“בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ...וביום השמיני ברא את השטן והשטן יצר את אושוויץ כמודל לגיהינום שנשגב מיכולתו הרשעית ליצור... כשדנטה כתב את הקומדיה האלוהית, הוא בוודאי נסע במכונת זמן לעתיד, לשנת 1944, חזה באושוויץ ואז חזר לעבר כשהיא משמשת לו כמודל לחיקוי כתיבתי למדורי התופת והסבל העל אנושי.
רבי, רבי מדוע הולכים אנחנו כצאן לטבח? רבי, רבי מדוע אנחנו לא מורדים? רבי, רבי רכב ישראל ופרשיו... ולא עננו הרבי, ולא השיב לו כגמולו למעט משפט אחד, זהו רצונו של אלוהים! אבל למה, רבי? ככה! זהו רצונו של אלוהים!
מה הם עשו לנו, צטניק? שלדים, שלדים נותרנו וחזון העצמות היבשות פסח עלינו ועל דורנו..
אנחנו, בני הדור הבא שנולד לאלה ששרדו, נשאנו על גבנו את סבלם, כאבם ובעיקר את פחדם שמה יקרה לנו משהו. הכול שפיט, הכול סביל ובתנאי שלא נעמיד את עצמנו בסכנה, בתנאי שלא נעורר מחדש את פחדם לאבדן נוסף.
לו רק ידענו להכיל את אלו שעשו הכול בשביל לשרוד עוד דקה, עוד שעה, עוד יום ולא ביקרנו אותם על שהלכו ללא נודע...
ספר מעביר צמרמורת.. לא חשבתי שאני מסוגל להזדעזע לאחר כל הזוועות והמוות שראיתי.”