“קראתי את הספר באנגלית - אבל ראיתי שאין פה ביקורות על הגירסה המתורגמת - אז "copy-paste" של הביקורת.

יש פה ספר מרתק,אך מעט בעייתי . נהנתי מכל רגע שקראתי את הספר אבל נשאר טיפה טעם רע בפה.
הדגש בספר – הוא "שיר אחרי מלחמה" רק שבניגוד לשיר של אריק איינשטיין - התמונה פה מאד מאד רעה. הממלכה מפורקת, חלשה, מלאה בפושעים , חלקם אכזריים במיוחד, כאוס, רעב ,בתים נטושים, שדות שרופים והתעוררות דתית מוגזמת.
הדימוי של עורבים מאד ברור וחוזר על עצמו- אחרי שכל הטורפים הגדולים גמרו להרוג אחד את השני - מגיעים העורבים וחוגגים על הגופות.
בניגוד לספר הראשון - כבר אין כמעט טובים ורעים ( ולא רק בגלל שכל הטובים מתו). הפרקים מנקודת מבטה של סרסי - המלכה האם - הופכים את הדמות האכזרית והרעה לאנושית ואמהית הרבה יותר. בכלל הפרקים של ושל גיימי - שבספר הראשון ניראו כמו "רעים" קלאסים - הם המעניינים ביותר.
יש שני "בעיות" (זה שאלה של טעם וריח אם זה בעייה באמת) במשתה לעורבים. האחת - אין יותר מדי אקשן - מהסוד של חתונת הדמים, הקרבות על החומה, הקרב על בלק-ווטר , ועוד כל מני ארועים בספרים הראשונים שמשאירים אותך חסר נשימה .
משתה זה בעיקר תחכים, מזימות, סרסי מנסה לשלוט וכל העולם ואשתו מנסה לקחת לה חלקים מהעוגה.
בעיה שניה זה שמצד אחד דמויות רבות לא מופיעות - טיירון, דאניז , בראן סטארק וגון סנוו. ולעומת זה ישנם המון דמויות ואזורים חדשים: הדרום ששונא את הלנסטרים ואחרי שהנסיך שלהם מת בקרב נגד ההר הם על סף מלחמה; באיי הברזל המלך מת ומתחיל תהליך דמוקרטי לבחירת המלך החדש מבין קרובי משפחתו של תאון ( אבל תאון עצמו לא מופיע). הפרקים עם הדרום והפרקים על האיים מאד מרתקים - ומציגים מגוון דמויות חדשות וגם תרבויות שונות ממה שהיה עד כה.
יש שני מסעות =- אחד של סאם שנוסע לאולטאוונ כדי להפוך למלומד , ובריאן מטארט שמחפשת את הבנות של סטארק.
בנות סטארק חיות כל אחת בזהות בדוייה. סנסה עוברת קורס מזורז ב"מבוא למשחקי הכס" אצל פיטר האצבעון וארייה נמצאת בברווס , עיר של איים ומתלמדת לקראת גורל לא ברור במקדש.

החלק החלש בספר ואולי גם בסידרה זה תיאורים מוגזמים. שני לורדים נפגשים - אז חצי עמוד שלם מתואר כל האבירים שמתלווים לכל אחד. בחלק מהפעמים אותם אבירים לא יוזכרו עוד. תיאורים מוגזמים של ארוחות ורהיטים. מצד שני עם היה פחות תאור - אולי לא היינו נשאבים כל כך לתוך התקופה.
אני מאד נהנתי מהספר אבל אני יודע שבשביל רבים זה נחשב לספר הפחות טוב בגלל חוסר האקשן והדמויות החסרות.”

“הספר הרביעי בסדרה. אני אהבתי, למרות שהוא נחשב לפחות טוב ומותח. למעשה, יש לקרוא אותו, לטעמי, כמו במבט של מצלמה מרחפת מעל הממלכה השסועה של ווסטרוז, שמדי פעם נצמדת לדרכה של דמות זו או אחרת: סרסיי, ג'יים, אנשי הברזל, דורניים, סאם ובנות סטארק.
הספר חוזר על המוטיב המרכזי שלו- משתה לעורבים- והוא שזור לכל אורכו שוב ושוב- בממלכה שלאחר המלחמה, שבה החורף מתקרב...
מי שמחפש את הדמויות המסתמנות כמרכזיות וכמניעות העלילה המרכזית: דאינריז, ג'ון שלג וטיריון- לא ימצא אותן כאן אלא ברמזים אודותיהם.
בכל אופן, שווה. מה גם שהרובד של הנבואות כמניעות את הדמויות מתעצם, כמו גם המבט וההבנה של חלקים בממלכה שלא היו מוכרים כמעט עד כה: דורן, איי הברזל ובקעת ארין...”

“בניגוד לאחרים שפחות אהבו את הספר הזה בסדרה, אני דווקא חיבבתי אותו מאוד. אולי זה בגלל שבאתי מוכנה וציפיתי לפחות, אבל לטעמי הוא דווקא כתוב מעולה. דווקא ההתפרשות על פני המון דמויות חדשות מציגה לנו את האירועים - את כולם, אגב, לא רק אלו שמתרחשים בדיוק בספר - מזוויות שונות ומרתקות, והיה מאוד מעניין לקרוא סוף סוף על חלקים בעולם הזה שעד עכשיו רק קראנו עליהם באזכורים.”

“פחות אהבתי כפי שאהבתי את השלושה הראשונים למרות שקראתי בשקיקה.
-ספוילרים אפשריים למי שלא קרא עדיין-

אהבתי את הפרקים של סרסיי (מה יש לומר? כלבה הייתה וכלבה תשאר,אבל הכלבה האהובה עליי! כל פעם שקראתי פרק שלה הודיתי למרטין מכל ליבי) ג׳יים (שהתגלה כדמות מפתח רצינית) אריה (לנצח תהיה הדמות החביבה עליי ביותר,אפילו שהיא עוברת תהפוכות רציניות) סאנסה (אהבתי מאוד את הפרקים עם אצבעון,שהוא דמות פנומנלית בעיניי) ובריאן (דמות מדהימה וחשובה מאוד!! אהבתי את החיבור עם פוד).
ילודי הברזל היו מיותרים לטעמי למרות שג׳ורג׳ הציג תרבות חדשה מנקודת מבט הכי קרובה שיש,הרגשתי שהוא קצת ״חפר״ עליהם והעניין של בחירת היורש קצת שעממה אותי,מה שכן שמחתי כשהבנתי שהסיפור עם ויקטאריון ועין העורב יתחבר למזרח ולדאני.
הדורנים נחמדים אבל לא יותר,למרות שמאוד אהבתי את דמותו של אוברין בספר השלישי. דמותו של הנסיך (דוראן מארטל) מייגעת לפעמים אבל בתו אריאן סיקרנה אותי והתוכנית שלה לגבי מירסלה משכה אותי לקרוא את הפרקים שלה ביתר רצינות.
דמותו של סאם הצליחה לשגע אותי לפעמים למרות שהוא חביב ביותר והצליח להכניס קצת מג׳ון האבוד לספר. גילי דמות חשובה לציון ההתקדמות שלו והאומץ שלו אך לא מעבר לזה. דמותו של אאימון תמיד הייתה אהובה עליי וחבל שהוא נפטר לפני שהגיע שוב למצודה...
התגעגעתי מאוד לטיריון ג׳ון (!!!) וכמובן דאני.

לסיכום היו פרקים שבמקום מרטין הייתי מוותרת עליהם,הספר לא מצויין אך בהחלט ראוי לשבח על פרקים ורעיונות מסויימים.”