מדוע אין טעם לחפש, אפילו במפות הטובות ביותר,
את העיר הקטנה קיקנדון
אם תחפשו במפה של פלנדריה, בין אם במפה עתיקה ובין אם במפה חדשה, את העיר הקטנה הקרויה קִיקֶנְדוֹן, יש להניח שלא תמצאו לה שריד וזכר. קיקנדון היא אפוא עיר שנכחדה? לא. שמא היא עיר שעדיין לא נוסדה? לא ולא. על אפם ועל חמתם של הגיאוגרפים היא קיימת, וכך כבר תשע מאות שנה. זאת ועוד, היא מונה אלפיים שלוש מאות תשעים ושלוש נפשות, אם נחשב נפש לכל תושב. היא שוכנת שלושה-עשר קילומטרים וחצי צפונית-מערבית מאוֹדֶנָארְד וחמישה-עשר קילומטרים ורבע דרומית-מזרחית מבריז', בלב לבה של השפלה הפלמית. נחל הוָאר, יובל קטן של נהר האֶסקו, זורם לו תחת שלושת גשריה, המכוסים עדיין מעטפת אבן מימי הביניים בדומה לגשרים שבעיר טוּרְנֶה. היא מתגאה בטירה עתיקה שאבן הפינה שלה נורתה בשנת 1197 על ידי הרוזן בּוֹדוּאַן, בטרם היה לקיסר קונסטנטינופול, ובבית עירייה בעל אשנבים גותיים העטור סביב-סביב בחרכי ירי, ואשר מעליו מזדקר מגדל פעמונים גְבַה צריחים המתנוסס לגובה מאה ותשעה מטר. בכל שעה מהדהד מראש המגדל פעמון בעל מנעד של חמש אוקטבות, עוּגב-מרוֹמים של ממש, המאפיל במוניטין שלו אף על הפעמון המהולל של בריז' השכנה. התייר המבקר בקיקנדון - אם אמנם הזדמן אי פעם תייר לעיר זו - לא יעזוב את העיר בטרם יחזה באולם השטאטהולדרים,* שם תלוי דיוקן בגודל טבעי של וילהלם מִנָסַאוּ, פרי מכחולו של בראנדון; בקימורי המזבח של כנסיית מַגְלוּאַר הקדוש, מיצירות המופת של אדריכלות המאה הט"ז; בַּבאר העשויה ברזל מחושל הניצבת במרכז כיכר אֶרְנוּף הקדוש, שעיטוריה המרהיבים הם מעשה ידיו של הצייר-החָרָש קוונטין מֶטְסִיס; במקום קבורתה הראשון של מארי מבורגונדי, בתו של הדוכס שארל בלי-חת, הטמונה כיום בכנסיית נוטר-דאם בבריז'; ועוד היד נטויה. ולבסוף, ענף התעשייה העיקרי של קיקנדון הוא ייצור הקצפת וממתקי סוכר השעורה המקומיים, שסוד הכנתם נשמר זה מאות בשנים במשפחת ון-טריקָסֶה ונמסר בה מאב לבן, והם מיוצרים בהיקף מסחרי. ואף על פי כן אין קיקנדון מופיעה באף אחת מן המפות של פלנדריה. האם שכחו אותה הגיאוגרפים? שמא השמיטו אותה בכוונת מכוון? בעניין זה אינני יכול להאיר את עיניכם. ועם זאת היא קיימת, העיר קיקנדון, על רחובותיה הצרים, על חומתה המבוצרת, על בתיה הבנויים בסגנון ספרדי, על שוּקה המקורֶה ועל ראש העיר שלה - ולראיה יובאו פה כמה אירועים שהתרחשו בה לאחרונה, התרחשויות מפליאות ויוצאות דופן, בלתי סבירות בעליל ובכל זאת אמת לאמיתה, שנגוללן בסיפורנו אחת לאחת.
כמובן, אין שום עילה לדבֵּר או אף לחשוב סרה בפלמים
* "שְטָאטְהוֹלְדֶר" היה תוארם של מושלי המחוזות בהולנד ובפלנדריה.
תושבי פלנדריה המערבית. אלה אנשים מהוגנים, שקולים, חסכניים, ידידותיים, מיושבי דעת, מכניסי אורחים, אף אם מעט כבדים אולי בלשונם וברוחם. אך ודאי שאין בכך כדי להסביר מדוע אחת מעריהם המעניינות ביותר עדיין נפקדת מן הקרטוגרפיה המודרנית.
זהו בלי שום ספק הֶעדר שיש להצר עליו. אילו לכל הפחות נזכרה קיקנדון בדברי-הימים, ואם לא בהיסטוריה בה' רבתי אזי לכל הפחות במסמכים היסטוריים, ואם לא במסמכים היסטוריים אזי לכל הפחות במסורות המקומיות! אך לא מניה ולא מקצתיה, אין לה זכר לא על דפי האטלס ולא על דפי המדריכים ואפילו לא במפות הדרכים! אפילו מר ז'וֹאָן* בכבודו ובעצמו, שמיטיב כל כך לדלות מן הנשייה את העיירות הנידחות ביותר, אינו מזכיר אותה ולו ברמז. נקל לשער באיזו מידה עלולה התעלמות כזאת להזיק לעסקי המסחר של העיר ולתעשיית היצוא שלה. אך נקדים ונאמר שאין בקיקנדון לא עסקים ולא תעשיית יצוא, ושהיא מסתדרת היטב עד להפליא גם בלא כל אלה. הקצפת וממתקי סוכר השעורה שלה מיועדים לצריכה מקומית בלבד, ולעולם אינם מיוצאים. אין זאת אלא שתושבי קיקנדון אינם זקוקים לאף אחד. שאיפותיהם אינן מרקיעות שחקים ואורח חייהם מצניע לכת. הם שלווים, מתונים, צוננים, אדישים, בקיצור: פלמים. מן הסוג שעדיין ניתן למצוא לעתים במרחב שבין נהר האֶסקו לים הצפוני.
*אדולף ז'ואן (1881-1813 ,Joanne), גיאוגרף צרפתי ומחבר מדריכי מסעות.
פרק 2
ובו ראש העיר ון-טריקָסֶה והיועץ ניקלַאוּסֶה
מתדיינים על ענייני העיר
"כך אתה סבור?" שאל ראש העיר.
"כך אני סבור," ענה היועץ לאחר דקות אחדות של שתיקה.
"כלומר, מוטב שלא להיחפז," המשיך ראש העיר.
"כבר עשר שנים אנחנו דנים בעניין החמוּר הזה," השיב היועץ ניקלאוסה, "ואני מודה ומתוודה, ון-טריקסה נכבדי, שעדיין אין בידי להכריע בדבר."
"אני מבין היטב את ההתלבטות שלך," אמר ראש העיר לאחר שהירהר רבע שעה, "אני מבין היטב את ההתלבטות, ואני בהחלט שותף לה. מוטב אפוא שנימנע מכל החלטה בינתיים, ונשקול את העניין על כל היבטיו."
"דבר אחד בטוח," השיב ניקלאוסה: "בעיר שלווה כמו קיקנדון מִשרה של נציב ציבור היא מיותרת."
"קודמנו בתפקיד," ענה לו ון-טריקסה בנימה חמורה, "קודמנו בתפקיד מעולם לא אמר ולעולם לא היה מעז לומר על דבר שהוא בטוח. כל קביעה נחרצת פותחת פתח להשגות בלתי נעימות."
היועץ הניד בראשו לאות הסכמה, ואז השתתק למשך כחצי שעה נוספת. אחרי פרק הזמן הזה, שבמהלכו לא נקפו ראש העיר ויועצו ולו אצבע, שאל ניקלאוסה את ון-טריקסה אם קודמו בתפקיד לא הירהר אף הוא במהלך כהונתו, כשני עשורים קודם לכן, באפשרות לבטל את משרת נציב הציבור, שמדי שנה בשנה קיפחה את קופת העיר קיקנדון מסכום של 1,375 פרנק ועוד כמה פרוטות.
"אכן כן," השיב ראש העיר, שזקר את אצבעו והצמיד אותה למצחו המבהיק באטיות שֶכולה הדר, "אכן כן. אבל הוא הלך לעולמו לפני שמצא לנכון להכריע בעניין זה או בכל עניין מנהלי אחר. אדם נבון! מדוע לא אנהג כמוהו גם אני?"
היועץ ניקלאוסה לא מצא שום נימוק שיסתור את דעתו של ראש העיר.
"אדם שנפטר מן העולם מבלי שקיבל שום הכרעה בימי חייו," הוסיף ראש העיר ואמר בכובד ראש, "התקרב למעלת השלמות הגבוהה ביותר בעולמנו זה!"
בעודו אומר את הדברים הללו, לחץ ראש העיר בקצה אצבעו הקטנה על מצילה זעירה שהשמיעה דנדון חרישי, ובעצם לא דנדון כי אם אנחה. כמעט ללא שיהוי החלו להישמע פסיעות קלות, שגלשו לאטן על מרצפות אולם הכניסה. עכבר הטופף על שטיח עבה לא היה מתנהל בדומייה גדולה יותר. דלת החדר סבה על ציריה המשומנים ונפתחה. היתה זו סוּזֶל ון-טריקסה, בתו היחידה של ראש העיר. היא הגישה לאביה את מקטרתו המפוטמת עד לשפתה ועמה גם מחתת פחמים קטנה עשויה נחושת. היא לא הוציאה הגה מפיה ומיהרה להיעלם כלעומת שבאה, בלא שיציאתה תקים רעש רב יותר משהקימה כניסתה.
ראש העיר הנכבד הבעיר את כבשן המקטרת, ועד מהרה נעלם קלסתרו תחת ענני העשן הכחלחל שהיתמר ממנה, ואילו יועצו ניקלאוסה שקע הלוך ושקוע בשרעפיו העמוקים.
החדר שבין כתליו שוחחו שני פרנסי העיר הללו, המופקדים על ניהול ענייניה של קיקנדון, היה חדר הסבה עתיר פיתוחים שגולפו בעץ כהה. אח גבוהה ורחבה, מוקד-אש כה גדול שהיה ניתן להבעיר בו עץ אלון או לצלות בו פר שלם, חלשה על אחד מאגפי האולם, ובקיר שממולה היה קבוע חלון בעל סורגי ברזל מסולסלים, ששמשותיו הססגוניות מנפות ברכּות את אור השמש. מתוך מסגרת עתיקה מעל האח נשקף ציור המיוחס למֶמלינג, דיוקן של גבר, מן הסתם אחד מאבות משפחת ון-טריקסה, שאילן היוחסין שלה הגיע בוודאות עד המאה הי"ד, תקופה שבה הפלמים וגי מִדַמְפְּיֶיר נלחמו בקיסר רודולף לבית הַבסבוּרג.
חדר הסבה זה שכן בביתו של ראש העיר, מן האמידים שבבתי העיר קיקנדון. הבית היה בנוי בטעם פלמי טיפוסי, על כל הזרויות, הגחמות, העיקולים והשיגיונות הציוריים האופייניים לאדריכלות הגותית, וללא ספק נמנה עם המרתקים שבמבני העיר. במנזר שתקנים או במוסד לחירשים-אילמים אין הדממה שולטת באורח מופתי כזה. כל רחש לא בקע מן הבית הזה. לא הלכו בו, אלא פסעו על בהונות. לא דיברו בו, אלא לחשו בלא קול. יחד עם זאת, נשים לא חסרו בבית הזה: מלבד ראש העיר ון-טריקסה עצמו התגוררו בו גם רעייתו הגברת בריז'יט ון-טריקסה, בתו סוזל ון-טריקסה וחדרניתה לוֹטְשֶה יַנְשֶאוּ. לרשימה זו יש להוסיף גם את אחותו של ראש העיר, הדודה אֶרמַאנס, רווקה זקנה שענתה גם לשם "דוֹדָלֶה-מַאנס", כינוי שהדביקה לה אחייניתה כשהיתה עדיין ילדה קטנה. והנה זה פלא, על אף כל נתוני היסוד הללו, המעידים על פי רוב על המולה בלתי פוסקת, וכרוכים ברעש ובפטפוט, ביתו של ראש העיר היה שקט כמו מִדבר.
ראש העיר היה גבר כבן חמישים, לא שמן ולא רזה, לא גבוה ולא נמוך, לא זקן ולא צעיר, לא סמוק ולא חיוור, לא עליז ולא קודר, לא מדושן עונג ולא משועמם, לא נמרץ ולא רופס, לא גאוותן ולא ענו, לא טוב לב ולא מרושע, לא נדיב ולא קמצן, לא אמיץ ולא פחדן, לא יותר מדי ולא פחות מדי - ne quid nimis* - אדם מתון ושקול בתכלית. אך לו ראה אותו חוקר תווי פנים, היה ודאי חורץ על פי אטיותן המתמדת של תנועותיו, על פי לסתו התחתונה הרפויה קמעה, על פי עפעפיו הזקורים תמיד, על פי מצחו החף מקמטים והאחיד כלוח נחושת צהובה, כי ראש העיר ון-טריקסה הוא הפלגמטיוּת בהתגלמותה. מעולם לא האיצה רגשה כלשהי, לא כעס ולא תשוקה, את הלמות לבו של האיש הזה, ומעולם לא העלתה סומק על לחייו. מעולם לא התכווצו אישוניו מחמת רוגז כלשהו, ולו הזעום או החולף ביותר. הוא תמיד לבש בגדים נאים, לא רחבים מדי ולא צרים מדי, ומעולם לא הצליח לשוחקם. הוא נעל נעליים כבדות ומרובעות, בעלות סוליה משולשת ואבזמים מכסף, שאריכות חייהן גרמה לסנדלר שלו לספוק כפיים בייאוש. לראשו הוא חבש כובע רחב תיתורה, מן הימים שבהם נפרדה פלנדריה סופית מן החסות ההולנדית,* מה שאיפשר לאמוד את גילו של הכובע המכובד הזה בכארבעים שנה. אך מה הפלא? הלוא התשוקות הן השוחקות גם את הגוף וגם את הנפש, גם את הבגדים וגם את הגוף, ואילו ראש העיר המהוגן שלנו, אדיש, עצלני ושווה נפש מטבע בריאתו, מעולם לא ידע תשוקה. הוא לא שָׁחק דבר ולא נשחק מדבר, והיות שכך, התאים בדיוק נמרץ לעמוד בראש העיר קיקנדון ולהיות ראש וראשון לתושביה השלווים.
* בלטינית: שום דבר לא יותר מדי.
אכן, העיר כולה לא היתה שקטה פחות מביתו של ון-טריקסה, מעון שאנן אשר בו התעתד ראש העיר לגמוע מכוס החיים עד שפתהּ. אך זאת לא בטרם יחזה ברדתה של אשתו, הגברת בריז'יט ון-טריקסה הנלבבת, אל בור קברה, שאגב אין לשער שתמצא בו מנוחה נכונה יותר מן השלווה שידעה בשישים השנים שעשתה כבר בעולמנו זה.
אך דברים אלה דורשים הסבר.
משפחת ון-טריקסה ראויה היתה להיקרא, וּבדין, "משפחת ז'אנוֹ". מדוע?**
סכּינה של אותה דמות טיפוסית, כידוע לכול, מפורסמת לא פחות מבעליה ושחוּקה ממש כמוהו - וזאת בזכות פעולה כפולה שעליה נהג לחזור שוב ושוב: כל אימת שהתבלתה קת הסכין שלו, החליף אותה ז'אנו באחרת, וכל אימת שנשחק
* בשנת 1840 הפכה פלנדריה, שעד אז היתה תחת חסותה של הולנד, לחלק מממלכת בלגיה העצמאית.
** ז'אנו הוא דמות מסורתית של פתי ממולח המופיע דרך קבע בסיפורי עם צרפתיים. הוא ידוע בעיקר בסכינו הבלתי מתבלה, כמסופר להלן.
להבהּ, החליף אף אותו בתורו. ובכן, כפל פעולות זהה לזה נהג במשפחת ון-טריקסה מקדמת דנא, והטבע הואיל לשתף עמו פעולה בהתמדה יוצאת מגדר הרגיל: מאז 1340 היה ראש משפחת ון-טריקסה מתאלמן מאשתו הראשונה ולוקח לו לאישה את אחת מבנות ון-טריקסה הצעירות ממנו, שנהגה להתאלמן אף היא בתורה, ולהינשא בשנית לאחד מבני ון-טריקסה הצעירים ממנה, שנהג להתאלמן ממנה בעתו וחוזר חלילה, ועוד נמשכת השרשרת. כל אחד מבני המשפחה מת בתורו בקביעוּת מוכנית. ואמנם, הגברת בריז'יט ון-טריקסה הגיעה כבר לבעל השני, והתעתדה להקדים את בעלה, הצעיר ממנה בעשר שנים, בדרכה לעולם הבא, ולפנות את מקומה לגברת ון-טריקסה חדשה, שאם לא כן תמעל בכל מחויבויותיה. וראש העיר הנכבד השליך על כך את כל יהבו, ובלבד שלא יחטא למסורת המשפחתית.
כזה היה אפוא בית שלֵו וחרישי זה, שדלתותיו לא חרקו ותריסיו לא גנחו ואריחיו לא נאנקו וארובותיו לא נחרו ושַבשבותיו לא רחשו ורהיטיו לא נתפצפצו ומנעוליו לא קירקשו ואורחיו לא הקימו יותר רעש משהקים צִלם. הַרְפּוֹקראטֶס* האלוהי היה ודאי בוחר בו למקדש הדממה שלו.
* הרפוקראטס הוא שמו היווני של האל המצרי הקדום הוֹֹרוּס, שנחשב בתקופה הרומית לאל הדממה.