בראשית ברא ובאחרית – החריב.
בשבעה באוקטובר הגיעה אחרית הימים.
בסערת דם ואש. באבחת סכין משספת. בהינף חרב עורפת. העולם חרב. גם אני, רחוק כל כך מהמקום שבו נפרצה הגדר, נפתח שער הגיהינום והתחולל הטבח, חשתי ניצול. ימים רבים נטרפה נפשי כאנייה שקברניטה סובב את הגאיה, שנעקרו ממקומם, והיא מתנודדת, כשיכורה, על מים סוערים, אדומים מדם הנטבחים, תועה אנה ואנה. שמועות על גדי חגי ז״ל מניר עוז – אנחנו שנינו מאותו הכפר – שנולד, כמוני, בקיבוץ עין השופט, עשו להן כנפיים ועפו מפה לאוזן. גדי נרצח בבוקר השבעה באוקטובר, כשהלך עם אשתו, ג׳ודי ז״ל, סביב הקיבוץ, בשעת בוקר ארורה, קצת אחרי הזריחה. גדי היה נגן חלילית עילאי ונגן חליל צד אלוהי. ו/או ההיפך. הוא לימד אותי לנגן בו זמנית בשתי חליליות דבִקה בשני קולות. זה בא לו טבעי ובקלות. זה בא לי במאמץ ובקושי. כשהצלחתי, הוא הסתכל עליי במבט הממזרי שלו, לקח ממני את שתי החליליות וניגן את שיר הריקוד הזה באמצעות נחירי אפו. הבטתי בו בפליאה, בהשתאות, בהערצה. קינאתי בו. כשסיים, הביט בי בחיוך, כאומר – נו, עכשיו נראה אותך. ניסיתי לחקות אותו, אבל לא היה לי שמץ סיכוי.
התחלתי לכתוב את שירי המלחמה המופיעים בספר הדק הזה, ביום שבו הודיעו שגדי נעדר אבל ידעתי מה שרבים ידעו. גדי נרצח. ביום שבו הותר לפרסום שמו, שבתי בעיני רוחי אל רגע ההיקסמות הפלאי, שבו הוא לא רק חולל קסם אלא חילל אותו. אני מייחד ומקדיש את המלים העצובות והכאובות לגדי ולאלפי הקורבנות שהטבח והמלחמה שפרצה כתוצאה ממנו גרמו את מותם הטראגי. יהי זכרם ברוך.
נ.ב. אל תפסחו, בבקשה, על שיר האהבה היחיד שמופיע כאן. גם הוא נמנה עם הניצולים.