“פחות או יותר לקראת סוף כיתה ב' , הכרזתי "ברוגז" עם הספריה בשכונת המגורים שלי. נגמרו לי הספרים המסומנים בסרט כחול, אלה המיועדים לכיתות א'-ב', ובטבעיות עברתי לספרי "ירוק" - לכיתות ג'-ה'. אלא שהספרניות הרגישו פטרונות עזה על הספרים, וסירבו להשאיל לי ספרים בטענה שאני קטנה מדי בשבילם. לא הייתי מספיק אסרטיבית לומר שאני מבינה את מה שאני קוראת, ואמא שלי היתה עסוקה מדי ולא הסכימה לבוא להילחם את מלחמתי, ולכן הפסקתי ללכת. נאלצתי להסתפק בספריית בית הספר. אותה מיציתי מהר למדיי, וכך הגעתי לכיתה ה', ולא היה לי מה לקרוא. אז קראתי את מה שהיה בבית. כך הגעתי לספרים "רופא כפרי", למשל, או 1984. יפה.
אלא שבבית הוריי אין, ולא היו בעבר, הרבה ספרי קריאה. יש המון ספרים, אבל ברובם הם ספרי עיון. בדרך זו התגלגלה לידי חוברת דקה, בהוצאת "אוניברסיטה משודרת" ספר מבוא לאסטרונומיה בעל שם מסקרן ביותר: "חורים שחורים וננסים לבנים". התחלתי לקרוא. בשלב מסויים דוד שלי ראה שזה מה שאני קוראת, והוא התחיל להסתלבט עליי, ובעקבותיו כל משפחתו. עד היום, כבר כמעט שלושים שנה אחרי, הם לא שוכחים לי את החורים השחורים. אבל מה אכפת לי בעצם?
גדלתי. בתיכון הלכתי למגמה פיזיקלית ונהניתי מאוד. אחר כך החיים גלגלו אותי למחוזות שונים במקצת, נשאבתי למתמטיקה, נפלטתי ממנה, גידלתי משפחה, הלכתי לעבוד בכל מיני מקומות שונים. כל מיני. היום, בין השאר, אני מלמדת ילדים מחוננים. כשקראתי את הספר "למדוד את העולם", חשבתי כל הזמן על התלמידים שלי. כשהגעתי לתודות שבסוף הבנתי שהספר מתבסס על קורס שהעובר לילדים מחוננים, במרכז מקביל לזה שאני מלמדת בו. נראה שקלעתי בול.
בניגוד למה שתכניות מסוג "בית הספר למוזיקה" מנסות למכור לנו, ילדים מוכשרים אינם מבוגרים בזעיר אנפין. כמה שלא גדול הכישרון שלהם, הם עדיין ילדים. סקרנים, אוהבים לצחוק, עושים קישורים מוזרים בין נושאים, ואוהבים לשחק. בנוסף - הם כופרים בסמכות. ואז באה מורה, בבית הספר הרגיל, בשיעור מדעים ומספרת להם עובדות שונות על מהירות האור, על מהירות הקול, על המרחק של כדור הארץ מהשמש ודברים כאלה. והם שואלים (בקול, אם הם חצופים, בשקט אם הם מנומסים, ובכל מקרה הם לא מקבלים תשובה) איך יודעים את זה?
וזה מה שהספר "למדוד את העולם" בא לספר לנו. איך יודעים מה המשקל של כדור הארץ? הרי לא לקחנו אותו למאזניים האלקטרוניים בחדר האמבטיה, ביקשנו לחלוץ את הנעליים ושקלנו, נכון? אז איך בכל זאת? ואיך יודעים מה המרחק עד לשמש? לא לקחנו לשם מכונית, איפסנו את מד המרחק בתחילת הדרך, ומדדנו. נכון? אז איך?
אנשים יצירתיים, הם הרבה פעמים אנשים שעוד נשארו במקום כזה או אחר ילדים. במובן הזה אשר קרביץ הוא מלך. מספר מעניין וקולח, ועם המון הומור. את כלנית דותן אני לא מכירה, אבל אני מניחה שהעובדות המדעיות בספר מגיעות ממנה. המאייר נועם נדב הוא המלח והפלפל - והאיורים שלו מקסימים כתמיד. ספר כיף, מונחה שאלות, שלא חייבים לקרוא אותו מכריכה לכריכה, אלא סתם ככה, בשעות הפנאי, לפי מה שמעורר סקרנות ותהיה. יש גם ניסויים שאפשר לעשות לבד, בבית. כמו למדוד את מהירות האור בעזרת נקניקיה ומיקרוגל. זה נשמע מצחיק, אבל זה רציני בטירוף.
בנוגע לנוסחאות. אני כבר שומעת את הקורא אומר לעצמו, הה, סיפורים וציורים וכל זה, אבל מה עם נוסחאות? הן עושות לי צמרמורת בכל הגוף. אז יש לי בשורה: יש בספר נוסחאות, אבל לא חייבים אותן. אפשר לקרוא, ובכל פעם שמגיעים לנוסחה לומר "בלה-בלה-בלה" ולהמשיך הלאה. לא תדעו בדיוק את מהות החישובים שנעשו, אבל תדעו שהיו כאן חישובים, מישהו עשה אותם, ומישהו אחר (אם משעמם לו מאוד) יכול לבדוק את נכונותם. בסך הכל יש מיעוט מינימלי והכרחי של קללות בשפה מתמטית. יש הרבה מאוד הסברים, אנקדוטות, סיפורי היסטוריה של המדע, וכיף.”
