“הסוד בקריאת ספרי פנטזיה הוא לדעת לשחרר. רומנים רגילים שאנו קוראים מעלים בנו שאלות רבות, אנחנו מנתחים, מבקרים, מביעים עמדה, מחפשים את ההיגיון ומשווים את הטקסט לחיים שלנו.

עד לפני מספר שנים לא הייתי מסוגל לקרוא ספרי פנטזיה, לא היה בהם היגיון, שום דבר לא מציאותי, מסופר על עולמות דמיוניים כך שהסיפור לא נאחז במציאות הארצית שלנו ולכן כאדם מציאותי היה לי קשה להתחבר.

עד שהחלטתי שאני ניגש לקריאה של ספרי פנטזיה במצב תודעתי שונה מבקריאת רומן רגיל. אני מציב את עצמי כדמות צופה על המתרחש בספר בתוך העולם של הספר, לא מבקר ולא מנסה להבין את ההיגיון אלא משחרר את התודעה מכל ניתוח מציאותי כלשהוא ונותן לעלילה לסחוף אותי לאן שהיא רוצה תוך כדי שאני מנסה להכנס ולהנות מהעולם הדמיוני שנברא בספר.

הגישה הזו פתחה לפניי ז'אנר שלם של ספרות שעד היום היה סגור בפניי. אנשים שלא אוהבים פנטזיה נוטים לזלזל באייכות הכתיבה והעלילה של ספרים אלו כיוון שהם לא מצליחים להתחבר.
חרב בסערה כתוב מצויין וסוחף.
הייתי ממליץ על ספר זה כספר ראשון למי שלא התנסה בקריאת פנטזיה.
העולם המוצג בספר הוא לא פנטסטי לחלוטין ונבנה בדומה לתרבות הסקוטית והקלטית, כך שלקורא הלא מנוסה יש רגל במציאות.
חרב בסערה הוא הראשון בטרילוגיית ספרים, השניים האחרים עד כמה שידוע לי לא תורגמו. עדיין ניתן לקרוא אותו כספר בודד בפני עצמו. התרגום מצויין.”

“בשבוע הספר האחרון לאופוס היה דוכן של ספרים ב15 שקלים. זה נדיר שספרי פנטזיה נמכרים במחירים כאלו ,אז עטתי על המציאה. ספר עם שם כמו זה ותמונה שנראית כאילו נלקחה מספרות רומטית הם בדרך כלל ספרי פנטזיה שאתחמק מהם , אבל המוכר בדוכן סיפר לכל מי שרצה לקנות שזה הספר הכי טוב בדוכן. אני בדרך כלל לא מקשיב להמלצות מוכרים , יש לי טעם משלי וביחוד בספרות הפנטזיה והמד"ב הוא לא תמיד הולך עם הכלל ( ראה ערך אנדר , הוביט , השתנות והאוטורי ) אבל דיוויד גמל סיקרן אותי מזמן עם סיפרו טרויה וזו הייתה הזדמנות טובה לטעימה מהסופר.

יש לי אמביוולנטיות לספרות הפנטזיה וכתבתי על כך גם בביקורות הקודמות . מצד אחד אני מאוד אוהב הרפתקאות ולגלות עולמות דמיון חדשים מצד שני הרבה מספרי הפנטזיה שאני מגיע אליהם הם שבלוניים עם גיבורים ללא חת והרבה פעמים מונמכים בשפה כי יש רצון לקלוע לטעם של ספרות נוער שזה בתפיסה המולית הצרכן העיקרי של הזאנר הנל.
אם הייתי צריך לסדר מדף של פנטזיה לפי התוכן אז הייתי שם את חרב בסערה ליד "התגלות " וסיפורי האוטורי למרות שהוא נופל בהם בשפה.

למרות שיש בספר את כל המרכיבים לפנטזיה טובה , לא אהבתי אותו. הוא קריא , הוא לא נורא אבל בזה זה נגמר.
הספר הוא הראשון בסדרה ומתחיל באפילוג שהוא אפילוג לסדרה אבל לא לספר הזה ( אלא אם כן זה ספר שפוצל על ידי ההוצאה ולא רשום ) . מוביל אותו גיבור ללא חת שפועל מרצון לעזור לזולת ואשמה. הוא יוצא נקי גם כשהוא מחסל כפר שלם.

הבעיה של הספר אינה בעלילה - זו דווקא מתפתחת בקצב טוב . הבעיה היא בטון הלאקוני והבנאלי של הסיפור. זה כאילו נתנו לרפול לספר אגדה עתיקה. הסופר מנסה לכסות עלילה רחבה ופשוט הפשיט את כל השומן והבשר מהסיפור.אין הרבה הגיון בפעולות של הדמויות. אין טיפת תחכום בסיפור או מקום לקורא להרהר בעלילה. אם דמות אומרת אני חושב שיקרה כך וכך שני עמודים אחר כך קורה כך וכך וזה חוזר אחריו לאורך כל הספר.
בסופו של דבר בספר בו הסופר אומר מה הדמויות מרגישות קשה לי למצוא נקודות אחיזה בספר ולפתח איזו שהיא הזדהות וסימפטיה לדמויות.

הכשל הנוסף בספר הוא שהוא מאוד מוסרני אבל לא מצליח לשמור על קו אחיד במוסר. הוא מדבר הרבה על שבירת מעגל של נקמה אבל אז מאפשר אותה בידי גיבוריו עם נזיפה קלה.
לטרויה כנראה לא אמשיך אבל בהחלט יתכן שזה אני ולא הספר או הסופר.”

“טוב הייתי סקפטי גשהתחלתי אבל הספר ממש שאב אותי פנימה, מצאתי את עצמי יושב וקורא במקומות הזויים שזה ממש החזיר אותי אחורה לזמנים רגועים יותר.

דיוויד גמל פיתח כאן גיבור טרגי מהטובים שבהם. הספר כתוב כפנטסייה לייט עם הרבה מוטיבים קלטיים סקוטים. מלחמות ונקמות דם, רציחות וסיפור אהבה, הספר מכיל את כולם ועוד
מומלץ בחום ונכנס לרשימת הפנטסייה הקלאסית.”

“"אומץ לב הוא חסר תועלת אלא אם כן הוא מלווה במוח חריף" (שיעור שמלמד רואת'יין, אביו החורג של קונבאר, את בנו. עמוד 121).

הספר "חרב בסערה" מאת דיוויד גמל (הוצאת אופוס, 2004) הינו הכרך הראשון בסדרה שלא תורגמה במלואה (כפי שקורא לא אחת בתחום ספרות הפנטסיה בכלל ובהוצאת אופוס בפרט). הסופר הבריטי דיוויד גמל נחשב לסופר הטוב ביותר של הפנטסיה ההרואית מאז שנות השמונים. את ספרו הראשון "אגדה" ("Legend") שיצא לאור בשנת 84' קראתי בנשימה אצורה בעת שהייתי בחופשה בניו-יורק ב-2010 . בספר זה המבצר הנצור דרוז-דלנוך הוא כל מה שעומד בין צבאות שבטי הנאדיר לבין כיבוש ממלכת הדרניי (אותם עיצב ע"פ הקלטים הסקוטים). את הגנת המבצר מרכזים שניים רגנארק החייל המנוסה שנדרש להתגבר על פחדיו ודראס בעל הגרזן, הלוחם האגדי (גיבורו הידוע של גמל). הספר (שחבל שלא תורגם) הוא אחד מספרי הפנטסיה הטובים ביותר שקראתי. גמל כתב יותר מעשרים רומנים בז'אנר והיה מועמד לפרס הפנטסיה הבריטית על יצירותיו.

ספר זה עוסק גם הוא בעלילות שבט הדומה לשבטים הקלטים באירלנד בשם ריגאנט. שבט הסוגד לאוויר, למים ולרוחות האדמה החי בהרי קר דרוך. בליל סערה מגיח לעולם תינוק היכול לשנות את גורל בני הריגאנט. קונבאר גדל בנער גאה אמיץ וחזק בעל צמא להרפתקאות. כדי להגן על חברו הנכה הוא תקף דוב פראי בסכין. ברצותו בתהילה התגנב ליערות ובא בדברים עם אלי הסייד. כשהגיע הסיפור אל ארצות אנשי האבן (אימפריה הדומה לרומא העתיקה) כבר נאמר בו כי הנער הכריע את הדוב על מנת להציל נסיכה צעירה סיפורים נוטים לכתוב לעצמם סופים אחרים.

קונבאר הופך עד מהרה לגיבור אמיץ ולסייף נועז. בחיפוש אחר הרפתקאות מצטרף קונבאר (המכונה "קון") לחברו הסוחר במסע לארצות שמעבר לים. שם מתגייס קונבאר לצבאות אימפריית האבן שבפיקוד ג'סארי והופך למפקד פרשים ולחייל בעל שם הוביל את פרשי האבן כנגד מלך שבט הפרדיים, קראק שמו.

"להביהם נפגשו. המלך צעד קדימה ושלח מכת מגל שמאלית לעבר פניו הבלתי מוגנים של קון. המכה הייתה חזקה, וקון כשל לאחור. חרבו של המלך הונפה לעבר צווארו. אך האיש הצעיר צנח על ברכיו ונעץ את להב הסייד בבטנו של המלך. קון הזשקף בתנופה, ודחף פנימה את חרבו עד ניצבה, עד שהלהב יצא דרך גבו של קראק. "בדיוק כמו שהבטחתי, ממזר עלוב שכמוך!" נשף קון. "מי ייתן שנשמתך תישרף במעיינות של אש!"
קראק נפל עליו ברפיון. קון הדף אותו ממנו ושלף את חרבו מתוך גופו של האדם הגוסס. המלך נפל על ברכיו. קון הרים את חרבו והוריד אותה מטה בתנופה נוראה ששיספה את צווארו העבה של המלך. הראש הכרות נפל, מתגלגל על העשב" (עמוד 228).

אולם קון מבין את פוטנציאל האיום שבאימפריית האבן. עד מהרה יעלו צבאותיה על נחלות שבט הריגאנט. ללא אימון, ארגון וכוח סדיר לא יוכל השבט לעמוד בפניהם. על כן שב קון לביתו בכדי לארגן את השבט לקרבות העתיד. אלה הם מעלליו של קונבאר, הנער שהגזע הקדום של הסייד הטיל צל על חייו. סיפרו הוא מסכת של אהבה ונעורים, של רעות ואומץ, קרבות ומעשי גבורה בקרב כנגד הפולשים העומדים לשנות לעד את חיי הריגאנט.

תרגום הספר רהוט וקולח והסיפור עצמו שובה לב. מומלץ, ככלל ספריו של גמל”