נולדתי לאמא עצובה. העצב ליווה אותה תמיד כאילו היה צילה. כילד קטן התקשיתי לזהות עצב, אבל שמתי לב שאמי איננה כשאר האמהות. היא היתה גם זקנה, אמא שלי, לעומת האמהות של הילדים האחרים, וכאשר כולן באו לאסוף אותנו מהגן – היא נראתה יותר סבתא ופחות אמא. לא ידעתי אז מהו עצב, לכן גם לא ידעתי את פשרו. לאחר שנים רבות הבנתי.
הורי עלו לארץ ב-1934, ורבים מבני המשפחה של אמי ואבי נשארו שם, בעיירה הקטנה והנידחת רפלובקה שבפולין. בדיעבד מדהים להיווכח שרק חמש שנים הפרידו בין העלייה של דובה ויעקב לבין נעילת שער הגיהינום: באחד בספטמבר 1939 פלש היטלר לפולין, ונפתחה מלחמת-העולם השנייה. לו דחו הורי את עלייתם אך במעט, לא היה נותר שריד למשפחתנו.
אמי היתה הבת הבכורה בין אחד-עשר אחים ואחיות, ובכורתה היתה מחייבת בעיניה. היא ראתה עצמה אחראית לכולם, וכך גם ראו אותה כל אחיה ואחיותיה בארץ הזאת ובגולה ההיא; על-פיה של דובה נשקו ענייני משפחתנו הרחבה, ולא נתקבלו החלטות חשובות בלי לשאול את פיה. לאבי היתה אחות אחת, לובה, שלפי כל העדויות היתה מאוד יפה.
אני נולדתי במושבה רחובות בסוף אוקטובר 1940, ואת זיכרונותיי הראשונים, הקלושים, התחלתי לאגור רק לקראת סוף-המלחמה. אני זוכר במעומעם אנשים במעילים מהוהים ונעליים מרופטות באים אל ביתנו מעת-לעת, מסתגרים בחדר השני עם אמא ואבא שלי, שעה ארוכה הם הסתודדו בחדר, ואחר-כך יצאו בעיניים אדומות. ואם עוד נותר להם משהו לומר, הם אמרו באידיש כדי שהילד – אני – לא יבין ולא יחרד. ואני זוכר את הדוור שהביא מכתבים, ואמי חכתה לו תמיד בחוץ, ובחוץ פתחה את המעטפה, וקראה את המכתב בחטף על המרפסת, אולי לא רצתה להכניס את הבשורה המרה פנימה; אבל בערב, לאחר שהשכיבה אותי לישון, וכבר היה נדמה לה שנרדמתי, היתה מוציאה את המכתב מארון הבגדים, מלטפת אותו, קוראת כל מילה, ומזקינה לנגד עיני שסירבו להיעצם. ואני זוכר את אמי ואבי מתלחשים ביניהם, על השולחן היה פרוש גיליון של עיתון "דבר", יעקב הביא ראיות חותכות מהידיעות ומהמאמרים ודובה מיאנה להינחם. אלה זיכרונותיי הדהויים, שלימים התבהרו בהדרגה, כפי שמתבהרות כתובות עתיקות שמשחזרים אותן ביד אמן לבל יאבדו.
מבין הרשמים הפגיים של ילדותי, מגיח לו הזיכרון השלם הראשון שתווי פניו ברורים, הזיכרון המכונן שלי, שהוא כמו פעמון לצווארי, באשר אלך – יצלצל. גם בערפל אינני הולך לאיבוד, וגם אם ארחיק – אשוב.
הייתי כבן-חמש, המלחמה באירופה הסתיימה, ואבא שלי שהיה אז מנהל בית-ספר התבקש על-ידי ארגון "הג`וינט" לצאת אל מחנות הניצולים בגרמניה כדי להכשיר אותם לעלייתם לארץ-ישראל, ובעיקר את הילדים. הוא עמד לצאת לשם, ולהעדר כחצי שנה מהבית. זה היה בקיץ וזאת היתה שבת, שבת לפנות ערב במושבה, ואפילו את שקט השקיעה השבתית של רחוב בתיה מקוב מי יוכל לשכוח. אבי, יעקב, ישב במטבח וקרא לי מחדרי, ולא שערתי שעוד רגע אני עומד להעקד אל הזיכרון הגדול של חיי. אבי שלי שלח אלי את ידו וקרבני, הוא ישב על כסא נצרים נמוך, ואני נעמדתי לפניו כדי להפגיש את מבטינו. אבא, אבא, עד היום לא אדע בביטחון האם היית פדגוג גדול כפי שאמרו עליך או שהיית פסיכולוג קטן, כפי שעולה עליך החשד; האם ברכת אותי אז, ילד בן חמש, או שקללת אותי בלי משים; האם מאותה שבת אני מחביא טלאי בתוכי, שאתה, אבי, תפרת, כאילו ביקשת לומר – אל תראו אותו שהוא ילד מארץ-ישראל, הוא יהודי, בני, הוא יהודי.
ואמרת: "בעוד כמה ימים אני נוסע לגרמניה כדי להביא אלינו את כל מי שניצלו מהאסון שקרה לנו; ואני רוצה להתייעץ אתך, יוסי: שם משפחתנו הוא שניידר, אתה יודע, ולא נוח לי לצאת לשם בשם הזה, שניידר, שיכול להיות גם שם גרמני. יותר נוח לי, יותר נכון, לדעתי, להחליף את שמנו בשם חדש, עברי. חשבתי וחשבתי ויש לי הצעה, ומעניין אותי לשמוע מה דעתך, כי אתה תצטרך להתהלך איתו, עם השם החדש, כל ימי חייך. מה דעתך שנשנה משניידר לשריד, ואסביר לך למה דווקא "שריד". שתי סיבות, אחת פחות חשובה והשנייה יותר חשובה: בשריד יש ארבע אותיות משניידר, אבל זה לא הכי חשוב. יותר חשוב, שאנחנו נשארנו השריד האחרון למשפחתנו; אתה מכיר את המילה הזאת "שריד"? אתה מבין, יוסי, מה המשמעות להישאר שריד למשפחה שלמה"?
אני דווקא הבנתי משהו, אבל לא לגמרי; הבנתי ולא הבנתי. לבטח הבנתי שקרה למשפחתנו שלנו ולא רק לה אסון איום ונורא, שהימים רעים מאוד, ולכן אמי קוראת מכתבים על המרפסת, ואנשים זרים באים ומסתודדים בביתנו, מדברים ביניהם אידיש, וכל-הזמן מחפשים ידיעות חדשות בעיתון "דבר" כדי לדעת ולהבין, אבל אני עדיין לא קראתי עיתון ואיך אבין; ומי שכן קרא "דבר" – הבין? מה הוא הבין אז, ומה הוא מבין עכשיו, ומי בכלל מבין מה קרה ומסוגל להסביר. לאבא שלי אמרתי שאני מבין, והשם החדש – שריד – בהחלט נראה לי, אני תומך בהצעתו, ועצרתי את עצמי מלבכות, אבל את הפחד שנפל עלי לא הצלחתי לעצור.
השמש הספיקה בינתיים לשקוע, האורות בבתים הקטנים של המושבה עדיין לא נדלקו, אבי ואני החזקנו ידיים בחושך, הוא הרגיש כנראה שהפחיד אותי עד מוות וניסה לחזקני. אני חושב שרעדתי.
לא סיפור אני כותב כאן, אני כותב במדויק את כל מה שאני זוכר. אבי חרת בשעת הדמדומים ההיא כתובת קעקע בבשרי, והיא מזכירה לי את הכל, עד היום. "אז סיכמנו – הוא אמר – מהיום ייקרא שם משפחתנו שריד". ואז בכיתי, ואבי חבקני. אולי הוא כבר הצטער על כל ההתייעצות הזאת, אולי הוא בכלל שכח לרגע שאני בסך-הכל בן חמש, קטן, והיה לו מזל גדול שאמי לא היתה בבית, כי היא, כפי שאני מכיר אותה, היתה מעירה לו, ועוד איך היתה נוזפת.
את עיני נשאתי מבעד לחלון המטבח, והתאמצתי להבחין בסימני חיים בחוץ. מהסבריו של אבי לשם משפחתנו הסקתי, שהוא ואני נותרנו האנשים האחרונים על פני כדור הארץ, ואין עוד איש מבלעדי שנינו, ואולי גם אמא שלי, שהלכה לבקר חברה חולה, גם היא כבר איננה. האורות שהתמהמהו להבליח באותו הערב, נדלקו בזה אחר זה, שמעתי גם את השכנה גוערת בחבר שלי, ארנון, ורק אז נוכחתי לדעת שיש חיים אחרי הודעתו של אבי על סוף-העולם. מאותו היום אני נושא על גבי את שמי כשק זכרונות כבד, שאינו שייך רק לי, השק ותכולתו, ולפעמים אני עוצר כדי לנוח, מניח את השק על הארץ, פותח ומתבונן אל תוכו, והוא כל הזמן מתמלא, להפתעתי, ויש לי ממה לחלק.
אם חבל הטבור ימשכני אחריו וארוצה,
אשוב אל עיירת הולדתי הקטנה – רפלובקה –
בגבול אוקראינה פולין שמעולם לא הייתי בה.
אבי, יעקב, היה אמן הסיפור,
נאספו ממרחקים לשמוע את סיפוריו,
והוא העמיד את עריסתי שם,
אבי ילד אותי ברפלובקה,
ובחבל הסיפור הוא משך אותי אל המקום
שגודלו כגודל הפיהוק
(גרייס ווי א גענעץ),
מרגע שפערת את הפה ועד שסגרת אותו
כבר עברת את כל העיירה.
כאשר הייתי חוזר מהמלמד, ילד בן ארבע,
הכי קטן בחדר,
הייתי מקיף את הכנסייה הפרבוסלבית
שהתנוססה על תל
עשרות פעמים ביום הקפתי
והייתי אומר – חורבן עלייך –
(א חורבן אויף דיר)
באמונה שלמה שסוף הכנסייה לשקוע.
בשלהי אוגוסט, 1942, הובלו כל יהודי רפלובקה הישנה
ורפלובקה החדשה ואוליזרקה וז`לוצק והסביבה
אל פאתי היער, בדרך לכפר סוכובולה,
אל הבורות שהוכנו מראש, ונורו שם כולם בעורפם.
אני עדיין שם ביער, עכשיו אתם מבינים אותי,
משקיף אל גיא ההריגה,
ומתאמץ לזהות את סבתא שלי, בתיה לאה,
ואת סבא שלי, שלמה יעקב, הרגעים האחרונים שלהם,
הרגעים הראשונים שלי,
רגע לפני שהם נותנים לנו, לאבי ולי,
את שם משפחתנו.