“הספר "המנחשים",או באנגלית The Diviners (דרך אגב,divine פירושו גם אלוהי וגם לנבא,אולי יש קשר?) הוא עוד ספר של סופרת קנדית.
בזמן האחרון מרגיש לי שאני מופצץ בספרות קנדית-אליס מונרו,מרגרט אטווד.ונראה שכולם כותבים יחסית את אותו סיפור-נערה מעיירה קטנה ושכוחת אל בערבות הקנדיות,מתבגרת ומחליטה לעזוב את לעיר הגדולה,ועם התבגרותה היא מחליטה לחזור ומבינה שהחיים בעיירה היו לא כאלו גרועים כמו שהיא חשבה.
ככה אפשר לסכם הרבה מהספרות הקנדית,שמשום מה רובה עוסקת בנושא הזה.
אבל הספר הזה,"המנחשים",שונה דווקא מהספרות הקנדית.

כן,יש פה את הסיפור הקלישאתי.מוראג מתייתמת מהוריה ועוברת לגור עם ידידי משפחה.מוראג עוברת ילדות קשה,כי מתנכלים אליה עקב העובדה שאביה המאמץ הוא עובד הזבל של העיירה,מקצוע שנחשב נחות ובזוי.עם התבגרותה מחליטה מוראג לעזוב לעיר הגדולה ללמוד ספרות.מתגלגלים הדברים,והיא מתחתנת,ואז בוגדת בבעלה,ואז נכנסת להריון מהשותף לבגידה ואף מחליטה לשמור את התינוק.
אבל זה דווקא לא העיקר.
הכותבת משתמשת בטריק חביב ונחמד,שמייחד את הספר הזה משאר הספרים-במקום שבתור קוראים ננסה להבין איפה מתחיל ההווה ואיפה הדמות נזכרת בעבר,הכותבת טורחת לציין זאת בכותרת "סרט מבנק הזיכרון" ולאחר מכן שם הזיכרון.ההתייחסות הזאת לזיכרון שלנו,כאילו הוא איזשהו בנק לסרטים,ארכיון,היא משהו חדש שאף פעם לא חשבתי עליו באמת.כל ריח,תמונה,טעם,צליל ומגע שחווינו ייזכר אצלנו,חלק ליותר זמן וחלק לפחות.
ותוך כדי שמוראג עוברת על זכרונות חייה,היא מבינה איפה היא טעתה ואיפה צדקה,בהסתכלות לאחור.

הסופרת התמקדה בספר בקבוצת מיעוטים בקנדה,ששמה "מטיס",שמתברר שאלו בני תערובת אינדיאנים-צרפתיים,שנושלו מאדמתם ומתייחסים אליהם כאל מוקצים.בעיירה שמוראג חיה יש משפחה מבני המטיס,ובהמשך אף מוראג בוגדת עם אחד מבני המשפחה,וכך יולדת ילדה לבני המטיס ששמה "פיק".הסופרת הצליחה להעביר את התחושות של הדמויות בצורה ברורה,הכי ברור שקראתי עד עכשיו.כשפיק רוצה לנסוע למערב,כדי לגלות את שורשי משפחתה,הצלחתי להבין ללבה.כשהיא צעקה על מוראג,בהתכתשויות הבלתי פוסקות בין הורה לנער בגיל ההתבגרות,הצלחתי להבין על מה היא מדברת.הצלחתי להבין את הפרדוקס של פיק,מצד אחד הרצון לעצמאות ולחופש ושלא יגידו לי מה לעשות,אבל מצד שני הרצון הזה שמדי פעם יעשו בשבילי,שהאחריות לא תהיה עליי כי אני עדיין לא בשל מספיק.

הסופרת אמרה בראיון שנערך איתה כי כל כתביה הם פוליטיים,ובגלל זה אף סבלה מחרם בשנותיה האחרונות.הביקורת הפוליטית לא זועקת,אלא רוחשת מתחת לפני הקרקע,וזה היופי בספר.השילוב של דעת הכותבת עם סיפור אנושי.”