת המחאה המתנגדת לאיקונוקלזם של הבהקטי.
הוא מסביר מושגים שונים, כגון: בהאווה (भाव bhāva -רגש גולמי גס בעל יסוד אגואיסטי, כגון: תשוקה/תאווה, צער) לעומת ראסה (रस rasa - רגש עדין, כגון: אהבה צרופה, רחמים/חמלה) , כאשר הדרמה או החוויה האסתטית הן תהליך של הפיכת הבהאווה לראסה.

מי שיקרא את הספר יזכה לקרוא קטעים שנכתבו בשפות שונות, החל מסנסקריט, המשך בטמילית, ואפילו בשפת השֵדים. חלקם נכתבו בצורה ברורה ופשוטה, וחלקם באופן מרומז כדי שרק יודעי סוד יוכלו להבינם.
בספר נחשפות תפישות מעניינות בתרבות ההודית בכלל, ובתרבות הטמילית בעיקר, כגון תפישת "ההאלהה הטראגית" , לפיה אשה הסובלת אסון כלשהו (מתה בלידה, מתאבדת מתוך יאוש. נרצחת וכו') הופכת לאלה ממורמרת וצמאת דם, כאשר נדרשים להקריב לה קורבנות כדי לצנן את חמתה.
דגש על אינטימיות בין האדם לאל בשירת הבהקטי הטמילית, כאשר תפילה פשוטה של רועות יכולה להיות נעלה על תפילה של מורה בעל שפה גבוהה (מזכיר את הצדיק הכפרי).
על פי התפישה הטמילית, מי שנותן משהו נמצא במצב של עליונות על פני המקבל, כך שהבהקטא (החסיד של האל) הנותן אהבה לאל הוא עליון על אלוהיו! רעיונות מרתקים נוספים אשאיר לקורא לגלות בעצמו.


כמה קטעים לדוגמא:

- הקטע הבא נכתב ע"י המשורר באנה (Bāṇa बाण), שפירוש שמו הוא "חץ", והוא מתאר סיפור ידוע על שלוש ערי הטריפורה - ערי שֵדים מעופפות שהחלו להשתולל ולזרוע הרס בכל מקום, עד שהאל שיווה השמידן ביריית חץ אחד, כאשר כל תושביהן ניספו. היבט מעניין הוא שכל השדים האלה היו חסידים של האל שיווה, והוא בעצם חיסל את חסידיו כדי למנוע את מעשיהם האלימים:

"לחכו חצי האש ידים מְנערות,
חרכו את קצות השמלות, ושוב נדחו והושלכו בכוח,
בערו בשערות, הונסו ולא זכו
למבט המיוחל.
השתחוו לרגלי נערות הטריפורה,
ואלו, המזילות דמעה מעיני הלוטוס, במבוכה
בקשו להתחמק
כמחיבוק מאהב אשר זה עתה חטא:
גם את חטאיכם יבערו
חצים אלה של האל."

שולמן מסביר שהשיר הוא מעין ברכה או תפילה שנועדה לביעור חטאי השומעים, אך הוא מתאר את חורבן ערי הטריפורה כמעין קטטה חיננית וקונבנציונלית בין אוהבים, כאשר האהובה מעמידה פנים ככועסת על מאהבה ודוחה אותו - כך התאור של להבות האש מול נערות הטריפורה. אותה קטטה המתוארת כחיננית מבטאת מעשה חורבן נוראי, ומרמזת על כך שביחסי האל עם מאמיניו יש גם תוקפנות הרסנית חד כיוונית, ממנו למאמינים.


- הקטע הבא לקוח מהשיר מגהדותא - "הענן השליח" (Meghadūta मेघदूत) מאת קאלידאסה (Kālidāsa कालिदास), גדול משוררי הסנסקריט בהודו, והוא מספר על יאקשה (יצור שהוא מעין חצי אל) שהוגלה על ידי האל קוברה לאיזור רחוק בדרום הודו כעונש על טעות שעשה, ואשר מבקש מהענן להעביר מסר לאהובתו הנמצאת בצפון הרחוק מעבר להרי ההימליה. הענן עובר בדרכו במקומות רבים בהם הוא רואה מראות אהבה שבאה על סיפוקה, בניגוד למצבו של היאקשה העורג לאהובתו:

"אני רואה את גזרתֵך
במטפסים העדינים
את מבטֵך
בעיני האיילות החפוזות,
את לחיַיך בירח,
את שערותַיך
בנוצות הטווס השופעות,
ואת משחק גבות עינַיך
באדוות הנהר הענוגות,
אך אין אחד מהם דומה לך, תמימתי,
במלוא יופיֵך."

שולמן מסביר שהגיבור חוזר כאן על שורה של מטפורות קונבנציונליות הנהוגות בידי המשוררים - השוואה של גוף האשה למטפס, של עיניה לעיני איילות וכו' - אך הדימוי מוליך שולל - אף אחד מאלה לא ישווה לאהובתו. בהמשך השיר הגיבור מנסה לתאר את אהובתו בציור ונכשל, בחלום - ונכשל שוב.

- שיר של המשורר הטמילי דורג'טי (Dhurjati ధూర్ఝటి), שעבר כמה שינויים אישיים עד שהחל לכתוב שירים איקונוקלאסטיים (מתנגדים לאהבת האל כדמויות איקונין במקדשים וכל דבר שיש לו צורה קבועה). כאן מובא שיר שמראה שהאיקונוקלאזם של המשורר הגיע לדרגה כזו שהוא מפקפק אפילו בטעם לכתוב שיר לאל:

"האם ניתן לשבח
בדימויים, ברמיזות,
בקישוטי שפה, בדמיונות,
בלשון נופלת על לשון?
האם כך נלכוד את צורתך?
מספיק! די והותר! אפסיק
את שירתי:
מדוע לא יתביישו
משוררים כמותי?"


המעוניינים לקרוא קצת משירת האהבה הטמילית מוזמנים לקרוא את הסקירה על הספר "דקדוק האהבה - שירה טמילית עתיקה":
https://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=967132

המעוניינים בדוגמאות נוספת לשירת קאלידאסה, מוזמנים לקרוא את הסקירות על מחזותיו בספרים "אות ההיזכרות של שקונטלה" ו"המלך מאוהב - שני מחזות מהודו העתיקה" (האחרון כולל את המחזות:"אוּרְוָשִׁי וּפּוּרוּרָוָס" ו-"מָאלָוִיקָה וְאַגְנִימִיטְרָה"):
https://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=983165
https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=117064

הסקירה נועדה לשלושת הקוראים שהחזיקו מעמד עד לסופה :-)

הספר מיועד למי שרוצה לקרוא כמה קטעי שירה הודית עם הרבה פרשנות והסברים מאלפים של פרופסור שולמן, או בדבריו של שולמן:
"תפקידי בשיחות הללו יהיה לנסות ולהאיר עד כמה שאני מסוגל, וככל שהמסגרת מאפשרת, את הרקע התרבותי לספרות הזאת. ומבחינתכם - הקוראים, תפקידכם יהיה לנסות ככל האפשר להיפתח, או לפתח רגישות חדשה לאותה שירה זרה ואולי מוזרה שבה נעסוק...אנחנו כולנו חייבים ליהפך ל-sahrdaya לבעלי לב, לאניני טעם היודעים לטעום את הטעם החבוי בשירה."”