רגשות, היגיון והמוח האנושי מעטים הם חוקרי המוח בימינו שמצדדים במשנת דקארט המפרידה לחלוטין בין הגוף לנפש. אבל דמסיו הרחיק לכת. לא רק שטעו הפילוסופים שהפרידו בין המחשבה לגוף, גם ההפרדה שעושה הפסיכולוגיה בין היגיון לרגשות היא מוטעית. רוב הנוירולוגים מסכימים שמה שאנו מכנים ´מחשבה´ (mind) משקף את פעולותיה של מערכת העצבים, במלים אחרות - את הפונקציות של נפש מגוף להפרדה בין מוח לגוף, שבה למוח עליונות. אבל ד"ר אנטוניו דמסיו, רופא נוירולוג מאוניברסיטת איווה בארה"ב, מבטל היררכיה זו בין מוח לגוף ומוכיח תלות הדדית הדוקה שבה ההתנסות הפיסית שלנו את העולם היא גורם מכריע ביצירת תחושת האני שלנו והיא זו שצובעת את התנהגותו. ההנמקה המשכנעת שלו מתחילה בתיאור מקרה של עובד רכבת במאה ה19- שסבל מפגיעה מוחית עקב תאונה שהרסה את עינו השמאלית וחלק מהאונה הקדמית. התוצאה של תאונה זו לא היתה איבוד יכולת הדיבור או הזיכרון אלא שינוי עמוק באישיות, שינויים רגשיים ואי יכולת לבצע שיקולים רציונליים לגבי ההווה והעתיד. דמסיו ואשתו חנה חקרו מקרים של חולים שלקו בהרס דומה של אונה קדמית; רמת האיי קיו, הזיכרון ויכולת השפה אינם נפגעים, אך נוצר מצב של חוסר רגש ואי יכולת להתייחס למאורעות שוטפים בהקשרם, או להעריך הערכות לגבי העתיד. הבשורה של הספר היא שרגשות והגיון מזינים זה את זה לצורך תפעולם, ולכן אין לומר "אני חושב משמע אני קיים", אין גם לומר "אני מרגיש משמע אני קיים", אלא "אני חושב ומרגיש משמע אני קיים".