“סיפורים העוסקים (בעיקר) בגברים שהתפתחותם נעצרה בגיל 13. הם אינם חושבים שהם חריגים, כי כל מי שהם מכירים מתנהג כמוהם: אנשים העוסקים בעבודות כפיים, אוספי בקר ורוכבי שוורים. אנשים שטווח חשיבתם אינו רחוק יותר מהארוחה או הזיון הבא שלהם.

לעמת את האנשים האלה עם החיים המודרניים (מה זה?) כפי שניסו לתאר זאת על העטיפה האחורית של הספר, אינו רלוונטי. אין קשר בין "החיים המודרניים" לבין הבוקרים המרוטים המתוארים בספורים: למעשה האנשים המתוארים בסיפוריה של פרו הם אבק אנושי, אנשים לא חשובים החיים חיים לא חשובים.

החיים המתוארים בסיפורים הם חיים דלים ביותר, מבוססים על עמל כפיים וחיפוש מעט שמחה (שבדרך כלל נמצאת באלכוהול או בבחורה מזדמנת) והחיים נמשכים - עד שהם נפסקים. הר ברוקבק - הסיפור המפורסם ביותר באוסף - הוא סיפור נוגע ללב על שני בוקרים המוצאים אהבה בתוך הבוץ שהם קוראים לו חיים אבל גם האהבה אינה מסוגלת להפוך את הכיוון אליו זורמים חייהם.

מה אני אגיד לכם? הסיפורים כתובים היטב, אבל מתארים חיים מדכאים של אנשים עלובים, כאלה שלא תרצו לדעת עליהם יותר. קשה להנות מקריאת הספר הזה למרות הכתיבה הטובה, ואין תחושה שהסופרת מחבבת את גבוריה. בתור מי שמאמינה שהחיים - בהיותם חד פעמיים - ראוי להם להיות בעלי משמעות - התעצבתי לקרוא את הסיפורים של פרו.”