״הקציר הסתיים, והקיץ חלף לו,״ ציטטה אַן שֶׁרְלִי, מביטה בחולמנות הרחק מעבר לשדות הקצורים. היא ודִיאַנָה בַּרִי זה אך סיימו לקטוף תפוחים בגן שבחווה הירוקה. עתה נחו מעמלן בפינה שטופת שמש, שם נעו הברקנים ברוח; האוויר היה עדיין רווי במתיקות הקיץ ובניחוח השרכים שביער הרוחות.
אך בכל הנוף שמסביב כבר שָרתה תחושה של סתיו. במרחקים השמיע הים קולות עמומים; השדות הקמלים כוסו מעטה של צמחי שבט־הזהב; גיא הנחל שמתחת לחווה הירוקה מלא אַסְתֵרִים בגוון ארגמן שמימי; ואגם המים הזוהרים היה כחול עד מאוד - אך לא אותו כחול הפכפך של האביב, וגם לא אותו תכול חיוור של הקיץ. זה היה גוון כחול בהיר, יציב ורוגע, כמו רחקו המים מכל הלך רוח של סערה והתרגשות ושקעו להם לאיטם בשלווה לא מופרת.
״זה היה קיץ נחמד,״ אמרה דִיאַנָה, מחליקה בחיוך את הטבעת החדשה על אצבע ידה השמאלית. ״וחתונתה של העלמה לַוֶונְדֶר הייתה גולת הכותרת שלו. אני משערת שבני הזוג אִירְוִוינְג מבלים עכשיו על חוף האוקיינוס השקט.״
״לי נראה כי הזמן שעבר מאז נסיעתם די בו להקיף את כדור הארץ,״ נאנחה אַן. ״איני יכולה להאמין שעבר רק שבוע מאז נישאו. הכול השתנה כל כך. העלמה לַוֶונְדֶר נסעה, וכך גם בני הזוג אֶלֶן. כמה בודד נראה מעון הכומר כשכל תריסיו מוגפים! אמש עברתי לידו, והתריסים הללו גרמו לי להרגיש, כאילו כל מי שחי שם לפנים כבר מת.״
"לעולם לא נפגוש כומר אחר שיהיה נחמד כמו מר אֶלֶן,״ אמרה דִיאַנָה בטון בטוח וקודר. ״אני משערת שהחורף יהיו לנו ממלאי מקום למיניהם, ושבמחצית מימי ראשון לא יתקיימו תפילות כלל. וְאַת וגִילְבֶּרְט לא תהיו כאן. וה יהיה משעמם נורא!״
״פְרֶד יהיה כאן,״ רמזה אַן בערמומיות.
״מתי יש בדעתה של מרת לִינְד לעבור לביתכם?״ שאלה דִיאַנָה, כמו לא הבחינה כלל בהערתה של אַן.
״מחר. אני שמחה על בואה - אבל זה יהיה עוד שינוי בחיים. אמש פינינו מַרִילָה ואני את החדר הפנוי, וסבלתי ממש שעה שעשינו זאת. מובן שזה טיפשי, אך באמת ובתמים הרגשתי כאילו זה חילול קודש. מאז ומעולם היה החדר הישן הזה מקום קדוש בעיני. בהיותי ילדה חשבתי אותו לחדר הנפלא ביותר עלי אדמות. את זוכרת כמה השתוקקתי לישון בחדר פנוי - אך לא בזֶה של החווה הירוקה. הוֹ, לא - לעולם לא בו! הדבר היה עלול להיות נורא מדי, ומרוב חרדת קודש בוודאי לא הייתי מצליחה לעצום עין. כשמַרִילָה שלחה אותי אליו במשימה כלשהי, הייתי חולפת בו על קצות אצבעותי בנשימה עצורה ממש כמו בכנסייה, ובצאתי הייתי חשה הקלה רבה. דיוקניהם של ג׳וֹרְג׳ וַייטְפִילְד והדוכס מוֶולִינְגְטוֹן היו תלויים בו משני צדי המראה, והם הזעיפו את פניהם אלי כל אימת שנכנסתי לחדר, ובייחוד כשהעזתי להציץ במראה. את יודעת - זו המראה היחידה בבית שלא עיוותה את פני כלל. תמיד תהיתי כיצד מעיזה מַרִילָה לנקות את החדר הזה; ועכשיו הוא לא רק נקי, אלא גם ריק לחלוטין. ג׳וֹרְג׳ וַייטְפִילְד והדוכס הוגלו לפרוזדור של הקומה השנייה, ו׳כך חולפת לה תהילת העולם׳,״ סיימה אן בצחוק קל, שנעימה של צער נשמעה בו. ״אין זה נעים לחזות בחילול מקדשינו הישנים, גם אם כבר גדלנו ובגרנו.״
״אהיה בודדה לאחר שתלכי,״ נאנחה דִיאַנָה בפעם המאה. ״לחשוב על כך שאת עוזבת בשבוע הבא!״
"אבל אנחנו עדיין יחד,״ השיבה אַן בעליצות. ״אל לנו להניח לשבוע הבא לגזול מאתנו את שמחתו של שבוע זה. אני עצמי איני מסוגלת לחשוב על העזיבה - הרי הבית הזה ואני הננו ידידים טובים כל כך. ואת עוד מדברת על בדידות! הרי אני זו שצריכה להיאנח! תישארי כאן עם כל ידידייך הוותיקים - ועם פְרֶד - שעה שאני אהיה לבדי בין זרים, ולא אכיר כל נפש חיה!״
״מלבד גִילְבֶּרְט - וצַ׳רְלִי סְלוֹן,״ אמרה דִיאַנָה, מחקה את ההטעמה ואת הערמומיות שבדברי אַן.
״צַ׳רְלִי סְלוֹן הוא כמובן נחמה של ממש,״ הסכימה אַן בלגלוג. ברגע זה פרצו שתי העלמות קלות הדעת הללו בצחוק מתגלגל. דִיאַנָה ידעה היטב את דעתה של אַן על צַ׳רְלִי סְלוֹן. אך על אף אינספור שיחות של גילוי לב שקיימו השתיים, היא לא ידעה מה בדיוק חשבה אַן על גִילְבֶּרְט בְּלַיְט. למען האמת, אַן עצמה גם היא לא ידעה זאת.
״ככל הידוע לי, הנערים עלולים להתגורר בקצה האחר של קִינְגְסְפּוֹרְט,״ המשיכה אַן. ״אני שמחה שעלי ללכת לרֶדְמוֹנְד, ולאחר זמן מה בוודאי אלמד לחבב את המקום. אך ברור לי שלא אוהב אותו במשך השבועות הראשונים, ואפילו לא אוכל להתנחם במחשבה על סוף שבוע בבית, כפי שהייתי מתנחמת במִכללה. חג המולד ייראה מן הסתם רחוק מרחק של אלף שנים.״
״הכול משתנה - או עומד להשתנות,״ אמרה דִיאַנָה בעצב. ״אן, יש לי הרגשה כי הדברים לא ישובו להיות כפי שהיו עד כה.״
״אני משערת שהגענו לפרשת דרכים,״ השיבה אַן מהורהרת. ״אך היינו חייבות להגיע לכך. דִיאַנָה, האם את עדיין חושבת שלהיות מבוגרת זה אכן כה נחמד, כפי שדימינו זאת בהיותנו ילדות?"
״אינני יודעת. יש בזה כמה צדדים נעימים,״ ענתה דִיאַנָה וסובבה שוב את טבעתה. על שפתיה נח אותו חיוך קטן, שמאז ומעולם גרם לאַן להרגיש לפתע עזובה וחסרת ניסיון. ״אך ישנם גם דברים כה רבים שמעוררים תהייה. לפעמים אני חשה פחד של ממש מפני ההתבגרות, ואז אני מוכנה לעשות הכול על מנת לשוב ולהיות ילדה קטנה.״
"אני משערת שבבוא הזמן נתרגל להיות מבוגרות,״ אמרה אַן בעליצות. ״זה כבר לא יהיה בלתי צפוי כל כך. אם כי נדמה לי, שככלות הכול הדברים הבלתי צפויים הם שנותנים טעם לחיים. אנו בנות שמונה־עשרה, דִיאַנָה. בעוד שנתיים נהיה בנות עשרים. כשהייתי בת עשר חשבתי שגיל עשרים הוא תחילתה של הזִקנה. בקרוב מאוד את תהיי אֵם משפחה מיושבת בדעתה, ואני אהיה רווקה זקנה וחביבה, הדודה אַן, שתבוא לבקרך בחופשות. דִי, יקירתי, נכון שתמיד תשמרי לי איזו פינה קטנה? לא את החדר הפנוי, כמובן. רווקות זקנות אינן יכולות לצפות לחדר פנוי של ממש. אהיה אפוא ׳צנועה׳ ואסתפק בכוך שמעל המרפסת או מאחורי חדר האורחים.״
״אילו שטויות את מדברת, אַן!״ צחקה דִיאַנָה. ״את תינשאי למישהו מפורסם, נאה ועשיר, עד ששום חדר פנוי באֶבוֹנְלִי לא יהיה מפואר דיו בשבילך; ואז תעקמי את חוטמך כלפי כל ידידייך משכבר הימים.״
״זה יהיה חבל מאוד אם אכן כך יקרה. אפי נאה בהחלט ועיקומו עלול לקלקל אותו,״ השיבה אַן וטפחה על איבר נאה זה שלה. ״יש לי מעט מדי תווים נאים מכדי שאוכל להרשות לעצמי לקלקל אותם. על כן, גם אם אנשא למלך איי הקָנִיבָּלִים, אני מבטיחה לך, דִיאַנָה, שלא אעקם את חוטמי כלפייך.״
הנערות נפרדו בפרץ נוסף של צחוק עליז. דִיאַנָה ירדה במדרון, ואַן צעדה אל משרד הדואר, שם המתין לה מכתב. כאשר השיג אותה גִילְבֶּרְט בְּלַיְיט על הגשר שמעל אגם המים הזוהרים, קרנו פניה מההתרגשות שגרם לה מכתב זה.
״גם פְּרִיסִילְיָה גְרַנְט הולכת לרֶדְמוֹנְד,״ היא קראה. ״נכון שזה נפלא? כל כך קיוויתי שהיא תבוא. היא לא האמינה כי אביה יסכים לכך, אך הוא הפתיע אותה, ואנו עומדות להתגורר יחד. עם חברה כמו פְּרִיסִילְיָה לצדי אוכל להתמודד עם כל הפרופסורים העריצים של רֶדְמוֹנְד גם יחד.״
״אני חושב שקִינְגְסְפּוֹרְט תמצא חן בעינינו,״ אמר גִילְבֶּרְט. ״אומרים שזו עיר ישנה וחביבה, ושיש בה פארק טבעי מהיפים בעולם. שמעתי שהנוף בו נהדר.״
״אני תוהה אם הוא יהיה - אם הוא בכלל יכול להיות - יפה יותר מזה,״ מלמלה אַן, מביטה סביב במבט שופע אהבה של מי שבעיניו ״הבית״ יישאר לנצח המקום היפה ביותר בעולם; ואין זה משנה כלל אילו ארצות נפלאות הוא עשוי לפגוש תחת שמים זרים.
הם נשענו על מעקה הגשר שמעל הברֵכה הישנה, גומעים לאיטם את קסם הדמדומים. במקום זה עצמו טיפסה אַן ויצאה מן הדוגית השוקעת ביום שבו הפליגה אִילֵין לקַמֶלוֹט. הארגמן הרך של השקיעה עדיין הכתים את שמי המערב, אך הירח כבר זרח. המים נחו באורו כחזיון שווא כסוף ומפואר. הזיכרון טָווה סביב שני הצעירים האלה קסם שליו ומתוק.
״את שקטה מאוד, אַן,״ אמר לבסוף גִילְבֶּרְט.
״אני חוששת לדבר או לנוע, שמא כל היופי המופלא הזה ייעלם באחת כמו שתיקה שהופרעה,״ לחשה אַן.
לפתע הניח גִילְבֶּרְט את ידו על היד הלבנה והדקה שנשענה על מעקה הגשר. עיניו החומות העמיקו ראות בחשכה, ושפתיו - שעדיין היו שפתי נער - נעו על מנת לומר דבר־מה על החלום והתקווה שהרטיטו את נפשו. אך אַן משכה את ידה במהירות ונפנתה הצדה. כישוף הדמדומים פג לגביה.
״אני מוכרחה ללכת הביתה,״ קראה בקלילות מוגזמת במקצת. ״למַרִילָה היה כאב ראש אחר הצהריים, ואני בטוחה שהתאומים כבר הספיקו לעולל משהו נורא. לא הייתי צריכה להיעדר לזמן רב כל כך.״
היא המשיכה בפטפוט סתמי בלתי פוסק עד אשר הגיעו השניים לשביל הפונה לחווה הירוקה. לגִילְבֶּרְט האומלל ניתנה אך בקושי הזדמנות לומר מלה אחת. לאחר שנפרדו, חשה אַן הקלה מסוימת. הייתה בלבה מבוכה סתומה חדשה ביחס לגִילְבֶּרְט, שנולדה ברגע הקצר ההוא של התגלות בגן ״משכן ההֵדים״. דבר־מה זר חדר אל תוך הידידות המושלמת הישנה הזו ואיים להשחיתה.
״מעולם לא שמחתי כל כך לראות את גִילְבֶּרְט הולך לדרכו,״ חשבה בכעס מעורב בצער כשעלתה לבדה בשביל. ״ידידותנו תיהרס אם הוא ימשיך בהבלים הללו. אסור שזה יקרה - ואני לא אניח לכך לקרות. הוֹ, מדוע זה אין הבחורים מסוגלים לנהוג בהיגיון?!״
ואולם, ספק ואי נוחות קיננו בלבה של אַן. האם היה בזה מן ההיגיון להמשיך ולחוש בלחיצה החמימה ההיא באותה בהירות שחשה במשך הרגע הקצה שבו נחה ידו על ידה? והגיוני עוד פחות היה לגלות, כי התחושה הזו רחוקה מלהיות בלתי נעימה. היא הייתה שונה עד מאוד מן התחושה שליוותה מעשה דומה מצד צַ׳רְלִי סְלוֹן, עת ישבה לידו במסיבת ריקודים שנערכה לפני שלושה ימים בחולות הלבנים. הזיכרון המביך הזה גרם לה צמרמורת. אך כל הדאגות הקשורות במחזרים נלהבים יתר על המידה פרחו מראשה מיד עם כניסתה למטבח של החווה הירוקה, עם האווירה הפשוטה ונטולת הרגשנות שלו. היא מצאה שם נער בן שמונה מתייפח מרה על הספה.
״מה קרה, דֵיוִוי?״ שאלה אַן ונטלה אותו בזרועותיה. ״היכן מַרִילָה ודוֹרָה?״
״מַרִילָה משכיבה את דוֹרָה לישון,״ התייפח דֵיוִוי. ״ואני בוכה כי דוֹרָה נפלה במדרגות המרתף שבחוץ, הרגליים לפני הראש, וכל העור על אפה התקלף, ו...״
״הו, אל תבכה בגלל זה, יקירי. מובן שצר לך עליה, אבל הבכי לא יעזור לה. היא תהיה בסדר גמור מחר. לעולם אין הבכי עוזר לאיש, דֵיוִוי נערי, ו...״
״אנ׳לא בוכה בגלל שדוֹרָה נפלה למטה למרתף,״ אמר דֵיוִוי, קוטע במרירות הולכת וגוברת את הדרשה המלאה בכוונות טובות של אַן. ״אני בוכה כי לא הייתי שם ולא ראיתי אותה נופלת. ונראה לי שתמיד אני מפסיד משהו נחמד.״
״הוֹ, דֵיוִוי!״ אַן עצרה צווחת צחוק שלא הייתה במקומה. ״אתה קורא לזה דבר נחמד - לראות את דוֹרָה המסכנה נופלת במדרגות ונפצעת?״
״היא לא נפצעה חזק,״ השיב דֵיוִוי בהתרסה. ״כמובן שאילו נהרגה, הייתי מצטער באמת, אַן. אבל בני קֵית לא נהרגים כל כך מהר. אני משער שהם כמו בני בְּלוּאֶט. הֶרְבְּ בְּלוּאֶט נפל ביום חמישי שעבר מהמתבן והתגלגל דרך הצינור להשלכת הלפת ישר לתוך תא באורווה, שבו עמד סוס פראי ועצבני ביותר. הוא התגלגל ממש מתחת לרגליו. למרות זאת הוא יצא מזה חי, ורק שבר שלוש עצמות. מרת לִינְד אומרת שישנם אנשים שאי אפשר להרוג בגרזן. אַן, האם מרת לִינְד באה הנה מחר?״
״כן, דֵיוִוי, ואני מקווה שתהיה נחמד וטוב אליה.״
״אני אהיה נחמד וטוב. אך האם היא תשכיב אותי לישון לפעמים, אַן?״
״ייתכן. למה?״
״מפני שאם היא תעשה זאת,״ אמר דֵיוִוי בהחלטיות רבה, ״לא אגיד את תפילותי לפניה, כפי שאני אומר לפנייך, אַן.״
״ומדוע לא?״
״כי אני לא חושב שזה יפה לדבר אל אלוהים ליד זרים, אַן. דוֹרָה יכולה לומר את תפילותיה לפני מרת לִינְד, אם היא רוצה, אבל אני לא אעשה זאת. אחכה עד שהיא תלך, ואז אגיד אותן. נכון שזה יהיה בסדר, אַן?״
״כן, אם אתה בטוח שלא תשכח לומר אותן, דֵיוִוי נערי.״
״הו, אני לא אשכח, את יכולה להיות בטוחה. אני חושב שתפילות זה דבר נורא נחמד. אבל לומר אותן לבד יהיה פחות נחמד מאשר לומר אותן לפנייך. הלוואי והיית נשארת בבית, אַן. אני לא מבין למה את רוצה ללכת מכאן ולעזוב אותנו.״
״אני לא בדיוק רוצה, דֵיוִוי, אבל אני מרגישה שעלי ללכת.״
״אם את לא רוצה, את לא חייבת. את מבוגרת. כשאני אהיה מבוגר, אַן, לא אעשה אפילו דבר אחד שלא ארצה לעשות.״
״דֵיוִוי, כל חייך תמצא את עצמך עושה דברים שאינך רוצה לעשותם.״
״לא,״ ענה דֵיוִוי בפסקנות. ״אותי לא תתפסי בזה! עכשיו אני חייב לעשות דברים שאיני רוצה, כי אחרת את ומַרִילָה שולחות אותי למיטה. אבל כשאגדל, לא תוכלו לעשות זאת, ולא יהיה אף אחד שיגיד לי מה לעשות. ואז אבלה בנעימים! שמעי, אַן! מִילְטִי בּוֹלְטֶר אומר שאמו אומרת שאת הולכת לקולג׳ לראות אם תצליחי לתפוס לך בחור. זה נכון, אַן? אני רוצה לדעת.״
במשך רגע קצר אחד רתחה אַן מזעם. אחר כך צחקה, בהזכירה לעצמה שדרך מחשבתה ודיבורה ההמוני של מרת בּוֹלְטֶר לא יוכלו לפגוע בה.
״לא, דֵיוִוי, אין זה נכון. אני הולכת לשם כדי להשכיל ולהתפתח וללמוד דברים רבים.״
"אילו דברים?״
על נעליים, וספינות, וחותמות השעווה,
על כרוב, ועל מלכים,
ציטטה אַן מתוך שיר ידוע.
"אבל אילו רצית לתפוס בחור, כיצד היית עושה זאת? אני רוצה לדעת,״ התעקש דֵיוִוי. היה ברור כי הנושא משך את לבו.
״מוטב שתשאל את מרת בּוֹלְטֶר,״ השיבה אַן בחוסר זהירות. ״נראה שהיא יודעת על כך יותר ממני.״
"אעשה זאת כשאראה אותה בפעם הבאה,״ אמר דֵיוִוי בכובד ראש.
״דֵיוִוי! שלא תעיז לעשות זאת!״ קראה אַן משהבינה את טעותה.
״אבל את בעצמך אמרת לי כרגע לעשות את זה,״ מחה דֵיוִוי מתוך עלבון.
״הגיע הזמן ללכת לישון,״ פקדה אַן בתקווה שדרך זו תוציא אותה מן ההסתבכות שאליה נקלעה.
לאחר שדֵיוִוי הלך לישון, ירדה אַן לנחל וישבה לידו לבדה. האפלה המוארת באורו העדין של הירח עטפה אותה והמים עלזו סביבה בדואט של קולות הנחל והרוח. מאז ומעולם אהבה את הנחל הזה, חלומות רבים רקמה מעל מימיו הנוצצים. היא שכחה את הצעירים המתייסרים באהבה, את הנאומים המפולפלים של השכנות המרושעות, את כל הבעיות שליוו את חייה הצעירים. דמיונה הפליג אל מעבר לאוקיינוסים של אגדות, השוטפים את חופיהן הרחוקים והזוהרים של ״ארצות הקסם הנשכחות״. חלומותיה אלה העשירו אותה יותר ממציאות חייה, כי דברים הגלויים לעין - דרכם לחלוף; אך אלה שאין העין יכולה לראותם, הם הנצחיים.